כשקניתי את "הגולם והג'יני", חשבתי לי בתמימותי כי הספר יעסוק בשניהם.
טעיתי.
הספר הנ"ל מתעקש לעסוק במגוון רחב של דמויות אשר מצד אחד הוא מרתק, ומנגד מאט את קצב העלילה. שליש מהספר עובר לפני שהגולם והג'יני המדוברים בכלל פוגשים אחד בשני. עוד ועוד עמודים רבים עוברים עד שמגיעים לסוף. הספר אומנם מעניין, אך עבורי הוא לעתים הפך למייגע. אולי אני לא מבוגרת מספיק כדי להעריך תיאורי בניינים או שגרת חיי נישואים.
נוסף על כך, אומנם שמחתי על הייצוג הרב של דמויות יהודיות, אך גם לא יכולתי שלא להרגיש אי התאמה מסוימת. לפעמים נוצרה הרגשה כי היהדות של הדמויות היא יותר כמו אוסף פרטים שהן צריכות לקיים (כדי שיהיו דמויות יהודיות כמובן) מאשר איזו הרגשה שעוברת בהן. לא שאין אנשים כאלה במציאות, שרק ממלאים אחר החוקים באדישות, אבל קשה לי להאמין שזה כך לגבי כולם. אולי זה כך גם באזור הסורי, אבל אני לא בקיאה מספיק בנצרות ובאסלאם כדי להבחין בכך.
יחד עם זאת, כן נהניתי מהקריאה. אולי ההעמקה בשאלות על טבע האדם לא הייתה רבה, אך גם לא ציפיתי לה ממש ולכן זה לא הפריע לי. הדמויות היו עקביות, מובנות ורובן מעוררות הזדהות. אומנם הן עכבו את עלילת הגולם והג'יני לפעמים, אבל בדרך כלל היה סיפורן חביב לעיכול.
פתרונן של שתי תעלומות מרכזיות בספר מצד אחד היה מעניין ומצד שני היה קצת לא צפוי. במובן השלילי של הדבר, כי עד הסוף כמעט מסתירים מאיתנו פיסת מידע חשובה שנדרשת להשלמת התשובה. זה מעט מתסכל.
אם כן, הגולם והג'יני היא אגדה למבוגרים. כמו כל אגדה, היא לפעמים עלולה להיות פשטנית מדי או בעלת פרטים לא רלוונטים, אך גם מעוררת כמה שאלות בנוגע לטבעו של אדם וגם הנאה לא מעטה מקריאתה. ארבעה כוכבי ים.

אחרי שסיימתי לקרוא את "ירח שבור", הייתי חייבת לראות קצת "סיפורה של שפחה" כדי להירגע.
כן כן. קראתם נכון. ראיתי סדרה העוסקת בחברה תיאוקרטית, קיצונית וטוטליטרית אשר גיבורתה נאנסת כעניין שבשגרה כדי להפיג מהמתח שנוצר בעקבות קריאת ספר המשווק לבני נוער.

ייחודו של "ירח שבור" אינו האכזריות שבו, או העלילה הלא-מאוד סבוכה, אלא בקולו של המספר - סטנדיש. "חיים ומוות ביד הלשון" נאמר, וכך גם ספר זה קם ונופל על קצה חודו של עט. נתקלתי ביצירות העוסקות באלימות קשה בהרבה ובעלות עלילה מפותלת הרבה יותר. עם זאת, הן לא נגעו בי כמו הספר הזה. אלימות מזעזעת חלפה מעבר לכתפי בלי שאניד עפעף ולעומת זאת אפילו היחס המזלזל לבדו שסופג סטנדיש ממוריו העלה בי רגש. זאת אך ורק בזכות קולו הייחודי והיצירתי של סטנדיש, אשר למרות הציוריות הרבה בו, ואולי בזכותה, מעביר כנות בהירה. כמו כן, מה שמפחיד בסיפור זה ולעיתים חסר בסיפורים אחרים הוא התחושה שהוא יכל להתרחש במציאות. אין התייפיפות, מסר דידקטי או הסברים מפורטים. יש נער בשם סטנדיש והאנשים בחייו. פשוט כך. לכן אני לא מוצאת את הספר הזה דיסטופי. העלילה לא מתמקדת ספציפית בעולם הקלוקל של המולדת, בחברה קיצונית או בהתנגשות בין ערכים הבאה לידי ביטוי במערכות פוליטיות סבוכות. זה פשוט סיפור של אמת.

