“הקמצן מזווית אחרת, אוניברסלית-
אינספור מילים נאמרו על המחזה. אינספור גרסאות נכתבו עליו. אינספור הצגות הועלו על פיו. מה כבר ניתן לומר מבלי לשוב על אותם הדברים שוב ושוב? חשבתי וחשבתי ולכן החלטתי להציג בפניכם את הקמצן באור אחר, אור שיחשוף בפניכם טעימה למקורות המחזה.
הקמצן זהו אחד ממחזותיו המפורסמים ביותר של המחזאי הצרפתי מולייר. המחזה מתאר גבר מזדקן בשם הרפגון אשר אהבתו נתונה כולה לכסף. להרפגון זה שני ילדים . שני הילדים הללו מאוהבים במושאי אהבה שונים אך אין ביכולתם לממש את אהבתם כתוצאה מקמצנותו של אביהם. הקמצנות של האב היא לב ליבו של המחזה והיא בעצם מספקת את התמצית הקומית אשר מאפשרת לצופים לשחרר את העכבות שמאפיינות אותם בחיי היום-יום ומעניקה להם שעה של בריחה מהמציאות. מאפיין הבריחה הוא מאפיין שמאוד בולט ביצירותיו הקומיות של שייקספיר שהמוטיב המרכזי בהם הוא מוטיב היער והחלום.
כאשר קוראים את המחזה נשאלת השאלה: מאין שאב מולייר את השראתו לכתיבת מחזותיו? התשובה הינה חד משמעית: הקומדיה דל-ארטה.
הקומדיה דל ארטה החלה אי-שם באיטליה, בימי הרנסנס כאשר קבוצת שחקנים מלומדים התאגדה לכדי תיאטרון שהופיע ברחבי איטליה, ברחובות וירידים. מופעיהם היו מופעים מאולתרים מבחינת הטקסט והתפאורה. מה שהבדיל אותם, בין היתר, מסוגי תאטרונות אחרים הייתה העובדה ששחקניהם שמו דגש על הדמויות, על מלבושיהן המפוארים, ופחות על העלילה. השחקנים גילמו דמויות שונות אשר חבשו מסכות. חבישת מסכות לא היוותה חידוש אך המסכות הללו בכל זאת הצליחו לחדש בכך שהן הסתירו חצי מהפנים ולא את כל הפנים במלואם כמו שהיו נהוג עד אז. מנעד נרחב של דמויות קומדיה דל ארטה הוצגו במהלך שנות פעילות התאטרון, הבולטים והקבועים שבהם: פנטלונה, ארלקינו, דוטורה, זוגות האוהבים, בריגלה.
מופעי הדל-ארטה, בתורם, אימצו אל חיקם את מאפייניו של הקרנבל. המסכות, הדמויות הגרוטסקיות, התפאורה המושקעת, המלבושים היקרים והמצועצעים, גרמו לצופים להרגיש שהם נמצאים במופע קרנבל אחד גדול שכל-כולו מנותק מהמציאות היום-יומית, האפרורית. הקומדיה דל-ארטה איפשרה כניסה אל עולם אחר, קסום ומוקצן.
בכל מופע ומופע אשר העלו על הבמות השונות הופיעו דמויות קבועות שלעיתים קרובות כבר מעצם כניסתן לבמה עוררו פרצי צחוק בקהל הצופים שהכיר את מעלליהן דרך מופעים קודמים. אחת הדמויות הללו היא פנטלונה. דמות הגבר הישיש שכל מעייניו מסתכמים בכספו. מבחינה חזותית מראהו של פנטלונה נוגד את המחשבה הראשונית שלנו כשאנחנו חושבים על דמותו של גביר עשיר: בגדיו אדומים וצמודים, על מותניו נח ארנק שמצטייר כסממן פאלי מובהק לאיבר מין גברי. הוא אוחז במטפחת לבנה שכל ייעודה לספוג טיפות זרע במידה ויצליח להשכיב את מושאי תשוקתו והמסכה שאותה הוא חובש היא שחורה ובעלת אף ארוך שגם הוא מסמל פאליות. דמותו של פנטלונה מתפקדת כדמות קומית נלעגת אשר חוסמת את דרכם של האוהבים למימוש אהבתם. הוא מהווה אב חוסם שמנכס את אהובת בנו לעצמו [ כרצון לממש את החשק המיני שהחל להתגבר לעת זקנה, לאחר שצבר ממון עד להתפקע בכל ימי צעירותו] ואת בתו הוא מייעד לזקן אחר בשל נדוניה שמנה ופוטנציאלית שתעשיר את ממונו הרב במילא.
האם קווי דמותו של פנטלונה אשר שרטטתי בפניכם מזכירים לכם דמות כלשהי? אכן כן. דמותו של הרפגון מבוססת על דמותו של פנטלונה. למעשה, הרפגון הוא כמעט אחד לאחד העתק מדויק של האב טיפוס שלו. כפי שפנטלונה הוא קמצן ותאב ממון, כך גם הקמצן של מולייר. שניהם מהווים הורים חוסמים שמתנגדים בתוקף לאהבתם של ילדיהם בכדי לממש את גחמותיהם העצמיות שמתנקזות למימוש אהבה חסרת סיכוי לנערה צעירה מהם ממספר שנותיהם ואגירת ממון.
יותר מכך, הקומדיה דל ארטה התאפיינה בתנועתיות יתר שגרמה לדמויותיה להיות נלעגות אף יותר. אם נמקד את העדשה ספציפית כלפי דמותו הנלוזה של פנטלונה נראה כי אצלו מראהו מאופיין בכפיפות, כחישות חולי, שתלטנות, חשיבות עצמית וסמכותיות. אלה מהווים ניגוד לעגני ומשעשע להליכתו בצעדים ענקיים, רחבים.
