ביקורת ספרותית על הרוצח של הליצן - פיץ והליצן #1 מאת רובין הוב
ספר מעולה

---

אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה התרגשתי כששמעתי על צאתו של "הרוצח של הליצן" לראשונה. "התרגשתי" היא לא מילה. רציתי את הספר הזה. רעבתי אליו. גוועתי מרעב.
"בסדר, סופיה, תנמיכי ציפיות. שום תוספת לסיפורו של פיץ לא יכולה להיות כמו פיץ עצמו." אמרתי לעצמי בלחש.
אבל זה לא נכון.
אתם מבינים?
כבר כתבתי את זה בביקורות אחרות שלי לספריה של רובין הוב.
רובין הוב תמיד- אבל תמיד- מתעלה על עצמה. כדאי שתזכרו את זה.
(אני לא מדברת על סדרת "סוחרי הספינות החיות", שם היא לא התעלתה על עצמה אלא נשארה ברמתה הגבוהה כמו האוורסט.)

לפני שנים רבות המורה שלי לספרות לימדה את הכיתה סיפור, שבו הגיבורה מצפה כל כך לספר מסויים וכשהיא מקבלת אותו היא אפילו לא מתחילה אותו. היא רק מתענגת מהציפייה עצמה, לא מקבלת הספר. בזמנו לא הבנתי מה עובר לילדה הזאת בראש.
אבל אז, כשהיה לי את הספר "הרוצח של הליצן" בידיים, לא קראתי אותו. התענגתי על הציפייה. הוא היה על השולחן, ליד המחשב. אני רואה את המקום שבו שכב ללא מעש במשך חודש אולי. כן. זה המקום.
ואולי רק בגלל הציפייה הזאת הקריאה עצמה הייתה הרבה יותר מענגת. הרבה יותר משחררת.
לא הרגשתי שהייתה לי אבן על הלב עד שהיא ירדה כשפתחתי את הספר הזה.

ליצן, לפני שנים רבות, הסביר לפיץ כיצד עליהם להחזיק במקומה אבן קטנה שאולי תגרום למפולת סלעים.

והמפולת כיסתה אותי. כל הרגשות. כל הגעגוע.
באחת הביקורות הקודמות שלי כתבתי על ספריה של רובין הוב- שאלתי את השאלה הנצחית, "איך זה להתאהב?" ותשובתי הייתה, "להתגעגע גם כשלא באמת נפרדים."- אבל מה קורה כשכן נפרדים? האם הגעגוע חזק יותר?
והתשובה היא כן. ברור. זה הכול מתמטיקה פשוטה.
זאת קלישאה לכתוב שלא יכולתי להניח את הספר מהיד, אז זה לא מה שאני באמת מנסה להגיד פה. אני מנסה להגיד שהספר קשר חוטים אל הנפש שלי, וככה הוא היה קשור אליי במשך כל זמן הקריאה.
וזה מה שרובין הוב עושה.

» ביקורות נוספות של סופיה
» ביקורות נוספות על הרוצח של הליצן - פיץ והליצן #1