כמו כן, אודה ואומר שסיבה מרכזית נוספת לשיברון הלב עמו נותרתי לאחר סיום הקריאה הוא העלילה החסרה. אין בעלילה התרה, הסיפור מסתיים קצת לאחר נקודת השיא. לכן אין תחושה של סיפוק כאשר מסיימים את הספר. אנחנו לא בטוחים מהן השפעות מעשהו של סטנדיש על הסביבה ועליו, מה שעלול ליצור תסכול ואף אכזבה. אך לדעתי, עם כל כאב הלב, ההחלטה לגדוע את העלילה בשיאה יוצרת את תחושת האמינות של הספר. אנחנו לא חיים את חיינו בעלילה בנויה היטב המורכבת משרשרת של סיבות ותוצאות, אלא במציאות. החיים מלאים במרכיבים שאינם תלויים בנו ספציפית והם אינם בנויים כדי לספק את הקהל ולהעביר לו מוסר השכל. לפעמים אנחנו חיים חיים ארוכים בלי קשר ישיר למעשינו, ולפעמים אנחנו הולכים ברחוב ונדרסים על ידי נהג תועה. זה לא אומר שהחיים האלה לא אמיתיים, אלא שהם אולי לא יהוו עלילה מוצלחת.

אם אתם רוצים לקבל עלילה אפית, עם אקשן רב, עולם מפורט, דמויות גדולות מהחיים אשר נושאות מסרים חשובים ומצילות את העולם - ברחו כל עוד נפשכם בכם. בעיקר אם אתם אוהדים שפה עניינית ומתומצתת ועלילה בה לא פסחו על שלב ההתרה.

אבל אם תתאמצו ותחפשו אפיות, אקשן, עולם מפורט ודמויות גדולות מהחיים אשר נושאות מסרים חשובים ומצילות את העולם - תמצאו אותם דרך עיניו של סטנדיש.

הכל התחיל בהודעה שקיבלתי אודות מפגש בתל אביב. מובן שלא יכולתי ללכת. ערבים פתוחים של מגמות שאני חייבת ללכת אליהם קודמים לחיי האישיים ולזמני הפנוי, מסתבר. לפחות ככה חשב סגל המורים.
אז בזמן ששקלתי לעבור לפנימיה צבאית או לברוח אל גבעת חביבה, נזכרתי בספר החביב שקראתי שם. או יותר נכון, ניסיתי לקרוא שם. רוב ההפסקות שלי בגדנ"ע היו מוקדשות לסידורי שלשות בתור לחדר האוכל ובתלונות על הקטשופ הריבתי.
זמזמתי א'עיש ח'וריה בקה אל גרביה וניגשתי לכתוב ביקורת.
אז על מה הספר הזה בעצם?
הוא על אלן קרלסון, קשיש בן מאה, שהחליט שמאס באחות אליס המרשעת ובהגבלות בית האבות ונמלט מהחלון. אותו אלן קרלסון הגיע ליום ההולדת הזה די בנס, בגלל שנראה שלא כל כך אכפת לו מה קורה. הוא חיבק את קים ז'ונג איל, השתכר עם הרי טרומן, הציל את צ'ר'ציל מהתנקשות שהוא היה אמור לבצע והתחבר עם אחיו האבוד של אלברט איינשטיין. הוא גם הספיק לפוצץ דברים, לסעוד עם גנרל פרנקו, להיכלא בטהרן, להיות המתורגמן של נשיאת באלי (אישה, דרך אגב!) לחשוף מרגלים ולגלות לפיסיקאי של סטאלין את תוכנית האטום בגלל עודף ביי"ש, לא שאלן מגדיר יי"ש כמשהו שעלול להיות עודף.
למעשה, אלן סובר שיי"ש עוד יפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מאז שהוא נמלט מהחלון הוא מספיק לקחת מזוודה עם חמישים מיליון קרונות ולהתחבר עם יוליוס הרב גנב, בני כמעט הוטרינר\חוקר ספרות\מומחה לשפה הרוסית\רופא\מרתך, היפה שמעדיפה לקלל, סוניה שמפחיתה בעיות בחצי טון, בוסה סוחר ספרי התנ"ך האופטימיים, ידן הבן האהוב שמשמר בשר כמו גופות והבלש ארונסון, שקינא ברוני הולת שלו לפחות יש חתול.
הספר באמת משעשע כפי שאמרו, למרות שכשקראתי את העמודים הראשונים התייאשתי מהר מאוד והפסקתי. אחרי כמה זמן חזרתי וקראתי בו בלי להפסיק (בגבולות שעת כיבוי האורות כמובן). את מקוריות הספר וההומוריסטיות שבו כבר שיבחו לפניי, אז אציין מה שלא מצא חן בעיניי בספר.
ברוב הנאומים הפוליטיים, כמו אלן, השתעממתי מאוד. פשוט דילגתי עליהם. כנ"ל לגבי כמה הסברים טכניים על פצצות למיניהן ודברים אחרים.
התקשיתי לעקוב אחרי השמות השוודיים. אני מניחה שגם שמות ישראליים יצרמו לאוזניים זרות, אבל זו עובדה. בלבלתי כמה אנשים עם אחרים בגלל שמם. הדבר נכון גם לגבי שמות הגנרלים הרוסיים.
היה מוזר לי שאלן כעס בפעם הראשונה על חתול, ולא על חברים אחרים שהיו לו במשך הזמן ונהרגו. אני מבינה ש'ייתכן והחתול היה חבר טוב, אבל כך גם אחרים. נו מילא.
פעמים רבות צוין שאלן בן מאה, אבל יכולתיו הפיסיות היו מתאימות יותר לבן שבעים או שמונים. סבא שלי בן תשעים, וצריך להודיע לו שלוש שעות לפני על מסיבת הפתעה כדי שלא יחטוף התקף לב. קשה לי לדמיין שאדם מבוגר ממנו בעשר שנים מסוגל להימלט מחלונות או ללכת כל כך הרבה. למרות שיש לציין לטובה שהרבה פעמים צויינו קשיים של אלן בהתנהלותו.
ספוילר
בתור סוכן CIA לא יכלו לתת לו שם קצת פחות ברור מאלן קרסון?! כאילו, הורדתם אות אחת ושיניתם את הניקוד באחרת. זה לא נקרא שם קוד! באמת!
סוף ספוילר

