"מעולה. מומלץ מאוד".

כך אפשר שהייתי בוחר להתחיל ולסיים את הביקורת שלי על הספר הנפלא הזה.
ואז - בסבירות גבוהה - הייתי חוטף קיתונות של רותחין מקוראיה הנכבדים של "סימניה". ונתתי אל ליבי שטוב יותר אם ינודו לי ברחמים על מה שכתבתי מאשר בוז ולעג על מה שלא כתבתי.
להלן דעתי – כפי הבנתי.
הספר מתחיל ב"ברכת הלבנה" ומסתיים "בברכת הלבנה".
אפשר שאתן דעתי על כך בהמשך הכתיבה. (או בהזדמנות אחרת)

יש סופרים המנסים להתהדר בשילוב המקורות בתוך כתיבתם, אך לאחר מבט מעמיק רואים שאין קשר בין המקורות לכתיבתם, זאת משום שפתם הנמוכה והעילגת. הניסיונות הכושלים שלהם לקפוץ מדיוטא תחתונה אל עבר השחקים, דומה היא לניסיונו של איקרוס לעוף. אך הגבהת-עוף אל קרני השמש גורמת למותו.

לא כן חיים סבתו, שכבר במילה הראשונה המתחברת למשפט אחד ועוד אחד – משפטים המקבלים עילוי כה עשיר וגבוה, עד שאך טבעי שהמקורות יתחברו מאליהן ויתמזגו עם הנכתב. לולי היותם - של הציטוטים מהמקורות – מנוקדים ומודגשים, ספק רב אם בעין בלתי מקצועית ניתן היה לחוש בהבדלים. שפה שאינה נשמעת ברחוב, ואף לא בהיכלי השן התרבותיים. שפה שכוחה הגדול באיכות המילה הנאמרת בזמן נתון ובדיוק מרשים מיוחד במינו. גם כשהוא חוזר אל שיגרת המילים "היום-יומית" הוא עושה זאת בהדרגה בלתי ניתנת להבחנה בין קודש לחול.

התוכן.
הספר מגולל את קרבות מלחמת יום הכיפורים בהם השתתף המחבר בגזרת הצפון, כשברקע – בכל עמוד ובכל אירוע – דמותו, של אהובו, ידידו ורעו, דוב, אינה משה ממנו אף לא לרגע.
במהלך הסיפור מלמד אותנו המחבר כמה פרקים מאלפים "בהלכות רעות, עבודת צוות, ואהבת הזולת".
לא ארחיב יתר על המידה בבחינת כל המוסיף גורע.

שם הספר "תיאום כוונות"

"תיאום עמדות", "תיאום מועדים", "תיאום שעונים", הם מושגים הלקוחים מחיי היום-יום.
"תיאום כוונות" הוא מושג הלקוח מהלקסיקון הצבאי כגון מטוסים אוניות, ובמקרה שלנו – בטנקים.
כך נדמה וכך ניתן לחשוב ששם זה – תיאום כוונות - ניתן לספר מאחת הסיבות שמניתי.
אולם ככל שהתקדמתי בקריאת הספר כך המילה "כוונה" על שלל הטיותיה בעברית חזרה ונשנתה - אין ספור פעמים -
אולי ב"כוונת מכוון שיכוונו לכוונתו" ולא בכדי.

כבר בעמוד 11 עושה המחבר שימוש במילה "מכוון".
"....לחברי דוב שהיה מהלך לצידי, כדי שייכוון לברך בשמחה.."
מאוחר יותר עם צאתו של החייל לחופשה שוב הוא מזכיר את העובדה שאינו יכול להתפלל מנחה בכוונה, כי זוהי שעת הדחק.
וסוף סוף כאשר הוא מגיע לירושלים, ונשארות בידו רק 16 שעות, אין הוא מדלג לביתו בשביל היורד לבית מזמיל,
אלא הולך הוא לבית הכנסת ל"תפוס" עוד "ברכת לבנה".
יודע הוא כי הסבא ממתין בקוצר רוח לשובו וקורא בספר תהילים, אך החייל בתוך עמקי מחשבתו
מכוון ליבו לסבא שאולי נמצא בפסוק האחרון של תהילים "כל הנשמה תהלל יה הללויה",
בדיוק אותו פסוק בה מסתיימת "ברכת הלבנה".

