ביקורת ספרותית על ללא מוצא בנורוולט מאת ג'ק גנטוס
ספר לא משהו

---

צעיר ילדיי פיטר אותי לאחרונה מלהקריא לו סיפור לפני השינה. זאת תזכורת להתבגרותו ולהתבגרותי, והיא מצערת במיוחד כי בכך נשלל מאיתנו הטקס שכל כך הרבה נכתב אודותיו אבל כמה שלא ייכתב, לא ישווה לאינטימיות ולחיבור שהוא יוצר. בכך נחתמו שעות רבות ושנים רבות של מפגשים מהסוג הזה עם הילדים שלי. אני מתגעגעת, ומאוד.
תוצאה נוספת של האירוע היא שחדלתי מהחיפוש האובססיבי אחרי ספרי נוער טובים. בהדרגה התרחקתי מהז'אנר וחזרתי לקרוא כמעט רק ספרי מבוגרים, שברובם לא מייצרים את הסיפוק המיידי שבספרי נוער: יש טובים, יש רעים, זה נגמר בטוב וגם די בזריזות.
מה אם כן משך אותי לספר הזה? הטריילר שעל הכריכה האחורית סיפק פרטים שנראו הזויים מספיק כדי לשעשע; יש לי חיבה לסיפורי עיירות קטנות; נראה שמתרקמת תעלומת רצח; והסוכרייה: מדליית ניוברי לספרות ילדים. בכל שנותי כמקריאת סיפורים עוד לא נפלתי איתה – היא חותם איכות שכל הספרים שקראנו שקיבלו אותה עד כה היו מעולים ביותר (דוגמיות: שני ירחים, בורות, שיילו, כד החרס השבור, קירה קירה).
עד הספר הזה. דומה שכל המרכיבים כאן – העיירה שהיא ניסוי חברתי אוטופיסטי מבית היוצרת של אלינור רוזוולט (ניסוי די כושל, יש לומר), הגיבור בן ה-12 שהוא דווקא די חמוד, הקשר שנוצר בינו לבין שכנתו הקשישה על רקע חיבתם המשותפת להיסטוריה, השחזור התקופתי של שנת 1962, שלל הדמויות המשונות שמאכלסות את העיירה. אבל כל אלה מספיקים באמת לטריילר על כריכה אחורית, לא לספר. יותר מדי חומרים טובים ורעיונות לא מגיעים למיצוי, ומצד שני רעיונות אחרים נסחטים לעייפה. ובנוסף גם טון היסטרי ותזזיתי, שמלווה בדם באף בלי הפסקה.
ככל שצידו השמאלי של הספר הלך ופחת לטובת הימני (הדפים שכבר קראתי), הרגשתי יותר ויותר מרומה – הרי אין מצב שבעשרים-שלושים העמודים שנשארו כל הפרימות באריג ייתפרו חזרה ויקרה המשהו הזה, שיחלץ את הספר מהבינוניות שלו. זה באמת לא קרה, וכמו בדרך כלל במצבים האלה, הכל נסגר בצורה לא משכנעת ובחיפזון הולך וגובר. מצד שני, למדתי מהספר על כל מיני פרשיות היסטוריות מעניינות, ויש לי הרגשה שהיה אפשר לעשות ממנו סרט ממש מוצלח.

» ביקורות נוספות של חמוטל
» ביקורות נוספות על ללא מוצא בנורוולט