תחילה הספר נראה לי חסר תוכן ועלילה, נמנעתי מלקרוא אותו.
כולם אמרו דברים כמו "אם אהבת את משחקי הרעב, בטוח תמותי עליו!", מה שגרם לספר להישמע כמו חיקוי זול של טרילוגיה מופלאה.
אבל זה לא דומה למשחקי הרעב.
בסופו של דבר נכנעתי וקניתי את הספר,
על מה מסופר?
כבערך חמישים נערים נכנסים למבוך. אחד בכל חודש.
הם מקבלים אספקה שבועית, בלילה דלתות המבוך נסגרות- כך הם מוגנים ממאמללי הלילה, המקום יכול היה להיות גן עדן.
אבל הם לא זוכרים כלום מחייהם הקודמים. לא זוכים אף אחד.
הקורחים לא מתייאשים, בכל יום רצים במבוך ומחפשים את הדרך החוצה, מגדלים חיות משק, מנקים, ובקיצור מנהלים אורח חיים.
אבל בתוך המבוך אורבים המאמללים הנוראיים.
יום אחד מופיעה נערה עם פתק "הכל הולך להשתנות"

אני משתדלת לא לעשות ספויילרים, אבל בואו נגיד שהספר מצא את עצמו במקרה בצד השני של החדר, ואני מצאתי את עצמי עם דמעות בעניים.
אמנם היו כמה דברים מעצבנים, כמו כל הקללות וחוסר ההגיון- שנתיים להיות במבוך ולא להתייאש. אך הספר מרתק, סוחף, מרגש- פשוט אדיר.

אמא שלי חזרה מהספר הזה בוכה כמו שמעולם לא בכתה, ובמשך שעה ארוכה הפריעה לי לקרוא את בן נפטון והעסיקה את עצמה בחפירות בסגנו של "יובל. תקראי את זה. תקראי את זה. אני יודעת שאת רוצה לקרוא את זה. הספר ישתלט עלייך בשנתך אם לא תקראי אותו. קדימה. קדימה. קדימה. יש פה כלב מפרא! כן! תקראי את זה. תקראי. אני לא אבשל במשך חודש. אני עוזבת את הבית. זהו. עכשיו תקראי את זה"
נכנעתי ללחץ והתחלתי לקרוא.
בדף הראשון כתוב "בסופו של דבר לא הרגתי את אחותי. היא עשתה הכל במו ידיה. או לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי" וכבר הייתי בטוחה שאני יודעת הכל על הספר ויודעת בדיוק מה יקרה ואיך.

בתקציר כללי, קייט חולה בלוקמיה מסוג איי-פי-אל, זן נדיר של סרטן, והוריה מולדים ילדה עם אותן התאמות גנטיות או משהו כזה לשל קייט, כדי שהילדה, המכונה אנה, תוכל לתרום לה איברים כדי להשאיר אותה בחיים. על זה שם הספר, 'שומרת אחותי', אנה שומרת את אחותה בחיים. אבל בשלב מסויים (אני מתאפקת לא לעשות ספויילרים) אנה מגישה תביעה נגד משפחתה, בטענה שהיא לא רוצה לתרום את הכליה.

אהבתי את ג'ייסי בעיקר, האח הגדול, השיכור תמיד, שההורים כבר התייאשו מלבדוק מה שלומו. לדעתי הוא חכם יותר מכולם, הוא מבין את העולם יותר מכולם, ומודה באמת שמוצבת מול ענייך.

הספר דן בשאלות רבות כגון האם זה מוסרי להוליד ילד לשם תרומת איברים? והאם זה בסדר לקחת ממנו את איבריו ולהעביר אותו ניתוחים כה מפרכים? האם למישהו באמת אכפת מאנה, אותה ילדה קטנה שנולדה להציל את אחותה?

הוא מדהים, הוא סוחף, הוא שנון, הוא מלא בהומור ובכי.
אני ממליצה בחום

אני מודה שהספר שאב אותי אליו.
קניתי אותו באייקון סתם כי הוא עלה עשרה שקלים וזה היה כזה, 'המממ הוא נראה יפה. אווקי ניקח אותו. תביאי לי גם את זה'.
לא ציפיתי שאתאהב כמו שהתאהבתי.

