ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 13 בנובמבר, 2013
ע"י Stingray
ע"י Stingray
לפני שאני מתארת את התרשמותי מהספר יש לי משהו להסביר.
אני לא יודעת כמה אנשים קוראים ככה, וזה גם לא כזה משנה, אבל אני קוראת את כל הספרים שנותנים לי. אם יש קטע ארוך ומשמים עד כדי רצון עז לאלימות כלפי הסופר - אני מדלגת. אם לא, אז לא. כשאני קוראת ספר אני בתוך הספר, ורק כשאני מפסיקה אני יכולה לחשוב על הספר. רק אז.
לכן אני נהניתי מהקריאה. מאוד. לא הפריעה לי ההתחלה ה'מבולבלת-נפשית' בכלל. גם התקדמות המרד, הכניסה לקפיטול מלאת אקשן עם קטניס בסלואו-מושן יורה ללא הבחנה עם שפריצים של דם באוויר ומוחות מתפחקלצים בדרמטיות, וגם הסוף היה טוב. אבל רק אחר כך נתתי לעצמי לחשוב.(~זה-חרוז, בטעם-של-תפוז, כי-אני-מאה-אחוז D: ~)
ומה שחשבתי היה שטוב שקטניס משתגעת. מה אתם מצפים? שלא יהיה משפט\חלק\פרק\שליש רק על ההשפעה של כל הדברים על קטניס? נכון, אולי קצת חופר וחוזר על עצמו, אבל הגיוני. אך לצערה של קולינס לפעמים ההיגיון דורש כאפה רצינית.
אנשים מתים, גוססים ומוסרים נפשם רק בשביל שקטניס (שיצאה מפונקת מעט) תזכה לעוד חמש דקות של מניקור-פדיקור וצילומים על סט דוגמנות? בתור מה שקטניס עשתה, עברה, מה שהיא בעצם, היא הייתה אמורה לעשות משהו או לפחות להבין. לא להתבכיין כמו דוגמנית מפונקת.
הרעיון שפיטה (שעוד פעם מעורר חשק ללחמים שטוחים) משתגע מצא חן בעיני פחות. פיטה החביב, הנחמד, הנואם והצייר הרגיש שמבין קצת יותר במשתמע היה צריך להישאר. אם כבר למישהו מגיע להשתגע זה גייל המעצבן הזה, שבמקום לעשות דברי "אוווווו" (דברים שגורמים, לבנות בעיקר, לומר "אווו" במקהלה) כלפי העולם מחליט להמציא בכיף ושלוות נפש רבה מלכודות מחרידות. איך מישהו מהמחוזות שספג כבר את נחת זרועו הסדיסטית-פסיכולוגית של הקפיטול מסוגל לעשות דבר כזה למישהו? כורים לא משמידים כורים. למען האמת, עדיף שלא ישמידו בהמוניות וחוסר רגש כזה בכלל.
רגעי האקשן היו קצת חסרי רגש. מישהו פשוט קם בבוקר ואומר לעצמו "בואו נירה בכיף ואושר בילדים, נשחה בברכת מוחות מתפחקלצים ונצפה באלפי מיתות מחרידות!"?? אני לא חושבת ככה. ואם מישהו כן אז אני מוכנה ללכת איתו ביחד בדילוגים לבידוד במוסד הקרוב, כי לא צריך שאנשים כאלה יהיו חופשיים.
טוב, נו. נכון. "להט הרגע", "דחף הישרדותי", "נקמה" ובלה-בלה-בלה...אז יש לזה הסבר הגיוני, אבל כמו שכבר ציינתי: הגיון=כאפה. אני כל כך נחמדה שאני מוכנה אפילו שתיים :9.
בניגוד לרבים, לא הייתה לי בעיה עם הסוף כלל. דווקא התאימו לי המיתות של פרים ופיניק ועוד חברים מהקבוצה. התאים לי שאמא של קטניס התרחקה ממנה. התאימה לי אפילו החיבה הפתאומית לנורי. רק היה חסר לי לדחוף את גייל לאיזו פצצה או משהו וזה היה נהדר. טוב, אולי גם את פלוטארך (כמה כבר אפשר להידחף לתפקידים משמעותיים בקפיטול בן-אדם?!).
החיים האמיתיים והנורמטיבייים כיום לא מסתיימים ב"הפי-אנד", ובטח-ובטח שלא חיים במרד בפאנם. אי אפשר לבטל טראומות והלם קרב רק בשביל לרצות את הקוראים הצעירים יותר או שוחרי הסופים הטובים בלי התחשבות. הפעם אני אוותר להיגיון על הכאפה הרגילה. בתמורה למשפט האחרון גם אוסיף טפיחת עידוד על השכם. מעולה.
אומנם בשל הבעיות שציינתי הספר לא באמת מעולה, אך בכללי הרעיונות קצת חוזרים לעיתים מהספרים הקודמים אבל ישנו מסר ברור ומשתמע דווקא מהספר הזה בפרט: אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע. תושבי הקפיטול לא מתוארים כאן כצמאי דם תמידיים אלא גם כחסרי אונים ומעוררי רחמים בדיוק כמו אנשי המחוזות המתמודדים עם המרד. הנשיאה קוין פועלת בדרכים מתועבות עקלקלות ואפלות בדיוק כמו הנשיא סנואו ודואגת שבסופו של דבר כל פעולה תהיה לטובתה. רוב הדמויות (מלבד גייל ועוד כמה שוליים. אוי, אני יורדת כל כך הרבה על החייל העיוור-השוטה וחסר-הרגש הקטן) אינן נותרות בתיאור אחד אודותיהן אלא חושפות פרטים שמשנים את מעמדן בעיני הקורא. בספר הזה אף דמות לא ניתנת לתיאור רק בידי מילה אחת או שתיים שמהוות את כל ישותה ואינן יכולות להשתייך באופן מלא לצד מסוים. ברכותיי קולינס. הוגי היינג והיאנג גאים.
14 קוראים אהבו את הביקורת
14 הקוראים שאהבו את הביקורת