הדוגמאות עוד רבות, אך אסיים ב שניים מהם:
לקראת סוף הספר מביא את דברי הרמב"ם בעניין הקשור למלחמה: והציטוט כדלהלן:
"עוד תמהנו:הרמב"ם כתב שם שמי שיעשה מלחמה בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו טהורה, מובטח לו וכו'...."
לא עובר דף אחד ונושא הכוונה מגיע לשיאו ב 3 השורות האחרונות של הספר:
""שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם"
חזרתי ונענעתי לשמיים, כיוונתי כלפי דוב, ואמרתי לבדי,
"שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, שלוֹם עֲלֵיכֶם"
כל שאמרתי לעיל הוא מדין פטור בלא כלום אי אפשר,
אך כהרגלי, נוטה אני לקחת מכל ספר או חומר לימודי משהו למען שמוע-מוסר והשכל דעת.
בספר זה גיליתי אין ספור לימודים ולקחים. בחרתי לי אחד מהם באקראי, ללא כוונת מכוון
(ואולי כן), הנה הציטוט – לא נגעתי:

"שתקתי. הרהר דוב רגע והשיב: מכאן שיש מעשים ויש מעשים.
יש מעשים גדולים ועושים אותם אנשים גדולים, בשעות גדולות והכול יודעים עליהם.
ויש מעשים שנראים קטנים ועושים אותם בשעות קטנות של ימים פשוטים.
אבל באמת הם המעשים הגדולים והם המעידים מה הוא האדם לעולם הבא."

ע"כ.

תיאום כוונות הוא מן הספרים הנדירים שמצליחים לתאר מלחמה לא רק דרך הקרב, אלא דרך האדם שנשאר אחריו. חיים סבתו כותב על מלחמת יום הכיפורים מתוך זיכרון אישי, אמוני ולאומי, אבל עוצמת הספר היא דווקא באיפוק שלו. אין כאן ניסיון להאדיר את המלחמה, וגם לא לפרק אותה בסיסמאות. יש כאן ניסיון כן להבין מה קורה לאדם צעיר כשהעולם המוכר לו מתרסק בתוך שעות.

מזווית של מי שהעביר שנים בתוך מערכות ביטחוניות, זה ספר שמזכיר עד כמה קל לדבר על מלחמה במונחים של גזרות, כוחות, התרעות ותמונת מצב - ועד כמה קשה לתפוס את מה שקורה באמת בתוך נפשו של הלוחם. הטנק, הקרב, החבר שלא חוזר, הזיכרון שחוזר שוב ושוב - כל אלה הופכים אצל סבתו לסיפור על אחריות, אשמה, חברות ואמונה.

היופי הגדול של הספר הוא שהוא אינו צועק. הוא מדויק, שקט, לעיתים כמעט מתפלל. ומתוך השקט הזה עולה אמת חזקה מאוד: מלחמה אינה מסתיימת כשהאש פוסקת. היא ממשיכה לחיות בתוך האנשים שנשאו אותה על גבם. ספר חשוב, עמוק ומרגש, שכל קצין ומפקד צריך לקרוא.

בצהרי יום הכיפורים סגרתי את מחזור התפילות ויצאתי מבית הכנסת, לפני תום התפילה. קשה עלי אמירתו של פיוט "אלה אזכרה" העוסק בעשרת הרוגי מלכות, ובדרכים המשונות שבאה עליהם מיתתם, ומסורת היא בידי לצאת את בית הכנסת בשעה זו. מחמת כוחותי שהלכו ואזלו, הלכתי לביתי ולא נשארתי לשמוע את תום התפילה. וכך הילכתי לי בחום השמש, ברחובות הריקים. שאר אנשי השכונה נמצאו, חלקם בבית הכנסת, וחלקם מסתופפים איש תחת מזגנו בחסות תריסיו המוצלים מפני השרב הקשה.