מדובר בעתיד שלנו. מלחמת עולם שלישית התקיימה, רק יבשת אחת נשארה. ניסינו ליצר גזע מדהים, חזק ובריא. וזה הצליח! בדור הראשון. ואז הדורות הבאים, ילדיהם וילדיהם של הילדים, נדבקו בוירוס, שמקביל את חיי הנשים לכ20 ואילו הגברים 25 שנים בלבד.
מדענים רבים התאספו כדי למצוא נוגדן לוירוס, ואנשים היו חוטפים נערות צעירות ומוכרים אותן ככלות לעשירי הארץ, ולאבותיהם אנשי הדור הראשון למתרת רבייה כדי למצוא את הנוגדן למחלה הנוראה. שאר הנערות היו נרצחות במקום או מופיעות באזורי הבושה בעלי החלונות האדומים אם היה להן מזל.
הנערה מנקודת מבטה מסופר הסיפור נקראת ראיין, בעלת עין אחת כחולה והאחרת חומה, מתגוררת עם אחיה התאום במנהאטן, וחיה משתנים לחלוטין ברגע בו היא נחטפת לפלורידה ונאצלת להינשא ללינדן התמים שלא מבין עוד כלום, שאביו הוא מדען משוגע וקריפי במיוחד.

הספר הזה סחף אותי אליו בכל כך הרבה מובנים. הוא פשוט מדהים. אמא שלי עדיין צוחקת עליי כי התחלתי לבכות דמעות מפחידות(ואני לא מרבה לבכות מספרים) קראתי אותו בזמן בית ספר והמשכתי בבית וגמרתי אותו ביום ורבע, ואני ממליצה בחום.


בנימה אופטימית זו אני חייבת לציין שהשמות שופעים מקוריות (ראיין, ראוון, האוון, באוון)

קראתי את הספר לפני שלוש שנים בערך- גיל 11. כיתה ו.
התיאורים בספר דיי מטרידים, היא פשוט התחילה לגעת לעצמה באברי המין ולמשש.
לגמרי לא החומר שילדה בגיל הזה צריכה לקרוא.
אני לא בדיוק ממליצה עליו כי הוא היה משעמם למדי, זה היה מטריד בעיקר.

גרגור (שם שלעולם לא אצליח לזכור. כמה מזל שכתוב את זה למעלה) הוא ילד בן 11, אביו נעלם והוא נאלץ לוותר הקיץ על הקייטנה אליה הולכים כל ילדי השכונה, ולשמור על אחותו הקטנה מרי מרגרט, המכונה נעלולה, הכל נראה לו כמו סתם יום רגיל, עד שבטעות הוא נופל דרך פתח בחדר הכביסה (תקנו אותי אם אי טועה) יחד עם אחותו, והם מגיעים לעולם מתחת לאדמה, ללא שמש ועם ג'וקים ענקיים ועטלפי מחמד בגודל של טנדר. האנשים בעלי העניים הסגולות והשיער הלבן, שגרים בארמון ורוכבים על עטלפים, נראים משוננים כלכך בעניו של גרגור, ויחד עם כמה מהם הם יוצאים למסע הצלה, נלחמים ועוזרים להצלה.

זה ספר ממש חמוד כזה, הוא מתאים יותר לילדים צעירים כסיפור לפני השינה, קראתי אותו לבת דודה שלי והיא ממש נהנתה.
וכמובן- מדובר בסוזן קולינס, סופרת מוכשרת.
ממליצה לגילאי 12-8 בערך <:

אני זוכרת שקראתי את הספר הזה בעברית וידיד שלי באנגלית ופשוט ישבנו וקראנו ביחד ולא הפסקנו לזרוק משפטים שהצחיקו אותנו כמו שני מפגרים.

