ביקורת ספרותית על משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 מאת סוזן קולינס
ספר מעולה

---

כן, כן.
אני יודעת שכבר עבר זמן מאז הספר יצא, ואני מודעת לאיחור בביקורת.
לא נורא :)

האמת, שלפני שקראתי אותו לא שמעתי עליו בכלל. הסתובבתי בחנות הספרים שליד החוג שלי, מתלבטת איזה ספר לקנות. ראיתי את העטיפה וכמובן קראתי את התקציר.
למען האמת, אני הייתי בטוחה שהם בכלל יצורים אנושיים שחיים ביער והזירה היא...ובכן, פשוט זירה. משטח חלק, חבלים או דבר מה דומה.
הו, יצאתי אינטילגנטית ביותר ^^".

קראתי את הפרק הראשון, כמעט השלכתי את הספר ורצתי את כל הירידה הביתה. צעקתי לאמי שאני לוקחת כסף ורצתי חזרה. ולבסוף, מתנשפת ופרועת-גולגול (או איך שאתם לא קוראים לקוקו המגולגל של רקדניות בלט) שמתי את הספר על הדלפק בחיוך ניצחון. עשיתי את זה!
אל תדאגו, את הדרך חזרה הלכתי ברוגע ובשקט.
ולא. גם לא התנגשתי באף עמוד חשמל בגלל שהייתי מרותקת לספר. וגם הצפירות של הנהגים (שאני מודה להם על אי-דריסתי) לא הפריעו לי.

אחרי יום וחצי של קריאה רצופה (ושחיקת מיתרי הקול של הוריי, שניסו לשווא להסית אותי מהספר.) עבר עוד שבוע של מחשבות.
האם זה יכול להיות?
האם אפשר לרדת לכזאת רמה של חוסר-אנושיות?
מה הגבול בין הישרדות להשתגעות?

כן, נכון. יש כמה דברים לא הגיוניים. איך במשך 74 שנים אף אחד לא בא ואומר: "אני במילא אמות עד גיל 30-50, בואו נמרוד!"?!
ישנם מקומות גבוהים יותר מאמריקה (הר האוורסט..ההר הכי גבוה בעולם?!), איך הם לא שרדו?
או לדוגמה ישראל, שהמים היו יכולים "להתנקז" בחלקם אל ים המלח?

אבל אני דווקא לא אוהבת את השיוכים לנוער.
יש בני נוער ילדותיים ותמימים ויש בני נוער מבוגרים רגשית הרבה יותר מחבריהם. אני לדוגמה לא מצליחה להיגעל מרצח בספר. פשוט לא מצליחה. כמו שאני לא מהמתפרקות מבכי בטקסים בגלל שהקריין החזיק ורד או מה שזה לא יהיה.
פשוט לא.
אבל כמו שאמרתי, אני לא כל בני הנוער, ואני מבינה את מי שניגעל קצת (הרבה, מאוד, הקאה).

אבל זה פשוט ספר מדהים. הוא מעלה מחשבות ורעיונות עמוקים דווקא ואין רגע אחד משעמם. אומנם אני מתנגדת לדמויות ששמם מזכיר לחם (דמיינו את צמד המיועדים: קטניס ופוקצ'ה! או יותר טוב: קטניס ולאפה דרוזית!) אבל הרעב לפיתות עם חומוס חסר חשיבות לעומת הרעב לעוד מהספר.

» ביקורות נוספות של Stingray
» ביקורות נוספות על משחקי הרעב - משחקי הרעב #1