בכל מקרה, לדעתי הספר ממולץ ביותר.

*עריכה:*
אני לא מאמינה שכתבתי "ממולץ". בושה.

מ-ו-מ-ל-ץ

יש אנשים שלא מזיז להם אם שונאים אותם. יש אנשים שגם לא מתאמצים שלא ישנאו אותם. אני לא אומרת שאני עושה כל מה שרוצים ממני בכל תנאי, אבל לא נעים לי לחשוב שלמרות שאני לא מנסה לפגוע באף אחד מישהו שונא אותי אי שם בפנים. זה קצת כמו לחיות את כל החיים שלך, בטוב ובשלווה, ופתאום מישהו גונב לך את הארובה מהגג. זו בסך הכל ארובה, לא מציאה גדולה במיוחד, אבל ארובה. זה בטח משהו חשוב אם הוא נמצא על הבית מלכתחילה, לא?
אבל הרעיון הוא, שמבחינתך הכל בסדר. הבחירות נכונות, הכוונות טובות. אין שום ניסיון מכוון או מניע של רשע טהור. ובכל זאת, הארובה נגנבת. ובכל זאת, עדיין שונאים אותך קצת.

ולמה אני חופרת לכם על משהו כזה? בגלל שקודם כל, אני חופרת, ובגלל שזה משהו מאוד מיוחד שהרגשתי בספר. כשקראתי פרק מנקודת מבט של דמות אני הזדהיתי איתה. למרות שהדמויות שם טעו הרבה פעמים, הרבה הרבה פעמים. טעו, אמרו משהו לא נכון, הרביצו, שנאו - אני הזדהיתי. נזפתי בהם בשקט, בהחלט, אבל הזדהיתי. וזה נדיר. זה נדיר שאני חושבת שהדמות עשתה משהו לא נכון, ואני לא אוהבת את המעשה הזה, אבל זה פשוט הגיוני. פשוט הגיוני.
זה דבר נדיר לעיתים בספרים, היגיון בדמויות. כאלה שעושות דברים טובים ורעים ואי אפשר להבין אותן. בספר הזה, למרות שחשבתי שהמעשה שפל או אכזרי, זה לא גרם לי לשנוא את הדמות. והדבר הכי טוב: זה לא מנע מהדמויות האחרות לשנוא אותה.
ולכאן מתקשרת חפירת השנאה והארובה שבהתחלה. אז נכון, הדמויות האלה לא בטוחות שהן עושות את הכל לטובת הכלל, אבל הן לא עושות את זה מרשע. אבל למרות זאת, הסופרת לא שוכחת את ההשלכות של המעשים שלהן, ואת העובדה שהדמויות האחרות אמורות בכל זאת לשנוא אותן על המעשים ההם. היא לא שוכחת להזכיר לנו שהדמויות שלנו, גם אם מתכוונות לטוב, הן יהירות, או אכזריות, או סתם נוהגות באופן רוח תמוה. וגם אם הן לא באמת כך, זו חרושת השמועות ודעות קדומות. הסופרת נותנת להם גם להשפיע על הדמויות שלנו.
ואם הייתה לי הזדמנות אחת להבין למה מישהו שונא אותי ולהסביר לו את עצמי דרך יום בחיי, אני חושבת שעשיתי עושה את זה. וזה ההיגיון פה. הן שונאות אחת את השנייה, והן רעות לפעמים, אבל אנושיות מספיק כדי שנזדהה איתן בכל זאת.

