ביקורת ספרותית על האמן ומרגריטה (מהדורת 1999) - פרוזה # מאת מיכאיל בולגאקוב
ספר בסדר

---

היינו 12 נשים, כולנו בנות משפחה מורחבת (מאוד), חבורה צבעונית ופרועה למדי. ונסענו בקיץ שעבר לרוסיה, לחפש את פוצ'פ, העיירה של סבי-סבותינו וסבתותינו הנשכחת, שלא ידענו על ההווה שלה דבר.
אבל כבר נסענו לרוסיה, אז שילבנו את השורשים עם מוסקבה ועם סנט פטרסבורג. ומכיוון שכולנו חכמות וכולנו יודעות את התורה, גם הצעירות ממש – אז לקראת הנסיעה עלתה הצעה שניישר קו על ספרות רוסית. אני התנגדתי כי אני לא בשביל ספרות רוסית, היא מפילה עלי שיממון ויש בה המון דמויות עם שמות מאוד ארוכים. אבל תמכתי בהתלהבות ברעיון שנקרא כולנו את "האמן ומרגריטה", כי הוא היה אחד הספרים האהובים עלי. וגם כי ל', שהובילה את הטיול, סגרה על הדרכה במוסקבה בעקבות בולגקוב.
אז התחלתי לקרוא שוב, בשלישית, את "האמן ומרגריטה". וואלה, התאמצתי. התאמצתי ממש למצוא את הקסם, הווירטואוזיות, הברק, התבונה העמוקה. לא מצאתי, לא צחקתי, לא הוקסמתי. ולמרות כמה דברים יפים, התיש אותי המאמץ הבלתי פוסק לזכור מי זה מי, במיוחד אם עזבתי אותו לכמה ימים (ועזבתי).
אחרי לבטים החלטתי להסתכן בסקילה, ושלחתי מייל לשותפותי למסע:
"תקשיבו, יש לי וידוי: "האמן ומרגריטה" ממש לא. הנה אמרתי את זה. לא ברור לי מי השתנה, אני או הוא - ועוד קראתי אותו פעמיים בעבר! (בפעם הראשונה לפני המון שנים כשהוא עוד היה "השטן במוסקבה") - ואני זוכרת שהתענגתי, אבל עכשיו אני תוהה על מה. אז זהו, יצאתי מהארון, ואם הייתי לפה למישהי אז מעולה. ואם לא, אז גם מעולה."
התגובות הפתיעו אותי, מסתבר שפרצתי סכר. דוגמיות - דודה מ', בדרך כלל אצילת נפש ומאופקת, בקבוצת תמיכה מחתרתית שפתחה, כתבה לי: "איך העזת לומר את מה שאני חומרת בתוכי כבר חודש! התחלתי. מיד ירד לי הביטחון העצמי כשהרגשתי שאני לא נסחפת לספר הפולחן הזה.. המשכתי וסבלתי - לפחות לדעת את העלילה לקראת הנסיעה! עוד קצת להתאמץ.. ואז, בעמוד 150: די! זה הספר הכי מכוער שקראתי בחיי!!! שום דבר בו לא לטעמי - לא הסיפור, לא הדמויות, לא האווירה, לא הרעיונות, לא התרגום הנוראי!!!" בת דודה ד', בעדינות: "לדעתי חלק מהאכזבה קשור לתרגום... התרגום הפך את הספר לשטוח. " ומכולן בת דודה ל', הנפש הסלאבית האולטימטיבית, שקוראת רוסית ואף מתרגמת ממנה: "גם לי יש וידוי. אחרי הרבה שנים שחייתי בתחושה שזה אחד הספרים המכוננים בחיי, הבנתי פתאום שקסמו פג, ושהוא מאוד בנאלי וכבר לא נוגע בעצבים הרוטטים של חיי. אבל, עדיין אני חייבת להוסיף כי יש כמה עמודים בלתי נשכחים - על טבעה של האהבה, ועוד כמה, שנתוודע אליהם בזמן סיורנו במוסקבה אחרי מסעות חבורתו של וולנד".
והיו עוד.. וצריך לומר שגם היו מי שכן נהנו. זאת המשפחה שלי, מה לעשות.
אז זה המסע שעברתי עם האמן. אני לא יודעת למה, אבל זה מעציב אותי. אולי עורי התעבה ובלוטות הטעם שלי התעדנו במקביל, עד שליבי גס בספרים שאהבתי בעבר. ככל שאני מתבגרת הסבלנות שלי פוחתת. אולי המסקנה היא שאני לא צריכה לקרוא ספרים פעם שנייה. אבל גם זאת מסקנה עצובה, לא?
ובכל זאת, כשתהיו במוסקבה, לכו לאגמי הפטריארך הנהדרים בשקיעה, ואל תוותרו על "הדירה המשוקצת" ברחוב סדוביה. בחצר הפנימית יש פסל של כל חבורתו של השטן, חדר המדרגות מרתק והדירה עצמה היא מוזיאון בולגקוב, קטן ומקסים.

» ביקורות נוספות של חמוטל
» ביקורות נוספות על האמן ומרגריטה (מהדורת 1999) - פרוזה #