גם אצל מולייר דמותו של הרפגון משתמשת בתנועות חזותיות אשר מגבירות את הנלעגות שלה, מעצימות את היותה אבסורדית ומגוחכת. ניתן לראות זאת היטב בסרטו של לואי דה פינס המופלא אשר מגלם את התפקיד הראשי של הקמצן. הרפגון משורטט בידי האומן שלו כצעקן, אובססיבי, ונפחד כאשר הוא חרד שמישהו רוקם נגדו קנונייה בקשר לקופתו. משחקו של דה פינס מעצימה את המסכנות של הדמות, מסכנות הגובלת עד כדי שיגעון, שיגעון לדבר אחד שהיא כה מופרכת עד אשר היא לא מותירה בנו, הצופים, שום מקום להזדהות עם מצבו הנלעג, שום מקום לתחושת כאב או עצב. ההקצנה והמופרכות של הדמות עושות את שלהן. דמות אשר היינו מצפים ממנה להיות אחרת, סמכותית, מכובדת, הלובשת מחלצות יפות ומפוארות, היא ניגוד מושלם לחזות החיצונית וגורם ההפתעה הזה, של קשיש רם מעלה שמתנהג כאחד הילדים הקטנים, שאינו תואם את המציאות שהמוח האנושי רקם, היא אחד המאפיינים שמובילים את הצופה ללעוג לדמות ולא להזדהות עם מצוקתה. אולם, בכל זאת ישנו הבדל וגם אם מזערי היא העובדה שהקומדיה דל-ארטה השתמשה בבוטות יתר, סקטולוגיה [בדיחות שירותים], עיסוק מאסיבי והומוריסטי באיברי רבייה ומיניות. אצל מולייר, לפחות במחזה זה, אין זכר לדברים הללו וגם אם ישנו איזכור הוא בגדר רמיזה בלבד. ניכר שמולייר שאב את קיצוניותו של פנטלונה, הלבישה על דמות הרפגון ויצר בן כלאיים משלו.
גם דמותם של האוהבים שיצר מולייר מאוד מזכירה את זוג האוהבים אצל הקומדיה דל-ארטה. האוהבים בקומדיה דל-ארטה היו הדמויות היחידות שהיו ענוגות, אהבתם צחורה, ידעו קרוא וכתוב בשפה גבוהה ודיברו בניב מקומי. הן היו הדמויות היחידות שלא היו יצריות, לא נהגו בשיגעון, ולא הייתה בדמותם תבנית ליצנית כלשהי שאפיינה כל כך את הקומדיה דל ארטה. גם דמויות האוהבים אצל מולייר הן כך. רק ההבדל היחיד הוא שולר, אהובה של אליז, אינו בן מעמד גבוה, אינו אציל, אלא משרת.
מעניין לראות, בנוסף לזאת, שלא רק מולייר שאב השראה מהקומדיה דל-ארטה. גם מחזאים מעורכים אחרים ראו לנגד עיניהם את הקומדיה דל-ארטה כאחת מהמודלים שבזכותם כתבו את מחזותיהם. שייקספיר והמחזאי שכתב את המחזה " משרתם של שני אדונים" הם שני מחזאים שכאלה. דבר נוסף שמעניין לגלות היא העובדה שלמרות ששלושתם שאבו השראה ודוגמא מאותו מקור, כל אחד מהמחזאים הללו בחר להתמקד במאפיין אחד מתוך הקומדיה דל-ארטה ולהעצימו:
-שייקספיר בחר בזוגות האוהבים והפך אותם למרכז יצירותיו הקומיים [ואף הכפיל את כמות האוהבים, לכן האווירה במחזותיו היא בעיקרה רומנטית, רומנטית- קומית]
- מולייר לקח את דמותו של פנטלונה והפך אותה לדמות המרכזית של מחזהו הקמצן
- המחזאי האיטלקי שכתב את "משרתם של שני אדונים" לקח השראה מדמותם של המשרתים, הזאני, בייחוד מדמותו של ארלקינו- השדון הליצני.
באופן כללי מדובר במחזה שקראתי אי שם בשנות העשרה, במסגרת לימודי הספרות שלי, ונהנתי מאוד בזמנו מהדקויות הלשוניות וההומור המסוגנן שמולייר הקפיד לעטוף את המחזה כולו באמצעותם. [ חזרות כפייתיות, רמייה והטעייה, משחקי מילים] הם גרמו לי להסב עונג רב מן המחזה המצוין הזה ולקרוא מחזות אחרים של מולייר ועד מהרה להפכו למחזאי האהוב עלי [ כן, כן, אפילו יותר משייקספיר] ולאחר שנחשפתי למקורות מהם שאב מולייר את השראתו, מה החליט לאמץ ומה החליט לשמוט, ההערכה שלי כלפי המחזה הזה התגברה.
מדובר במחזה קלאסי ולא בכדי. הוא ראוי לכל דבר שבח שנאמר ונכתב. גאונות לשמה.”
![עטיפת הספר הקמצן [תרגום:נתן אלתרמן] מאת מולייר Molière](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczEvMTA3MDYuanBnIiwiZWRpdHMiOnsicmVzaXplIjp7IndpZHRoIjozODQsImZpdCI6Imluc2lkZSIsIndpdGhvdXRFbmxhcmdlbWVudCI6dHJ1ZX0sInRvRm9ybWF0IjoiYXZpZiIsImF2aWYiOnsicXVhbGl0eSI6NjB9fX0=)