בעיה אחת לי ב"קמצן" מאת מולייר:
חוסר הביטחון של מולייר בעצמו.
וכעת תשאלו, 'על מה את מדברת לעזאזל?'
ואני אשיב: 'על השפה הכה גבוהה במחזה שיכולה לנבוע רק מחוסר ביטחון של מולייר בעצמו. כנאמר: מי שחש הוא הכי מבויש (נחרז לפי התלמיד המעט מנודה והמעט מקובל השכיח בעולם).'

אחרי שקוראים את המחזה מחוץ לכיתה קטנה עם מזגן מקולקל וילדים צורחים מבינים על מה כל ההתלהבות. מבינים את הדרמה, את העלילה, אפילו את ההומור שמתחבא בתוך השפה הרהוטה מדי.

ואם יורשה לי לצטט את הרפגון:
"ואני, לראות את קופתי היקרה."
(משפט שרק הרפגון יכול לומר בסוף המחזה)

אני שונאת את טריס.

לפני שאסביר לכם את ארבעת המילים האלו, הייתי חייבת לומר (לכתוב) אותן קודם. חוץ מזה, זו הולכת להיות ביקורת ארוכה, אז אם אתם רוצים לחסוך אותה תסתפקו במשפט הראשון.

בחרתם להמשיך? יופי! (רק תזכרו שאני לא אחראית לכל שריפה\התכה\עיוות שייעשה לכם במוח\עיניים\מחשבה שייגרמו כתוצאה מהחפירות).
אני אחלק את זה ככה: איך הגעתי לספר, על המפוצלים, על הפלגים השונים, למה אני שונאת את טריס, והכתיבה. בסדר?
לא שואלת אתכם :P. הבה נתחיל.

הגעתי לספר בשל...תחרות במתמטיקה.
כן, מה ששמעתם. מתמטיקה. המקצוע השנוא עליי.
זו הייתה תחרות של כתיבת שאלות מתמטיות על דבר שנמצא בעיר. ואני זכיתי מקום שני, מתוך שמונים עבודות (יאיי!)
אז על ההצלחה הרבה הזו – קיבלתי 50 ש"ח לסטימצקי.
באמת, מתמטיקה? זה אפילו לא מספיק לספר!
אבל הייתי חייבת לבזבז אותם איכשהוא, ובשל הביקורות הדי חיוביות עליו באתר, קניתי אותו ועוד איזה ספר במבצע 1+1. אבל אז קראתי אותו. והבנתי משהו.
מתמטיקה זה מקצוע נורא. גם אם אתה מקבל 50 ש"ח לסטיממצקי – זה יהיה נורא.

המפוצלים:

קודם כל, השם. מה הוא אמור להעביר? הוא אמור להעביר בי חלחלה? יראת כבוד? אימה? המקסימום רגש ביני לבין המילה מפוצלים הוא 'קצוות מפוצלים'. ותאמינו לי - אין לי שום רגש למילים האלה. זאת אומרת, תחשבו על זה: רעדו מאימת ה ~טא טא טא טאם!~ קצוות המפוצלים!
הרגשתם משהו? שום דבר? מעולה. כי גם אני.
בנוסף לשם, הכוח של המפוצלים גם לא ברור בדיוק. כמו גם הייחודיות שלהם. אין אנשים שרק תכונה אחת מניעה אותם, אין אנשים כל כך חד גוניים. לכן, לכאורה, כולם אמורים להיות מפוצלים. אז הייחודיות של המפוצלים, נפסלה.
עכשיו הכוח שלהם. מה לעזאזל כל כך עוצמתי במפוצלים? אין סיכוי שהמוח שלהם שונה, כי הסברנו זאת בייחודיות. אז מה כבר מפוצלים יודעים לעשות? לזהות שהם בהדמיה? זה הכל. והאיום שלהם, שאי אפשר לחזות את המהלכים שלהם. באמת, ורוניקה? באמת? מלבד שאמרתי כבר שאנשים אינם חדגוניים, יש צידוק להרוג אנשים רק בגלל שלא מסוגלים לחזות את הצעדים שלהם?
סלחי לי, אבל זה תירוץ לא משכנע, ואפילו קצת מטומטם.


