ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר מעולה

---

קניתי את הספר בכוונה להביא אותו, את 'מרחק של שניות' ואת הספרים של פרסי ג'קסון לחברה שלי ליום הולדת, מסתבר שהיא קראה אותו אז היא הכריחה אותי לקרוא אותו גם.
אז כן, קראתי אותו במצב של חצי-חירשת, אוזן ימין משמיעה צפצופים ויש לי סחרחורת אז אין לי מושג איך הצלחתי לקרוא(ידעתם שיש כדורים נגד צפצופים באוזן וסחרחורות? בסוף ימציאו כדורים נגד עצלנות)

אני אגיד את זה ככה: אני שונאת ספרי נעורים. אני שונאת ספרי סרטן. אני מתה על אשמת הכוכבים.

ג'ון גרין פשוט הראה את זה מנקודה אחרת. תמיד ספרי סרטן כלכך אופטימים ומקווים לטוב- כאן הכל להפך. הסוף לא טוב. הסוף אכזרי. אני עצמתי את העניים באמצע כדי לא לבכות ואמרתי לעצמי 'זה לא אמיתי זה לא אמיתי זה לא אמיתי'. אבל זהו- שזה כן אמיתי. תמיד בסיפורי סרטן הדמות הראשית ניצלת וכולם מסביב שמחים ופתאום סרטן זאת מחלה שאפשר לעבור, וכאן היא מודה בזה שיש לה מחלה סופנית. ההורים שלה כבר יודעים שהיא הולכת למות. והיא מתאהבת בבחור מדהים שגם הוא לא במצב הכי טוב. הספר הזה מלווה במטאפורות והומור מפגר והכל כלכך יפה. עזבו אותי זה ספר גאוני, ואני אפילו מאושרת שאין לו המשכים כי המשך רק יהרוס אותו. הוא נגמר בדיוק בנקודה הכי טובה והכל מדהים בו. זה מסוג הספרים שאחרכך אתה פשוט בוהה בתקרה ושואל את עצמך 'מה אני אמור לעשות עכשיו?'.הספר הזה עצוב ומדהים באותה מידה.

הוא פשוט משך אותי אליו. לא הצלחתי להפסיק לקרוא אותו- בכיתי, צחקתי והתרגשתי יחד עם הייזל.
אהבתי את זה שתוך כדי מסופר לי על מ-מ, ועל כל מה שהיא מרגישה, ועל עצם העובדה שהיא רימון יד, ובסך הכל תופעת לוואי. אבל היא נשארת ונלחמת במחלה המזורגגת הזאת שנקראת סרטן. סובלת את פטריק הסקסי חסר הביצים, ומתאהבת באוגאסטוס.
התאהבתי באייזיק העיוור, כי הוא פשוט מסוג הדמויות שאי אפשר שלא לרצות לחבק אותן. הוא מצחיק וחמוד ופשוט מסתלבט על העולם.
הצחיק אותי אבא של הייזל, הבכיין, כי אני ילדה שאבא שלה אף פעם לא הוריד דמעה גם שעבר ניתוחים משונים או נחתך מדיסק חשמלי או נדרס ממכונית. אבל לאביה יש משפטי חכמה חמדמדים.
גם אהבתי את המשפטים בבית ווטרס, וכל ההורים בסיפור פשוט היו חמודים מדיי אוקיי?
אתם תבכו, אתם תצחקו, אתם תטיחו את הראש בקיר.
אז עופו לקרוא אותו, יצורים.

» ביקורות נוספות של dead_slug
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים