ביקורת ספרותית על השפעה בלתי הוגנת - רומן במכתבים מאת רונית מטלון
ספר לא משהו

---

כשהייתי ילדה הייתי משחקת עם אמא שלי ואחותי ב"סיפור בהמשכים": אחת מתחילה לספר סיפור מהדמיון, מפסיקה אחרי כמה משפטים, ואחרת ממשיכה. אמא שלי, שתמיד התעייפה לפנינו, היתה מתאמצת בכל כוחה להגיע בהקדם ל"...באושר ועושר, עד עצם היום הזה". אלא שאז היינו אנחנו שולפות את התחבולה שנקראה: "ואולם..." (הפיה הרעה בעצם לא מתה / הנסיכה לא ידעה שהיועץ קשר קשר / הנערה הענייה סירבה להשלים עם מר גורלה וכדומה), תחבולה שהיתה הופכת על פיו את הסיום, מביאה טוויסט חדש לעלילה וגורמת לה להתארך עד אין סוף.
נזכרתי במשחק הזה לנוכח המשחק של רונית מטלון ואריאל הירשפלד בספר הזה. הבחירה שלהם שלא לתכנן מראש דבר ולכתוב את הרומן במכתבים זה לזה סיקרנה אותי. סיקרן אותי איך דמויותיהם משתקפות בכתיבה וביחסים בין הדמויות (טוב, לא סיקרן עד כדי לגגל רכילויות או ראיונות איתם – את זה ראיתי רק עכשיו, כאן בביקורות), וגם: איך מסיימים? איך מחליטים לסיים אם לא התקבלה החלטה משותפת? איך לא נופלים למלכודת של "ואולם..."?
אז מתברר שנופלים. אבל רגע, דבר דבר:
הספר מגולל את פרשת יחסיהם של נתנאל היילברון (אריאל הירשפלד כותב את הצד שלו) ולורי דהאן (מטלון כותבת את מכתביה וכן את אלה של הדמויות הנוספות ברומן). כשאמא של לורי המתבגרת התאשפזה במחלקה פסיכיאטרית לשנים ארוכות, אמא של נתנאל תפסה את מקומה בחיקו של אבא של לורי. כעת, אחרי שנים, מתנהל קרב ירושה בין האחיות של לורי לבין אמא של נתנאל, ולורי פונה לנתנאל לעזרה. בהדרגה נפרש המערך המשפחתי המורכב, ובמקביל מתפתח הרומן בין השניים (ואף מילה על העברה בין דורית – זה כל כך בשקל).
יפה בעיני שבולט השוני בין הכותבים – מטלון אקטיבית, סוערת, יוזמת; הירשפלד תגובתי לעד, סופג, מכבה שריפות. אני מדמיינת אותו יושב מול כל מייל שבו מטלון מטילה אל המערכה דמויות חדשות ועלילות משנה מתפתלות, תופס את הראש בידיים ונאנח – נו, מה עושים עם זה עכשיו.
אז מה הבעיה? הבעיה שכנראה בכל זאת יש סיבה לכך שסיפור זקוק למבנה. כי כשאין, זה יוצא ארוך וחוזר על עצמו, וההתאהבות של הכותבים בגימיק שלהם מתישה. כל האי-הבנות והמריבות והפיוסים של זוג בראשית דרכו עוברים תחת ידינו, בלי שיוותרו לנו על כלום; עלילות משנה שלא תורמות דבר; תיאורים ארכניים שפשוט זקוקים ליד של עורך. ועוד דבר קטנוני: למטלון יש מניירה מעצבנת לפתוח כל פיסקה ב-ו' החיבור. יש לזה אפקט כאילו-לירי, ומתמשך, ומתנגן, ולגאטו, ולא עוצר לעולם, ואפשר להמשיך עוד ועוד...
והנה אני חוזרת לסיום: בהמון מקומות לאורך הספר היה אפשר לשים נקודה ולסיים. זה לא קרה, והסוף אכן לא סוף. ואולם.

» ביקורות נוספות של חמוטל
» ביקורות נוספות על השפעה בלתי הוגנת - רומן במכתבים