הפלגים:

אוריינות - קודם כל, מה זה השם הזה "אוריינות"? הוא מזכיר לי את המורה שלי למתמטיקה שנותנת לנו "שאלות אוריינות". אני לא אוהבת להיזכר במורה שלי למתמטיקה בחופש, או מחוץ ללימודים, או בכלל. אז למה לא למצוא לזה שם טוב יותר? אולי "ידע" או "חיפוש ידע" או משהו. אפילו לקרוא לפלג "מחקר" זה יותר טוב. אבל זו יותר טעות של המתרגמים, אלא אם כן המילה "אוריינות" קיימת גם באנגלית ללא ידיעתי.
אבל הפלג עצמו, ומה שעשו ממנו, מרגיז אותי. יצרו תחושה כאילו אף אחד שלא ערק ל\מאוריינות (מלבד אריק) הוא רשע מרושע ורובוטי. אז צר לי לומר לכם - אבל זה לא!
היא הפכה את החיפוש אחר חכמה לחוסר אנושיות, זיוף (אנשים ששמים משקפיים למרות שהראייה שלהם בסדר), אנוכיות ורשעות. אם באומץ לב היא הציגה את החסרונות, אבל גם את היתרונות באוריינות היא פשוט אמרה (הדרך היחידה להפוך את זה ליותר ברור היא לצעוק זאת בקול) 'אוריינות מרושעים ורובוטיים! מוות לאוריינות!' וזהו. אם כבר, פלג של אנשים חכמים היה שומר טוב יותר על סודותיו, היה ממית את אויביו ביתר תחכום. הוא היה פלג שאף תכנית שלו לא נכשלת. פלג שאם כבר יוצא רשע, שמשטה בשאר בחכמתו. לא אחד שאיזו טריס יכולה לבטל את תכניותיו בפחות מיום.
ועוד טריס.

הקרבה עצמית - אחד הפלגים שדווקא אהבתי. הם חמודים כאלה בעזרה שלהם לכולם, אם כי המטרה שלהם היא מטופשת בעליל לדעתי. האנוכיות היא, בין היתר, אחד הדברים שגורמים לאדם לשרוד. בלי להתעסק בגורל ודת וכל זה, המטרה של בעלי חיים היא בעקרונה לשרוד ולהתרבות. בשביל זה, הם צריכים אנוכיות. הרי איך אפשר לשרוד כשאת כל צרכיך אתה מזניח לטובת האחר? מלבד זאת, זו שרשרת בלתי נגמרת של נתינה בתוך הפלג הזה, כך שבסופו של דבר העזרה 'נעלמת', כיוון שאף אחד לא משתמש בה, אלא מעבירה הלאה. אבל, רק בגלל שהחברה עצמה בפלג נראתה לי כזו חמודה, אני אסלח לו בינתיים.

כנות - אמת. כמה בעיות היו נפתרות אם רק אנשים היו אומרים את האמת? הבעיה היא, שאין לי בעיה איתו. אין לי בעיה עם כנות ועם חוסר טקט. הבעיה שיש לי, היא רק שלא הבנתי מה התפקיד שלהם בעולם הזה. אני יודעת מה התפקיד של אנשי אומץ לב, הקרבה עצמית, אוריינות וידידות, אבל מה אנשי כנות עושים?

ידידות – לא ממש הכרנו את פלג ידידות בספר הזה, וגם הם נראים לי חביבים למדי. אז אניח להם, לעת עתה.

אומץ לב – ופה באות הבעיות שלי. נכון, ורוניקה מציגה גם את החסרונות וגם את היתרונות של הפלג הזה. אולם, אומץ לב אינו ללכת מכות ואינו כושר גופני. אומץ לב אינו טיפשות ואכזריות. אומץ לב אינו דורש פחד מועט או שרירים מנופחים. הוא דורש משהו באישיות שלך. לא את כל התכונות השליליות האחרות.

וטריס. אוי טריס.
מסכנה ממש, את חזקה מדי אז את צריכה לזייף חולשה? מציקים לך כי את חזקה מדי, וגם מההצקות את ניצלת בחוזקה? אין. פשוט רחמים טריס.
מה לעשות, לא משנה כמה ורוניקה הייתה מכערת את טריס כדי שלא נרגיש שהיא מושלמת מדי זה לא היה עובד לה. טריס היא אמיצה באופן מרגיז, קרה באופן לא הגיוני בשל חינוכה בהקרבה עצמית, ומעיזה להתלונן על מצבה הכה מסוכן בתור קצוות מפוצלים.
מלבד זאת ספוילר
אל התאבד. והיא שואלת את עצמה 'זה בגללי?' ואני עונה לה כן, זו את!
ומה היא עושה אחרי שהוא התאבד? אומרת שהוא פחדן,וממשיכה בחייה. היא. ממשיכה. בחייה.
זה שהיא מעצבנת אותי, כבר אמרתי?
ועל כך שהיא הורגת את ויל בלי לחשוב, אבלה למשך שלושה משפטים וחוזרת לרצוח בשלווה חברים לפלג אני גם כועסת עליה. לא רק זה – אלא שברגע שחיים של רבים אחרים מונחים על הכף מול חייו של פור\טוביאס, פתאום היא לא אנוכית! ובעצם, זה שהיא מעדיפה להציל את החבר שלה מאשר עשרות ואף מאות בני אדם – זו כן אנוכיות!
סוף ספוילר