בהגיעי לביתי נמלכתי בליבי מה אעשה. שינה באמצע היום, חזקה עליה שתימשך ותמשך וסופי להפסיד קריאת מפטיר יונה של מנחה, ותפילה נעילה של סוף היום. קריאה בספרי חול אינה ראויה ליום קדוש זה, לא כל שכן קריאה בעיתונים ושאר עיסוקים של ימות החול הכרוכים באלקטרוניקה וחשמל. בזוכרי עיתונים של ערב החג, עלה בליבי ספרו של חיים סבתו. מנהג בישראל הוא שעיתונים ומוספים חגיגיים של ערב יום כיפור, הרי הם דומים זה לזה. אין לעורכי העיתונים אלא נושא אחד לעסוק בו, ודומה שמשכפלים הם את פרסומיהם משנה לשנה. לעיתים מוצאים הם עוד אדם שטרם נתראיין, ומראיינים אותו, אבל הנושא קבוע ואינו משתנה. ותעסוק הארץ ארבעים שנה בדברי "המלחמה ההיא", ותפתח את פצעיה להקיז מהם דם, מדי שנה בשנה. ושנה זו אינה יוצאת מן הכלל היא. אלא שהשנה קראתי ריאיון עם חיים סבתו בנושא ספרו שקראתי משכבר, ומצאו חן בעיני דברים שאמר.

הנה כי כן, הלכתי למדף הספרים והוצאתי ממנו את הספר "תיאום כוונות". עוד זמן מה נשתהיתי, שכן אמרם "שבת היא מלזעוק", ואולי אין זה מן הראוי לקרוא ביום חג דברים של צער. אלא שראיתי לעצמי בקל וחומר. מה פיוט אלה אזכרה העוסק במיתתם של קדושי ישראל, ומצוי בסדרי התפילה של קהילות רבות, על אחת כמה וכמה ספר זה, הזכור לי כנוגע בצער ואינו נוגע בו.

כפי שרבים מזכירים ואומרים, לשונו העברית של סבתו עשירה וספרותית. עגנונית, אמרו. נובעת ממקורות הקודש, מן המשנה ומן המדרש. וניכרים דברי אמת, שכך אדם זה בקי ורגיל בשפה שכזו. והוא לוקח אותה, יחד עם שאר רכושו הרוחני, גם אל שדות הקרב והחול. שפה זו עושה את הספר קשה לקריאה, ומצריכה מאמץ מן הקורא בן ימינו שאינו מורגל בכגון אלה. ולא השפה בלבד. הספר כולו משקף לקורא בו את תחושת החייל הפשוט בשדה הקרב. אין עלילתו סדורה ומאורגנת, והיא הולכת, כמחשבותיו של הכותב, רצוא ושוב, בין ההלם והתדהמה של שעות הקרב הקשות, ובין שעות העיבוד והעיכול של הימים לאחר מכן. לא סדר כרונולגי, ולא סדר עלילתי יש בספר, אלא קטעי דברים. ועל כולם שורה רוחו של דוב, החבר שהלך לקרב, אך לא חזר ממנו.

