ג'רי אומר שהוא זוכר את השמש ואת הדגים. את כל הדגים. את הדגים הכסופים ששחו סביב לוח ההגה כשהטלנו עוגן. את הדגים הכחולים הזוהרים שחלפו כבזק על פני האלמוגים האדומים כאש. את הדגים השחורים הגדולים שהתפתלו כצללים סביב חרטום הספינה כששטנו בזרם הגולף.
אבל הדג שאותו הוא זוכר הכי טוב, הוא אומר, הוא הדג הראשון ששיפד בחנית שלו. הוא מספר כיצד נעץ את החנית ישר בראשו של דג הסנדל, איך מָשה מהמים את הדג שלא חדל להיאבק, ואיך צחק — מפני שהוא היה בן שש והיה מסוגל להרוג דג.
הוא זוכר את כל מה שהוא אומר שהוא זוכר, אבל שום דבר מעבר לזה. הוא אומר שהוא היה קטן מדי כשזה קרה. הוא אומר שאני צריך לספר לו סיפורים.
ולכן אני מספר.
פעם היתה משפחה. ואחר כך סירה. ואחר כך איים.
הָיֹה היו שלושה ילדים שהלכו לאיבוד בים. אחד כמעט טבע. אחד כמעט יצא מדעתו. אחד נפל ממצוק.
ג'רי אומר שאני ממציא את זה, אבל אני לא. כל מה שאני מספר לו קרה באמת. אלא שאני לא מספר לו הכול.
אני לא מספר לו על הבוקר שבו התעוררנו וגילינו שאבא נעלם. אני לא מדבר על הסערה. או על ההתרסקות על שונית האלמוגים. אני לא מדבר — אני לעולם לא אדבר — על היום שבו השארתי את ג'רי לבדו, עומד לו שם על החוף השומם של האי המדברי, כשדילן גוסס למרגלותיו.
אני לא מספר סיפורים על הדברים האלה, ואני לא צריך לספר עליהם. מכיוון שג'רי משקר. הוא זוכר הכול. לפעמים כשאנחנו יוצאים לשוט עכשיו, אנחנו צופים בחוף החולף על פנינו ואנחנו זוכרים יחד. לא במילים ואפילו לא במבטים, אלא בקצב פעימת הדם — בפרץ החשמלי המזנק מגוף אחד לשני. אני מושך פנימה את חבל המפרש הראשי, אני נשען על ידית ההיגוי, אני מותח את מפרש החלוץ. המפרשית טסה.
ואין צורך שאספר סיפורים. אני יושב קרוב לאחַי על המעקה ומרגיש סחרחורת. זה כמו כשהבוהן נתקלת במשהו, וזה כואב עד כדי כך שמרגישים כאילו עומדים להתעלף. העולם מסתחרר לאחור. אני מאבד את מקומי בחיים. אני רץ, ואינני יודע אם אצליח להגיע בזמן. ואז הכול מתחיל מחדש. וזה כלל אינו סיפור. זה אמיתי, ואני בן חמש־עשרה.
הסירה
פרק ראשון
נסענו כל הלילה כדי להגיע אל הסירה. ביקשתי מאבא שוב ושוב שיעצור וייתן לנו לישון, אבל הוא תמיד אמר, "לא, אני רוצה להמשיך עוד קצת," עד שג'רי נרדם שעון על הדלת, עם פה פתוח ומזיל ריר, ודילן נטה הצדה במושב האחורי. אי־שם דרומית למיאמי עצרנו בתחנת דלק שהיתה פתוחה כל הלילה.
"אבא, בבקשה," אמרתי כשחזרנו למכונית.
"כבר מאוחר מדי," הוא אמר והסיע אותנו בחזרה אל הכביש המהיר החשוך.
ולכן סתם ישבתי לי שם במשך שעות והסתכלתי איך אנחנו דוהרים אל תוך הלילה הלוהט והלח של חודש יוני וחשבתי על עצי הדקל הדוקרניים ועל היתושים ועל הלטאות המוזרות והזריזות שנמלטות אל בין סדקי האספלט המתפורר בשולי הכביש. כשהגענו סוף־סוף אל שרשרת האיים פלורידה קִיז כאב לי הראש והשמש בדיוק התחילה לעלות מאחורינו.
"תסתכלו," זה היה קולו של דילן. "איילת השחר."
הסתכלתי. דילן עוד לא היה בן אחת־עשרה, אבל הוא ידע הרבה על כוכבים. כוכב אחד נתלה שם בשמים, עדיין זוהר מספיק בכדי שניתן יהיה לראותו באור השחר הראשון.
"זה נוגה," אמר דילן.
עצמתי עיניים וחיכיתי שאבא יתחיל לספר איזשהו סיפור או לדקלם שיר, אבל הוא לא. הוא לא אמר כלום. אפילו המראה שלו השתנה לגמרי. היו לו קמטים מסביב לעיניים. האפור שבשערו התנוצץ באור השחר העמום.
הסתובבתי במושב שלי כדי לראות את דילן. "זה לא כוכב," אמרתי. "זאת פלנטה."
ג'רי התנועע במושב האחורי. "זה כן כוכב," אמר ושפשף את הפנים שלו בשׂמיכי.
"אתה רק בן חמש," אמרתי והסתובבתי לאחור. "מה אתה כבר יודע?"
"דילן אומר שזה כוכב," אמר ג'רי בתקיפות. "ודילן יודע יותר טוב ממך."
"שקט," אמר אבא. "כולכם."
הידקתי את המצח אל הזגוגית הצוננת של חלון המכונית ובהיתי באוקיינוס האפור שבחוץ. עדיין לא הייתי מסוגל להאמין שזה קורה. יום אחד הוא פשוט הכריז שאנחנו יוצאים לשוט במשך שנה. שנה שלמה. "כמו באגם, בן," הוא אמר. "אתה תאהב את זה."
"אני לא אוהַב את זה."
"אבל אתה אוהֵב לשוט."
"אני רוצה מכונית. אמא אמרה שאני אוכל לקבל מכונית כשימלאו לי שש־עשרה. בעוד חמישה חודשים אני אמור לקבל מכונית."
"זה כבר לא חשוב."
"זה כן חשוב. היא אמרה —"
"מספיק," הוא אמר. "פשוט תפסיק."
הפסקתי. מה זה משנה מה אגיד? הוא כבר החליט.
בקִי וֶסְט מצא לנו אבא חדר במלון דרכים על יד המרינה שבה עגנה הסירה. ג'רי הצטנף על אחת המיטות ואסף את שׂמיכי לכדור מול הפנים שלו. אני השתרעתי לצדו. דילן הכין לעצמו מצע על הרצפה. אבא לקח את המיטה השנייה כולה לעצמו. שכבתי והתבוננתי בצדודית המאובנת שלו, שהיתה מוארת מאחור באור שחדר דרך הווילונות. פתאום הוא הזדקף לישיבה, כולו רועד, והליט את עיניו. אחר כך קם, מחה את הפנים בשולי החולצה והתקדם בזהירות בין החפצים שהיו זרועים באי־סדר על הרצפה כדי לצאת החוצה ולסגור את הדלת בשקט מאחוריו.
יצאתי בזהירות מהמיטה והסטתי את הווילון רק טיפ־טיפה כדי להסתכל החוצה. החלון שלנו פנה אל מגרש החניה, אבל יכולתי לראות פיסה קטנה מהמרינה כשהצמדתי את הלחי לזגוגית. אבא צדק. באמת אהבתי לשוט. הוא ואני חקרנו את האגם יחד במשך שעות, רק שנינו. כשהייתי בן שתים־עשרה הוא כבר הרשה לי לצאת לבדי בסירת העשרים ושניים רגל שהחזקנו על האגם. בשנה האחרונה לא הייתי צריך אפילו לבקש. הכרתי את כל המפרצונים באגם. הכרתי את המים הרדודים ואת התעלה העמוקה שעברה במרכזו. אהבתי לשוט. אבל גם אהבתי לחזור הביתה, והפעם לא עמדנו לחזור הביתה.
טיפסתי בחזרה למיטה, אבל לא הצלחתי להירדם. אולי מפני שדילן ישן עמוק כל כך, בלי לזוז בכלל. ואולי היה זה בגלל משיכות האף והיבבות הקטנות שהשמיע ג'רי. הוא הפיל את שׂמיכי על הרצפה, והאצבעות הדקות והזהירות שלו גיששו אחריה תוך כדי שינה. כששלחתי יד להרים אותה הוא התרומם פתאום על הברכיים, שערו ספוג זיעה, עיניו פקוחות לרווחה.
"אמא?" הוא קרא. "אמא?"
התיישבתי לפניו, אבל הוא הביט ישר דרכי.
"אמא!" הקול שלו נעשה צווחני. "אמא!"
נגעתי בפנים שלו בעדינות בשׂמיכי. "ג'רי," אמרתי. "תתעורר."