הכתיבה עצמה לא מדהימה במיוחד, היא קלילה וזורמת, אבל לא מיוחדת או מסעירה. העלילה ממהרת לי מדי. מישהו מת, עצב-שלוש-שניות, שמחים חזרה. זה מרגיז, זה מעצבן, וזה לא מכבד את הדמויות שמתו. כי ברצינות, אני אהבתי יותר את אלה שמתו מאשר את טריס עצמה.
ודווקא הם מתו.
בנוסף, הזכירו פה את הפלגים כדת, אבל אני מוצאת בהם דווקא גזעים. האם אדם כן לא יכול להיות ידידותי? האם אדם לא אנוכי לא יכול לשאוף לחכמה? האם אדם אמיץ לא יכול להיות אדם שאינו שרירי מטורף?
לפי הספר הזה – לא. אלא אם כן אתה מפוצל, שגם הוא מעין גזע. אולי ככה אני מבחינה במסר נגד גזענות, אך זה עדיין מעציב אותי.
התפקידים בעולם הזה ניתנים בעיוורון רק לפי הפלג שאתה בוחר. אבל בתוך אותו פלג ישנם אנשים שונים מאוד. ניקח לדוגמה את קריסטינה ואת פטר.
קריסטינה היא סקרנית מצחיקה וחסרת טקט להפליא.
פטר הוא שקרן אכזרי בעל הומור לא מצחיק בעליל.
ושניהם מאותו הפלג. האם הם בעלי אישיות זהה?
לא. לכן החברה בעולם ההוא היא גזענית לחלוטין. אני בוחרת לראות בספר הזה גם מעיין מסר כנגד גזענות, למרות שהוא אינו מעביר אותו בצורה ברורה. שם מצפים מכל אדם לפעול בכיוון חשיבה אחד לפי הפלג שאליו הוא משתייך מבלי התחשבות באישיותו. כך גם לגבי התפקידים. האם לא הגיוני שאדם חכם ינהל את המדינה? או דווקא אדם כן? או אולי ידידותי ואמיץ?
מדוע מצופה ממך התנהגות מסויימת רק בשל הפלג אליו אתה משתייך?
אולם, בגלל המסר הזה, אני בהחלט אשמח אם אנשי אוריינות ינצחו. כי זה מה שהם מנסים למנוע, בדרכם המחושבת והאלימה. הם רוצים שיווין, הם רוצים שגשוג. הם רוצים למנוע את העולם הגזעני הזה.
וזה מרגיז אותי שאומרים שהם מרושעים.
אז למה הורדתי רק שני כוכבים?
כי למרות כל מה שהתלוננתי, לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. הוא היה מעניין, ואולי אם לא הייתי שומעת מלא ספויילרים, אפילו מפתיע. היה הרבה אקשן ותקריות, גם אם היו דמויות חד-תכונתיות וקיצוניות למדי (דוגמת פטר). הרעיון עצמו, של חמשת הפלגים, היה יכול להתבצע טוב יותר. אולי עם דמויות יותר טובות ופחות קיצוניות ודרמטיות (ושמות לא טובים).
אז סלח לי ספר, וסלחי לי ורוניקה, אבל שניכם הפגנתם בינוניות לכל היותר.
אבל אני כן אקרא את הספר הבא, אשאל ולא אקנה – אבל אקרא.
רק כי אני מקווה שטריס תמות ואוריינות ינצחו.

עם כל הכבוד לכל הבנות בכיתה ז' זה לא.
אולי לא הכי חכמים ובוגרים ומרגישים כמו ילדים בכיתה א' בהשוואה לכולם אבל לא ברמה כזאת!
הדמויות רדודות ובוגרות בכל המקומות הלא-נכונים. כי ברצינות: בכיתה ז' רק חשבתי שכל הבנים בכיתה שלי אהבלים גמורים (לא להיעלב, בנים!) ולא חשבתי המושגים כל כך ברורים של 'מקובל' ו'לא מקובל'. ידעתי שאלו רק נורמות חברתיות שכמו כל הנורמות החברתיות הן משתנות ולא קבועות.
בנוסף, לא הכל כל כך שחור ולבן. לא כל הילדים השקופים הם בעלי ציונים גבוהים ולא כל המקובלות הן דוגמניות מטומטמות!
אחת הילדות המקובלות בכיתה שלי, למשל, הייתה המצטיינת השכבתית מתחילת כיתה ז'. אחת החברות שלה הועברה לכיתה אחרת כי לא היו לה ציונים מספיק גבוהים (כיתת מצוינות. נקמת ה'חכמים' מוחעחע ^^!). מכאן תסיקו לבד.