"סיימתי את הסיפור. הסתכלתי סביבי. שתיקה היתה מסביב. התלמידים תמהים היו. לא מעשה כזה סברו שישמעו. אין כאן לא גבורות מלחמה ולא מופתי קרב". כך מתרשם המחבר מסיפור שסיפר בעת חופשה קצרה, עשרים וארבע שעות אורכה, בה ירד מן הגולן לבית אמו בירושלים. וגם הקורא בספר עשוי לתמוה. לא טקטיקות ואסטרטגיות קרב ימצא, כמורגל בספרי לחימה. שכן הכותב מספר את סיפורו כחייל פשוט, שלדרגת רב טוראי הגיע כיוון ש"אין אדם עובר מלחמה כזאת בלא שיהא רב טוראי". ולא קובלנות על מדיניות, על הפקרה, על אוזלת יד מדינית. את אלה משאיר סבתו לספרים אחרים. הוא כותב ספר אישי, פרטי, עתיר עצב, ועם זאת מנסה למצוא בו גם נחמה ועידוד. "לא סיפורי הקרב משכו את לבי. ידעתי כבר, מי שהיה במלחמה הזאת יכול לספר ולספר, ומי שהיה בין כך לא יאמין".

"לא כל הימים שווים ולא כל השעות שוות. יש ימים ארוכים ויש קצרים, יש שעות מלאות ויש שדופות. יש יום שנדמה לו לאדם כשנה, ויש שנים שהן בעיניו כימים אחדים, ויש רגע שנראה כי לא יסתיים לעולם, ויש חיים החולפים כחלום יעוף". סיימתי את הספר בדמעות המסמאות את עיני. ויצאתי אל הרחוב הלוהט, בעליה בואכה בית הכנסת, לתפילת נעילה של סוף יום הכיפורים.

ליל שבת קייצית שרתה אז על הכל. תפילת ליל שבת נסתיימה לה ואף החזן הניח טליתו מצד העמוד, לפי שאסור לקפל הטלית בשבת.
באותה רקדו להם החסידים סביב בימת בית הכנסת, ושרו בקול נעים מאוד; שירו לו, זמרו לו, שיחו בכל נפלאותיו.
ואני הקטן חמקתי לי החוצה, כבד היה עליי ליבי ובודד חשתי. לא נמשכתי לריקוד יפה זה.
עודי יוצא החוצה הבחנתי בספסל המקולף שעמד לו באלכסון מחוצה לבית הכנסת. ימים רבים שם ואין איש יודע על שום מה ולמה.
ובשעה זו, שהתפילה נסתיימה אך לא עד סופה, נוהג היה רבי פנחס לשבת בפינה זו, גופו מעט משופע מחמת עקמימות הספסל, ומחפש פרטנרים לשיחה סתמית של דקה-שתיים.
והיה מבטי ננעץ בעיניו של רבי פנחס. עיניים של יהודי פיקח, לא מהמיינסטרים.
והנה רבי פנחס קורא לי. תיכף נפניתי אליו ודרשתי בשלומו. חיוך רחב האיר את פניו וענני בשבת שלום, רבי נתן.
ולפי שהריקוד בפנים בית הכנסת הפשוט של חסידי ברסלב לא נסתיים, והחסידים עדיין מרקדים להם בחדווה רבה בפנים, ואבי ביניהם, נתיישבתי לצידו של רבי פנחס, ושאלתיו.
רבי פנחס, היש לך ספר שאוכל לקרוא מחר בשבת אחר הצהריים? השבת ארוכה ומחפש אנוכי ספר טוב לקרוא ולהעביר את השבת במנוחה ובתעסוקה.
תיכף נתחייך רבי פנחס, ובעודו מנגב את מצחו הרחב מהזיעה הניגרת ממצחו, סח לי האם קראתי כבר ספר מספריו של רבי חיים סבתו.
לא, השיבותי. לא קראתי. שמעתי שהוא מזרוחניק, זה מחוץ לתחום.
חייך רבי פנחס ואמר לי. תקרא אותו, ואחרי הקריאה אם יהיו לך טענות תבוא אליי.
ולפי שהכירותי היטב את רבי פנחס, הסכימותי מייד לקרוא בספריו של רבי חיים סבתו.
וביקשתי את רשותו של אבי, ומיהרתי עם רבי פנחס לביתו ששכן ממול בית הכנסת, בדירה קטנה בקומה השלישית שחלק מתקרתה רטוב בגלל שכן שבנה בלי רשיון על גג הבניין ונתקמצן לשלם התיקונים, כנהוג.
ויתן בידי רבי נחס שקית פשוטה שגל פז כתוב עליה, ובתוכה ספר ירוק לא עב ולא דק.
תאום כוונות.
ונטלתי את הספר והודיתי לרבי פנחס עד מאוד, וירדתי בזריזות והתנצלתי בפני אבי על שעכבתיהו.
ואבי לא כעס כלל, כדרכו. ואף לא שאלני מה יש בשקיתי. לפי שסיפר לי פירוש חדש ששמע על ספירת העומר.
ומייד לאחר סעודה של ליל שבת נתיישבתי על הספה בסלון בית הוריי, וקראתי בספר תאום כוונות.
וככל שקראתי, עלה באפי ניחוח המועדון שבבית מזמיל, וריח דברי התורה המתוקים של אותו זקן מטבריה.
ורבי חיים סבתו נסוב באחת והכניסני אל עולם זר ומופלא ומפחיד כל כך. וסיפר הרבה על חבריו שהיו ואינם, ועל דוב זכרונו לברכה, ועל החסידים הרוקדים במוצאי יום כיפור בבית וגן.

לפתע הרגשתי רטיבות על לחיי השמאלית, ונסקרתני. מניין זו באה לכאן. וכשניגבתי את הרטיבות הרגשתי רטיבות גם על לחיי הימנית. ולא רציתי להודות לעצמי כי דמעותיי הן המרטיבות הן לחיי, ולפיכך מיהרתי לסגור את הספר. ולשתות מעט ממשקה טעם החיים, קוקה קולה מוגזת בבקבוק פלסטיק מעוות עטוף במדבקה אדומה מעוטרת בלוגו הלבן המעוטר של קוקה קולה בעברית, ותשב אליי רוחי. ואקרא בדממה את הספר בליל אותה השבת, ואשאב פנימה כעכבר אל חורו.
ויהי כי עליתי על יצועי בליל השבת, תיכף נסתחררו סביבי טנקים, ומקלעים, וטנקים סורים הגולשים על ההר ממולי ועיניי מסונוורות מן השמש העולה, וקולות הקרב חודרים את העמוק שבחלומותיי, ועל כולנה מאירה הלבנה בטהרתה.

ויהי כי תצא השבת, ואמהר אל אתר סימניה. למען ספר קבל עם ועדה את ספר זה, ולמען שכנע אנשים נוספים לקרוא את הספר, ולהתרגש...

קראתי את הספר הזה באיזור היום הזיכרון, בגלל ההקשר שלו - ספר שעוסק במלחמת יום כיפור, מלחמה כאובה וידועה לשמצה בזכרון הקולקטיבי שלנו.

הספר זה, מעבר לכך שעוסק בסיפור העדות האישי על המלחמה, ועל התקופה שאחריה (חג סוכות ברמת הגולן, תשאולים על ידי אגף היסטוריה ופסיכולוג), מתמקד במיוחד בחבר שלא חזר - בדב. וזהו אולי יחודו של הספר הזה.
האהבה של חיים סבתו לדב אינדיג נשזרת לאורך העלילה. הגעגועים, השאלות, הזכרונות. מכיוון שזהו סיפור עדות אישי, גם ההתייחסות אל דב היא ברמה האישית.
אל אותו דב התוודעתי עוד בספר "מכתבים לטליה", שם החייל הדתי שמתכתב עם הנערה הקיבוצניקית הוא לא אחר מאשר אותו דב אינדיג, האינטליגנט, המשכיל, המאמין.

הספר כתוב בשפה מליצית עשירה עם ניחוח תלמודי, ודיי במתכוון. לאורך כל הספר מצויים ציטוטים הלכתיים כאלו ואחרים. אני מניח שזה עניין של טעם, אבל עבורי זה היה קצת מעיק (גם אם מאיר-עיניים).

העדויות מרתקות, קשה לי להרחיב עליהם בלי להרגיש שזה יהרוס את חוויית הקריאה. הסיפורים מתמקדים גם באומץ תחת האש, וגם בשיגרה המשעממת של הצבא.
יותר מכל, הסיפור מעביר בעיקר את תחושת ההלם והבלבול של המלחמה הזו, שהפתיעה רבים.
ותמיד, אבל תמיד, המספר חוזר אל דב, אל חברו הטוב שלמד עמו בבית הספר, שהלך איתו באותו מסלול. דב שלא חזר.

מכיוון שמדובר בחיילי הסדר, סיפורי הלחימה וסיפורי האמונה נמצאים בכפיפה אחת, ולעתים קשה להבדיל ביניהם.
רגע אחד שהציק לי במיוחד בספר הוא בהתייחסות אל מפקד הטנק שמספר על כך שהוא אתאיסט, בשעה שהם בורחים מן התופת הסורית.
עבורי, הייתה בכך עדות לכך שגם אדם אתאיסט מסוגל לשרוד את האש בתנאים בלתי אפשריים, אך הסיפור דיי מתעלם מזה. אותו מפקד, שהפך לחירש מסיבה לא-ברורה, גילה אומץ ותעוזה לא פחות מן החיילים המאמינים מתחתיו, אבל מן הסתם העניין הזה לא התיישב עם מוטיב האמונה המחזקת שחיים סבתו ניסה להעביר, ועל כן, לדעתי, סיפורו של המפקד, הגישה שלו (אנטי-אמונה אינה אומרת שלאדם אין שום פנימיות, שום כוח רצון) שהובילה אותו הלאה.

אף-על-פי שהספר קיבל אצלי דירוג של שלושה כוכבים מתוך חמש, בכל זאת הייתי ממליץ עליו, לקורא הסבלן, לקורא המאמין, ולזה שמתעניין בסיפורים על כוחה של אמונה.

לא נשכח אותך, דב אינדיג.
יהיה זכרו ברוך.
נולד ג' בסיוון תשי"א (7.6.1951), נפל י"ג בתשרי תשל"ד (07.10.1973)

http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=95484

מה בין המחצבה בנאפח לצור מחצבתנו? חיים סבתו עונה לנו על-כך בספרו המשובח הזה, אשר בין רעשי המלחמה לצלילי האמונה - מתחוללת בו סערת נפש עצומה של חיפוש: חיפוש אחר נצח ישראל, וחיפוש אחר חבר טוב שאבד. ואם עדיין לא קראתם אותו ואינכם יודעים מתי להתחיל, השיגו בהקדם האפשרי את הספר הזה - כל עוד הסוכות המקושטות עומדות בחוץ ומתפללים עם ארבעת המינים צועדים בדרכם לבית הכנסת! שכן אם יש ספרים של חגים ומועדים, תיאום כוונות הוא ספרם המובהק של יום הכיפורים וחג הסוכות.
מעטים הספרים העלילתיים שמשלהבים את הרוח, את הרגש ואת אהבת ישראל והמסורת כמו ספר זה, שגדוש בתיאורים אנושיים פשוטים וקורעי לב ושזור בדברים שברומו של עולם.

ספר טוב במיוחד.
הסיפור על מלחמת יום כיפור ועל דב הנעדר מושכת את הקורא ללא הפוגה עד לסיומו,
כתיבתו של הרב סבתו לא נמצאת כיום, ממש להתמוגג.

