הביקורת נכתבה ביום שבת, 23 באוגוסט, 2014
ע"י Stingray
ע"י Stingray
יש אנשים שלא מזיז להם אם שונאים אותם. יש אנשים שגם לא מתאמצים שלא ישנאו אותם. אני לא אומרת שאני עושה כל מה שרוצים ממני בכל תנאי, אבל לא נעים לי לחשוב שלמרות שאני לא מנסה לפגוע באף אחד מישהו שונא אותי אי שם בפנים. זה קצת כמו לחיות את כל החיים שלך, בטוב ובשלווה, ופתאום מישהו גונב לך את הארובה מהגג. זו בסך הכל ארובה, לא מציאה גדולה במיוחד, אבל ארובה. זה בטח משהו חשוב אם הוא נמצא על הבית מלכתחילה, לא?
אבל הרעיון הוא, שמבחינתך הכל בסדר. הבחירות נכונות, הכוונות טובות. אין שום ניסיון מכוון או מניע של רשע טהור. ובכל זאת, הארובה נגנבת. ובכל זאת, עדיין שונאים אותך קצת.
ולמה אני חופרת לכם על משהו כזה? בגלל שקודם כל, אני חופרת, ובגלל שזה משהו מאוד מיוחד שהרגשתי בספר. כשקראתי פרק מנקודת מבט של דמות אני הזדהיתי איתה. למרות שהדמויות שם טעו הרבה פעמים, הרבה הרבה פעמים. טעו, אמרו משהו לא נכון, הרביצו, שנאו - אני הזדהיתי. נזפתי בהם בשקט, בהחלט, אבל הזדהיתי. וזה נדיר. זה נדיר שאני חושבת שהדמות עשתה משהו לא נכון, ואני לא אוהבת את המעשה הזה, אבל זה פשוט הגיוני. פשוט הגיוני.
זה דבר נדיר לעיתים בספרים, היגיון בדמויות. כאלה שעושות דברים טובים ורעים ואי אפשר להבין אותן. בספר הזה, למרות שחשבתי שהמעשה שפל או אכזרי, זה לא גרם לי לשנוא את הדמות. והדבר הכי טוב: זה לא מנע מהדמויות האחרות לשנוא אותה.
ולכאן מתקשרת חפירת השנאה והארובה שבהתחלה. אז נכון, הדמויות האלה לא בטוחות שהן עושות את הכל לטובת הכלל, אבל הן לא עושות את זה מרשע. אבל למרות זאת, הסופרת לא שוכחת את ההשלכות של המעשים שלהן, ואת העובדה שהדמויות האחרות אמורות בכל זאת לשנוא אותן על המעשים ההם. היא לא שוכחת להזכיר לנו שהדמויות שלנו, גם אם מתכוונות לטוב, הן יהירות, או אכזריות, או סתם נוהגות באופן רוח תמוה. וגם אם הן לא באמת כך, זו חרושת השמועות ודעות קדומות. הסופרת נותנת להם גם להשפיע על הדמויות שלנו.
ואם הייתה לי הזדמנות אחת להבין למה מישהו שונא אותי ולהסביר לו את עצמי דרך יום בחיי, אני חושבת שעשיתי עושה את זה. וזה ההיגיון פה. הן שונאות אחת את השנייה, והן רעות לפעמים, אבל אנושיות מספיק כדי שנזדהה איתן בכל זאת.
8 קוראים אהבו את הביקורת
8 הקוראים שאהבו את הביקורת
