ביקורת ספרותית על תיאום כוונות [מהדורת 2010] מאת חיים סבתו
ספר מעולה

---

בצהרי יום הכיפורים סגרתי את מחזור התפילות ויצאתי מבית הכנסת, לפני תום התפילה. קשה עלי אמירתו של פיוט "אלה אזכרה" העוסק בעשרת הרוגי מלכות, ובדרכים המשונות שבאה עליהם מיתתם, ומסורת היא בידי לצאת את בית הכנסת בשעה זו. מחמת כוחותי שהלכו ואזלו, הלכתי לביתי ולא נשארתי לשמוע את תום התפילה. וכך הילכתי לי בחום השמש, ברחובות הריקים. שאר אנשי השכונה נמצאו, חלקם בבית הכנסת, וחלקם מסתופפים איש תחת מזגנו בחסות תריסיו המוצלים מפני השרב הקשה.

בהגיעי לביתי נמלכתי בליבי מה אעשה. שינה באמצע היום, חזקה עליה שתימשך ותמשך וסופי להפסיד קריאת מפטיר יונה של מנחה, ותפילה נעילה של סוף היום. קריאה בספרי חול אינה ראויה ליום קדוש זה, לא כל שכן קריאה בעיתונים ושאר עיסוקים של ימות החול הכרוכים באלקטרוניקה וחשמל. בזוכרי עיתונים של ערב החג, עלה בליבי ספרו של חיים סבתו. מנהג בישראל הוא שעיתונים ומוספים חגיגיים של ערב יום כיפור, הרי הם דומים זה לזה. אין לעורכי העיתונים אלא נושא אחד לעסוק בו, ודומה שמשכפלים הם את פרסומיהם משנה לשנה. לעיתים מוצאים הם עוד אדם שטרם נתראיין, ומראיינים אותו, אבל הנושא קבוע ואינו משתנה. ותעסוק הארץ ארבעים שנה בדברי "המלחמה ההיא", ותפתח את פצעיה להקיז מהם דם, מדי שנה בשנה. ושנה זו אינה יוצאת מן הכלל היא. אלא שהשנה קראתי ריאיון עם חיים סבתו בנושא ספרו שקראתי משכבר, ומצאו חן בעיני דברים שאמר.

הנה כי כן, הלכתי למדף הספרים והוצאתי ממנו את הספר "תיאום כוונות". עוד זמן מה נשתהיתי, שכן אמרם "שבת היא מלזעוק", ואולי אין זה מן הראוי לקרוא ביום חג דברים של צער. אלא שראיתי לעצמי בקל וחומר. מה פיוט אלה אזכרה העוסק במיתתם של קדושי ישראל, ומצוי בסדרי התפילה של קהילות רבות, על אחת כמה וכמה ספר זה, הזכור לי כנוגע בצער ואינו נוגע בו.

כפי שרבים מזכירים ואומרים, לשונו העברית של סבתו עשירה וספרותית. עגנונית, אמרו. נובעת ממקורות הקודש, מן המשנה ומן המדרש. וניכרים דברי אמת, שכך אדם זה בקי ורגיל בשפה שכזו. והוא לוקח אותה, יחד עם שאר רכושו הרוחני, גם אל שדות הקרב והחול. שפה זו עושה את הספר קשה לקריאה, ומצריכה מאמץ מן הקורא בן ימינו שאינו מורגל בכגון אלה. ולא השפה בלבד. הספר כולו משקף לקורא בו את תחושת החייל הפשוט בשדה הקרב. אין עלילתו סדורה ומאורגנת, והיא הולכת, כמחשבותיו של הכותב, רצוא ושוב, בין ההלם והתדהמה של שעות הקרב הקשות, ובין שעות העיבוד והעיכול של הימים לאחר מכן. לא סדר כרונולגי, ולא סדר עלילתי יש בספר, אלא קטעי דברים. ועל כולם שורה רוחו של דוב, החבר שהלך לקרב, אך לא חזר ממנו.

"סיימתי את הסיפור. הסתכלתי סביבי. שתיקה היתה מסביב. התלמידים תמהים היו. לא מעשה כזה סברו שישמעו. אין כאן לא גבורות מלחמה ולא מופתי קרב". כך מתרשם המחבר מסיפור שסיפר בעת חופשה קצרה, עשרים וארבע שעות אורכה, בה ירד מן הגולן לבית אמו בירושלים. וגם הקורא בספר עשוי לתמוה. לא טקטיקות ואסטרטגיות קרב ימצא, כמורגל בספרי לחימה. שכן הכותב מספר את סיפורו כחייל פשוט, שלדרגת רב טוראי הגיע כיוון ש"אין אדם עובר מלחמה כזאת בלא שיהא רב טוראי". ולא קובלנות על מדיניות, על הפקרה, על אוזלת יד מדינית. את אלה משאיר סבתו לספרים אחרים. הוא כותב ספר אישי, פרטי, עתיר עצב, ועם זאת מנסה למצוא בו גם נחמה ועידוד. "לא סיפורי הקרב משכו את לבי. ידעתי כבר, מי שהיה במלחמה הזאת יכול לספר ולספר, ומי שהיה בין כך לא יאמין".

"לא כל הימים שווים ולא כל השעות שוות. יש ימים ארוכים ויש קצרים, יש שעות מלאות ויש שדופות. יש יום שנדמה לו לאדם כשנה, ויש שנים שהן בעיניו כימים אחדים, ויש רגע שנראה כי לא יסתיים לעולם, ויש חיים החולפים כחלום יעוף". סיימתי את הספר בדמעות המסמאות את עיני. ויצאתי אל הרחוב הלוהט, בעליה בואכה בית הכנסת, לתפילת נעילה של סוף יום הכיפורים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על תיאום כוונות [מהדורת 2010]