לפני שאני מתארת את התרשמותי מהספר יש לי משהו להסביר.
אני לא יודעת כמה אנשים קוראים ככה, וזה גם לא כזה משנה, אבל אני קוראת את כל הספרים שנותנים לי. אם יש קטע ארוך ומשמים עד כדי רצון עז לאלימות כלפי הסופר - אני מדלגת. אם לא, אז לא. כשאני קוראת ספר אני בתוך הספר, ורק כשאני מפסיקה אני יכולה לחשוב על הספר. רק אז.

לכן אני נהניתי מהקריאה. מאוד. לא הפריעה לי ההתחלה ה'מבולבלת-נפשית' בכלל. גם התקדמות המרד, הכניסה לקפיטול מלאת אקשן עם קטניס בסלואו-מושן יורה ללא הבחנה עם שפריצים של דם באוויר ומוחות מתפחקלצים בדרמטיות, וגם הסוף היה טוב. אבל רק אחר כך נתתי לעצמי לחשוב.(~זה-חרוז, בטעם-של-תפוז, כי-אני-מאה-אחוז D: ~)

ומה שחשבתי היה שטוב שקטניס משתגעת. מה אתם מצפים? שלא יהיה משפט\חלק\פרק\שליש רק על ההשפעה של כל הדברים על קטניס? נכון, אולי קצת חופר וחוזר על עצמו, אבל הגיוני. אך לצערה של קולינס לפעמים ההיגיון דורש כאפה רצינית.
אנשים מתים, גוססים ומוסרים נפשם רק בשביל שקטניס (שיצאה מפונקת מעט) תזכה לעוד חמש דקות של מניקור-פדיקור וצילומים על סט דוגמנות? בתור מה שקטניס עשתה, עברה, מה שהיא בעצם, היא הייתה אמורה לעשות משהו או לפחות להבין. לא להתבכיין כמו דוגמנית מפונקת.

הרעיון שפיטה (שעוד פעם מעורר חשק ללחמים שטוחים) משתגע מצא חן בעיני פחות. פיטה החביב, הנחמד, הנואם והצייר הרגיש שמבין קצת יותר במשתמע היה צריך להישאר. אם כבר למישהו מגיע להשתגע זה גייל המעצבן הזה, שבמקום לעשות דברי "אוווווו" (דברים שגורמים, לבנות בעיקר, לומר "אווו" במקהלה) כלפי העולם מחליט להמציא בכיף ושלוות נפש רבה מלכודות מחרידות. איך מישהו מהמחוזות שספג כבר את נחת זרועו הסדיסטית-פסיכולוגית של הקפיטול מסוגל לעשות דבר כזה למישהו? כורים לא משמידים כורים. למען האמת, עדיף שלא ישמידו בהמוניות וחוסר רגש כזה בכלל.

רגעי האקשן היו קצת חסרי רגש. מישהו פשוט קם בבוקר ואומר לעצמו "בואו נירה בכיף ואושר בילדים, נשחה בברכת מוחות מתפחקלצים ונצפה באלפי מיתות מחרידות!"?? אני לא חושבת ככה. ואם מישהו כן אז אני מוכנה ללכת איתו ביחד בדילוגים לבידוד במוסד הקרוב, כי לא צריך שאנשים כאלה יהיו חופשיים.
טוב, נו. נכון. "להט הרגע", "דחף הישרדותי", "נקמה" ובלה-בלה-בלה...אז יש לזה הסבר הגיוני, אבל כמו שכבר ציינתי: הגיון=כאפה. אני כל כך נחמדה שאני מוכנה אפילו שתיים :9.

בניגוד לרבים, לא הייתה לי בעיה עם הסוף כלל. דווקא התאימו לי המיתות של פרים ופיניק ועוד חברים מהקבוצה. התאים לי שאמא של קטניס התרחקה ממנה. התאימה לי אפילו החיבה הפתאומית לנורי. רק היה חסר לי לדחוף את גייל לאיזו פצצה או משהו וזה היה נהדר. טוב, אולי גם את פלוטארך (כמה כבר אפשר להידחף לתפקידים משמעותיים בקפיטול בן-אדם?!).
החיים האמיתיים והנורמטיבייים כיום לא מסתיימים ב"הפי-אנד", ובטח-ובטח שלא חיים במרד בפאנם. אי אפשר לבטל טראומות והלם קרב רק בשביל לרצות את הקוראים הצעירים יותר או שוחרי הסופים הטובים בלי התחשבות. הפעם אני אוותר להיגיון על הכאפה הרגילה. בתמורה למשפט האחרון גם אוסיף טפיחת עידוד על השכם. מעולה.