הוא הסתובב קצת וראה אותי. הפנים שלו קרסו. הוא לקח את שׂמיכי.
"בן," הוא לחש. אחר כך התהפך והצטנף לכדור עם הפנים אל הקיר.
"אתה בסדר?" שאלתי.
הוא טלטל את ראשו בהנהון מהיר וכיסה את הפנים שלו בשׂמיכי.
הרמתי את מבטי והנה אבא, עומד בפתח הדלת.
"הוא שוב בכה?" שאל אבא.
לא אמרתי כלום. רק נשכבתי על יד ג'רי ועצמתי עיניים. אחרי דקה או שתיים אבא הלך. אילו רק יכולתי לסגור גם את האוזניים, חשבתי לעצמי. למה אני חייב לשמוע כל צליל? העגלה של החדרנית שנגררת מחדר לחדר. סרטים מצוירים בטלוויזיה בחדר הסמוך. ג'רי עדיין מייבב לפרקים. ודילן שקט לחלוטין.
הרגשתי כאילו לא ישנתי זה חודשים, כאילו שכבתי במיטה שלי כל לילה כשהראש שלי מתמלא בכל מיני דברים בזמן שאני בוהה בכוכבים שדילן ואמא הדביקו על תקרת החדר שלנו בקיץ לפני שנתיים. אם התמזל מזלי, היה המוח שלי בסופו של דבר מתחיל להציג סרט של אחד הסיפורים שאהבתי לספר לעצמי, כמו למשל הסיפור על המכונית שעמדתי לקבל. אם לא היה לי מזל, המוח שלי היה מתחיל להציג את הקַלטות האחרות.
באותו חדר במלון הדרכים התחיל המוח שלי להציג את הקַלטות האחרות — שוב ושוב. הסצנה הראשונה היתה תמיד זהה. בעיני רוחי ראיתי את מכשיר הטלפון רגע לפני שעמד לצלצל. הוא היה מונח על הספה ליד אבא, לבן על הרקע הכחול הכהה. ידעתי שהוא עומד לצלצל, ולא יכולתי לעצור את זה.
זה היה באפריל, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ואבא ואני צפינו יחד במשחק בייסבול בטלוויזיה. הקבוצה שלנו הובילה, אבל המשחק היה אטי והרגשתי מנומנם. ג'רי כבר נרדם על הספה, שערו עדיין לח משיעור השחייה. דילן היה למעלה. היה אמור להיות לו יום הולדת בחודש הבא, והוא בדק קטלוגים של טלסקופים. לפחות זה מה שהוא אמר לי אחר כך.
אמא יצאה במכונית בערך לפני עשרים דקות כדי לקנות גלידה.
ואז הטלפון צִלצל.
לפעמים כשקוראים ספר או צופים בתוכנית טלוויזיה, רואים את האנשים וחושבים, אל תעשו את זה. אל תפתחו את הדלת הזאת. אל תענו לטלפון. יודעים שהכול עומד להשתנות. "תעצרו!" רוצים להגיד. "תכתבו מחדש את הסיפור. תגלגלו את הסרט לאחור. אל תניחו לזה לקרות כך." אבל אי־אפשר. האנשים תמיד פותחים את הדלת או עונים לטלפון. הדבר הרע קורה תמיד, ואי־אפשר לעשות שום דבר בנדון.
אז אבא ענה לטלפון.
"כן?" הוא אמר. ואחר כך "כן," שוב. "אוי, אלוהים." שתיקה ארוכה יותר. "כמובן. מיד."
הוא סגר את הטלפון.
הכול השתנה ולא יכולנו לעשות שום דבר בנדון.
במרחק שני רחובות עבר מישהו באור אדום. הוא הרג את אמא. הבגדים שלה עדיין היו בארון. הקרמים שלה עדיין היו בחדר האמבטיה. עדיין יכולנו להריח את השקיקים הקטנים המבושמים שלה כשנכנסנו לחדר השינה.
אבל אמא לא היתה.
התחשק לי להלום באגרוף שלי דרך תקרת חדר המלון. הרגשתי כאילו יש לי ריח רע מהפה. הרגשתי כאילו אני מסריח. הרגשתי שאם לא אירדם בתוך זמן קצר, אתפוצץ כמו כוכב לבן לוהט והכול ייעלם — פלורידה, הסירה, האחים שלי ואבא, הכול — כולם יישאבו אל תוך החור השחור העמוק שהיה אני.