הכל כל כך תמים וחמוד פה! אני בוכה! הם רק ילדים קטנטנים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם והארי מגלה עולם קסמים והכל כלכך מתוק.
אני לא רואה טעם לפתוח להרחיב על הספר כי בתכלס אין אחד בימנו שלא מכיר את הארי פוטר, ילד קטן שמגלה שהוא מכשף, נלחם ומציל, מכיר חברים ודברים חדשים<:
אבל אני פשוט מתגעגעת לזה. כאילו גם אני הייתי ילדה קטנה וכל העולם שרולינג פתחה בפני, עם הקסם והבלתי-אפשרי נראה כלכך אמיתי וחודר, ופשוט נהנתי מכל רגע.
אני ממליצה.
ממליצה. ממליצה.

קניתי את הספר בכוונה להביא אותו, את 'מרחק של שניות' ואת הספרים של פרסי ג'קסון לחברה שלי ליום הולדת, מסתבר שהיא קראה אותו אז היא הכריחה אותי לקרוא אותו גם.
אז כן, קראתי אותו במצב של חצי-חירשת, אוזן ימין משמיעה צפצופים ויש לי סחרחורת אז אין לי מושג איך הצלחתי לקרוא(ידעתם שיש כדורים נגד צפצופים באוזן וסחרחורות? בסוף ימציאו כדורים נגד עצלנות)

אני אגיד את זה ככה: אני שונאת ספרי נעורים. אני שונאת ספרי סרטן. אני מתה על אשמת הכוכבים.

ג'ון גרין פשוט הראה את זה מנקודה אחרת. תמיד ספרי סרטן כלכך אופטימים ומקווים לטוב- כאן הכל להפך. הסוף לא טוב. הסוף אכזרי. אני עצמתי את העניים באמצע כדי לא לבכות ואמרתי לעצמי 'זה לא אמיתי זה לא אמיתי זה לא אמיתי'. אבל זהו- שזה כן אמיתי. תמיד בסיפורי סרטן הדמות הראשית ניצלת וכולם מסביב שמחים ופתאום סרטן זאת מחלה שאפשר לעבור, וכאן היא מודה בזה שיש לה מחלה סופנית. ההורים שלה כבר יודעים שהיא הולכת למות. והיא מתאהבת בבחור מדהים שגם הוא לא במצב הכי טוב. הספר הזה מלווה במטאפורות והומור מפגר והכל כלכך יפה. עזבו אותי זה ספר גאוני, ואני אפילו מאושרת שאין לו המשכים כי המשך רק יהרוס אותו. הוא נגמר בדיוק בנקודה הכי טובה והכל מדהים בו. זה מסוג הספרים שאחרכך אתה פשוט בוהה בתקרה ושואל את עצמך 'מה אני אמור לעשות עכשיו?'.הספר הזה עצוב ומדהים באותה מידה.

הוא פשוט משך אותי אליו. לא הצלחתי להפסיק לקרוא אותו- בכיתי, צחקתי והתרגשתי יחד עם הייזל.
אהבתי את זה שתוך כדי מסופר לי על מ-מ, ועל כל מה שהיא מרגישה, ועל עצם העובדה שהיא רימון יד, ובסך הכל תופעת לוואי. אבל היא נשארת ונלחמת במחלה המזורגגת הזאת שנקראת סרטן. סובלת את פטריק הסקסי חסר הביצים, ומתאהבת באוגאסטוס.
התאהבתי באייזיק העיוור, כי הוא פשוט מסוג הדמויות שאי אפשר שלא לרצות לחבק אותן. הוא מצחיק וחמוד ופשוט מסתלבט על העולם.
הצחיק אותי אבא של הייזל, הבכיין, כי אני ילדה שאבא שלה אף פעם לא הוריד דמעה גם שעבר ניתוחים משונים או נחתך מדיסק חשמלי או נדרס ממכונית. אבל לאביה יש משפטי חכמה חמדמדים.
גם אהבתי את המשפטים בבית ווטרס, וכל ההורים בסיפור פשוט היו חמודים מדיי אוקיי?
אתם תבכו, אתם תצחקו, אתם תטיחו את הראש בקיר.
אז עופו לקרוא אותו, יצורים.