אומנם בשל הבעיות שציינתי הספר לא באמת מעולה, אך בכללי הרעיונות קצת חוזרים לעיתים מהספרים הקודמים אבל ישנו מסר ברור ומשתמע דווקא מהספר הזה בפרט: אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע. תושבי הקפיטול לא מתוארים כאן כצמאי דם תמידיים אלא גם כחסרי אונים ומעוררי רחמים בדיוק כמו אנשי המחוזות המתמודדים עם המרד. הנשיאה קוין פועלת בדרכים מתועבות עקלקלות ואפלות בדיוק כמו הנשיא סנואו ודואגת שבסופו של דבר כל פעולה תהיה לטובתה. רוב הדמויות (מלבד גייל ועוד כמה שוליים. אוי, אני יורדת כל כך הרבה על החייל העיוור-השוטה וחסר-הרגש הקטן) אינן נותרות בתיאור אחד אודותיהן אלא חושפות פרטים שמשנים את מעמדן בעיני הקורא. בספר הזה אף דמות לא ניתנת לתיאור רק בידי מילה אחת או שתיים שמהוות את כל ישותה ואינן יכולות להשתייך באופן מלא לצד מסוים. ברכותיי קולינס. הוגי היינג והיאנג גאים.

כן, כן.
אני יודעת שכבר עבר זמן מאז הספר יצא, ואני מודעת לאיחור בביקורת.
לא נורא :)

האמת, שלפני שקראתי אותו לא שמעתי עליו בכלל. הסתובבתי בחנות הספרים שליד החוג שלי, מתלבטת איזה ספר לקנות. ראיתי את העטיפה וכמובן קראתי את התקציר.
למען האמת, אני הייתי בטוחה שהם בכלל יצורים אנושיים שחיים ביער והזירה היא...ובכן, פשוט זירה. משטח חלק, חבלים או דבר מה דומה.
הו, יצאתי אינטילגנטית ביותר ^^".

קראתי את הפרק הראשון, כמעט השלכתי את הספר ורצתי את כל הירידה הביתה. צעקתי לאמי שאני לוקחת כסף ורצתי חזרה. ולבסוף, מתנשפת ופרועת-גולגול (או איך שאתם לא קוראים לקוקו המגולגל של רקדניות בלט) שמתי את הספר על הדלפק בחיוך ניצחון. עשיתי את זה!
אל תדאגו, את הדרך חזרה הלכתי ברוגע ובשקט.
ולא. גם לא התנגשתי באף עמוד חשמל בגלל שהייתי מרותקת לספר. וגם הצפירות של הנהגים (שאני מודה להם על אי-דריסתי) לא הפריעו לי.

אחרי יום וחצי של קריאה רצופה (ושחיקת מיתרי הקול של הוריי, שניסו לשווא להסית אותי מהספר.) עבר עוד שבוע של מחשבות.
האם זה יכול להיות?
האם אפשר לרדת לכזאת רמה של חוסר-אנושיות?
מה הגבול בין הישרדות להשתגעות?

כן, נכון. יש כמה דברים לא הגיוניים. איך במשך 74 שנים אף אחד לא בא ואומר: "אני במילא אמות עד גיל 30-50, בואו נמרוד!"?!
ישנם מקומות גבוהים יותר מאמריקה (הר האוורסט..ההר הכי גבוה בעולם?!), איך הם לא שרדו?
או לדוגמה ישראל, שהמים היו יכולים "להתנקז" בחלקם אל ים המלח?

אבל אני דווקא לא אוהבת את השיוכים לנוער.
יש בני נוער ילדותיים ותמימים ויש בני נוער מבוגרים רגשית הרבה יותר מחבריהם. אני לדוגמה לא מצליחה להיגעל מרצח בספר. פשוט לא מצליחה. כמו שאני לא מהמתפרקות מבכי בטקסים בגלל שהקריין החזיק ורד או מה שזה לא יהיה.
פשוט לא.
אבל כמו שאמרתי, אני לא כל בני הנוער, ואני מבינה את מי שניגעל קצת (הרבה, מאוד, הקאה).

אבל זה פשוט ספר מדהים. הוא מעלה מחשבות ורעיונות עמוקים דווקא ואין רגע אחד משעמם. אומנם אני מתנגדת לדמויות ששמם מזכיר לחם (דמיינו את צמד המיועדים: קטניס ופוקצ'ה! או יותר טוב: קטניס ולאפה דרוזית!) אבל הרעב לפיתות עם חומוס חסר חשיבות לעומת הרעב לעוד מהספר.