ספריו של הרב חיים סבתו על פי רוב בנויים בשני שלבים- חצי ראשון הקדמה, חצי שני עלילה. הנקודה בה הסיפור מתחיל מאד קרובה, אם לא מבחינת הזמן אז לפחות מבחינת מספר האירועים לסוף הסיפור. ההקדמה נותנת לרב סבתו אפשרות לבנות דרך אנקדוטות שונות את המטען שמלווה את ההווה. במובן מסוים האופן שבו המטען מתגלה טפח ועוד טפח הוא עלילה בפני עצמו. כך החצי הראשון (חצי מבחינת אורך ואולי יותר מבחינת משקל) לא רק בונה את הדמות אלא גם מכניס לאווירה, בונה את העולם, שוטח את ההיסטוריה ובעיקר משאיר מעט מאד ליתר העלילה שהיא בבחינת רק סוגרת קצוות.
שני שבחים גדולים אני אתן לסגנון. ראשית התמונה הגדולה. התיאורים המתמשכים, הקצב של ההקדמה נותנים הזדמנות אמיתית לחוות את העולם של הסיפור, בעיקר שמדובר בעולם אמיתי למדי שהרב סבתו מעלה מנשכחות. 'תיאום כוונות' תפס אותי בטירונות חי"ר וממש סחף אותי פנימה לתוך החייל שחוזר בטרמפים ואוטובוסים הביתה עת מראות המלחמה ניבטים לפניו.
שנית היא ההזמנה. הקורא מקבל הזדמנות להחליט אם הוא רוצה להכניס את ראשו לתוך העולם הזה או רק לרחף מעליו. כך אני יכולתי לוותר על כ'עפעפי שחר' כיוון שחרק לי משהו בעולם ההוא, בתקופה הזאת בחיי.
יש חיסרון והוא העלילה הקצרצרה-משהו. מי שמצפה להווה שיש בו התרחשות, תהליך, תנועה, נפח וכדומה לא יקבל אותה. החצי הראשון הוא הקליימקס של העבר שמחכה לאותו רגע של גאולה, בדפיקה על הדלת או בוידוי לפני המוות (ב'בואי הרוח') שרחוקה מעט מאד מהדף הראשון. ואז הסיפור עשה את שלו.

"הלבנה עמדה בטהרתה. ענן קל לא העיב עליה. ממתנת הייתה בענווה שיבואו ישראל ויקדשו אותה, ככלה שממתנת לחתן שיבוא ויפרוש עליה הינומא קודם שתיכנס לחופה." כך פותח חיים סבתו את סיפורו האישי ממלחמת יום הכיפורים. בשפתו העשירה ובעולם דימוייו הלקוח ממקורותינו מפליג סבתו בתיאור חוויותיו האישיות מאותה מערכה כבדה. מערכת יחסיו עם חברו דוב שנפל חלל, פחדיו ואמונתו שאינה צריכה צידוק ואין בה פקפוק, מחזקים אותו בעת הקשה, נותנים לו את הכוח והחוזק לעמוד בקשים בהתמודדותו של אדם. במערכה הכבדה. ובין לבין שזור הספר בפיוטים ההולכים ומתנגנים כדברי מתיקה, בפיו או לאוזניו של סבתו.
לא כך הורגלנו לקרוא את ספרי המלחמה שברובם נכתבו ע"י גנרלים. ספר זה שונה הוא כמו כל ספריו של סבתו הגורם עונג צרוף לקורא.
וקצת נימה אישית, נגע מאוד לליבי כיצד מתאר סבתו את זיהוי עמדת הטנק של אביהו רגע לפני שהטנק נפגע ומוצא הוא במקום מחצית ממשקפתו של אביהו ונותנה בידיה של אחותו של אביהו. עם אביהו גלעדי מכפר גלעדי שרתי בשיריון. יחד היינו בקורס מפקדי הטנקים ובקורס קצינים ובכל פעם שמצוי אני בצפון, פוקד אני את קיברו למרגלותיו של הארי השואג בתל-חי בואכה כפר גלעדי.
ריגשת אותי סבתו, בכתיבה היפה בלשון העשירה בפיוטים השזורים ובתיאור המלחמה הכבדה.