באיזשהו שלב בני האדם הבינו שמה שיוצר את המלחמות זה לא דת, גזע ומין- אלא התכונות המולדות שלנו.
אז הם פשוט פיצלו בניהם לפלגים. כל פלג דוגל בתכונה מסויימת, והם מקדישים את עצמם לטיפוחה.
הקרבה עצמית- תמיד חושבים על האחר ונותנים מעצמם, מושפעים בלבוש האפור הפשוט, עצם העובדה שאסור להסתכל במראה או לחגוג ימי הולדת, אפילו לאכול אוכל טעים, כי זה אומר שחשבת על עצמך.
ידידות- תמיד נמצאים בקבוצות של משחקי חברה ונהנים וקופצים
אומץ לב- מהסוג שקופץ מהרכבת לפני שהיא עוזרת, בעבר הם היו מגובשים ופעלו ביחד, סמכו זה על זה, והיום הפכו לחבורה של לבושי שחורים מקועקעים, תפקידם לשמור על גבולות הארץ
כנות- מחוייבים לדבר אמת בלבד, יכולים להיות עוקצניים בגלל שהם אומרים תמיד את האמת בפנים, כי 'נימוס הוא שקר עטוף בעטיפה נחמדה' (או משהו כזה)
ואוריינות- החכמולוגים שמשקיעים את עצמם ללמידה ושאיפה, כתיבת מאמרים והמצאת דברים.
ישנם כמובן מחוסרי הפלג, שאינם שייכים לשום דבר. כי לא התאימו במבחני ההתאמה או נכשלו בבחינות.

בגיל 16 אתה מחוייב לבחור בפלג אליו תקדיש את חייך, להישאר עם המשפחה או לנטוש, כי פלג קודם לדם.

הספר מסופר מנקודת מבטה של ביאטריס,אשר חונכה בפלג הקרבה עצמית, אך אף פעם לא הרגישה אחת מהם, וערקה לאומץ לב. היא מגלה שהיא מפוצלת (לא מתאימה רק לפלג מסויים אחד), דבר שנחשב מסוכן בשל העובדה שלמפוצלים יש רצון עצמי וקשה לשלוט בהם, לכן חייב להרוג אותם בהקדם האפשרי.
תחילה קשה לה להסתגל, אבל עם אימונים רבים (ורומן עם המאמן) היא מצליחה לעשות את זה.

אני מודה שבהתחלה חשבתי שהספר יהיה משעמם, אבל העניינים היו מובנים כבר מהפרק הראשון, ולא היה משעמם לרגע. הרגשתי את הפחד של טריס ושמחתי יחד איתה. אהבתי במיוחד שהיא מגלה את האמת על אמא שלה, ושלמרות שערקה ממשפחתה, הם מקבלים אותה בסוף בחיבוק, אף על פי שמופתעים לראות אותה כלכך.. שונה?
היא הכירה חברים חדשים, נאבקה על זכויותיה ועשתה כל מה שצריך.
הספר בסך הכל מומלץ והוא ממש יפה(:

אני חייבת להגיד כבר עכשיו,
אני בדרך כלל לא סובלת סיפורי אהבה וספרים שחיברו שני אנשים, כי זה מרגיש כאילו הסיפור סובל מפיצול אישיות!
אבל וואו
קאמי גרסיה ומרגרט סטוהל ידעו על פי מה הן עובדות,
הן הציגו את העולם שבנו עם המלחשים בצורה מדהימה, אמינה ובנויה על הצד הטוב ביותר.
אהבתי במיוחד שהספר היה מנקודת המבט של איתן, שלא קשור לכל הדברים האלה ומגלה אותם בעקבות התאהבותו בנערה המסתורית מהחלומות, והוא נשאר איתה כל הדרך, נמצא לצידה ומאמין בה בלב שלם! וואו זה נשמע כלכך קיטשי ודפוק, אבל זה לא דפוק>:.
וכיוון שעד שיתרגמו את הספר הבא (חשכה יפהפיה, חושך יפה, beautiful darkness או איך שלא תקראו לזה) יהיו לי שיערות שייבעה, חברה שלי שלחה לי מארצות הברית את הספר והוא אמור להגיע בכל רגע (כאילו שבאמת אכפת לכם)
אז אני אפסיק לדבר על דברים לא מעניינים,
ואתם תעופו לקרוא את הספר^^