“****
יש דברים שלא צוחקים עליהם.
מסכימים? אם כן, תפסיקו לקרוא כבר עכשיו. תעזבו, למה להתרגז סתם?
אין בדיחות שואה ממש מצחיקות. רובן בדיחות סרות טעם, על מספרים מקועקעים, משרפות וגזים. אי אפשר באמת לצחוק על זה, אפילו אם נולדת, כמוני, עם רכיב-טאקט חסר עד לא קיים. יש כמה הלצות שמושאלות מאסונות אחרים, ויש שתיים שלוש שהן מרירות ומעט, אה, מותר להגיד משעשעות? אנחנו יהודים, ואני אפילו אשכנזי, עם אמא ניצולת שואה, אז נדמה לי שמותר. אם הייתי אבו-מאזן, זה כבר היה עניין אחר. בכל אופן, נדמה לי שאולי בזכות ההומור שיש שמכנים אותו "יהודי" (ואני טוען שקוראים לו "הומור-עצמי", שהוא סוג ההומור היחידי ששווה משהו) בכלל הצלחנו להגיע עד-הלום.
שלום אוסלנדר, למרות שמו האברכי-משהו, הוא סופר אמריקאי-יהודי, שאני חייב להודות שלא שמעתי עליו עד ממש לא מזמן. הוא יהודי כמו שוודי אלן יהודי, והוא נשמע כמו פיליפ רות על ספידים. כלומר, הרבה יותר מתוחכם, מסוגנן ופיקח. לא מזמן קראתי את "מה עובר על פורטנוי" שהיה בעיניי ספר עבש עם הומור יכנעאי גרוע על הפרשות קיבה, מבנה המשפחה והמיניות היהודית, ומאז, ברוך השם, נדמה לי שהתקדמנו כמה עשרות שנים. סוף סוף עלה בידנו להשליך את חליפת "היהודי הנוירוטי" שקנינו מוודי אלן בסבנטיז (אך על פי שהוא יוצר קולנוע מחונן, דווקא הדמות הוודי-אלנית מ"הרומן שלי עם אנני" נזנחה כבר מזמן, וטוב שכך). אלא שעכשיו בא שלום אוסלנדר ומפיח בה חיים חדשים - ממש כך. גם מפיח, אם תסלחו לי על דו-המשמעות, גם חיים - אחרי שהדמות הזאת כבר מתה מזמן, אבל יותר מהכול, יש בה סוף סוף משהו חדש - היא מצליחה לצחוק על עצמה, כמו שהיהודי האמריקאי הנוירוטי משנות האלפיים יכול לצחוק על עצמו. לא, לא על זה שהאמא המסרסת שלו רוצה שיתחתן כבר, אלא על הפרה הקדושה שוודי אלן לא העיז אפילו לגעת בה ברצינות, חוץ משתיים שלוש אמירות בסגנון "לא יכול להאזין ליותר מדי וואגנר, כי אני מפתח דחף לכבוש את פולין" - השואה. האמא של קוגל, גיבור הספר, אולי נולדה בברוקלין למשפחה מבוססת ב-1945, אבל כבת גאה של העם היהודי המתקרבן בכוח, היא מדמיינת שחייתה במחנה ריכוז ומאשימה בכל דבר שקורה לה את הגרמנים "הבני זונות האלה". לקוגל עצמו היא מביאה בנערותו אהיל של מנורה ואומרת לו, הנה, זה סבא שלך. כשהוא בוחן את האהיל ואומר לה שכתוב עליו made in Vietnam, היא עונה לו בלי להתבלבל, נו, מה רצית, שיכתבו שזה נוצר בבוכנוולד?
זה לא באמת מצחיק, נכון? בדיוק. הספר הזה יושב על המנעד המוזר והכמעט בלתי אפשרי שבו חופפים זה את זה המשעשע, הטרגי, האבסורדי, האירוני והמריר. גם אני, כמו העם שלי, קורבני לפעמים (למרות שאני מתקומם נגד הטרנד הכה-אנין שקורא להנצחת זכר השואה על כל צדדיו "פסטיבל"), וגם אני מדמיין, כמו רבים בתפוצה שאני בא ממנה, וכמו גיבור הספר, מה אעשה כשיבואו להשמיד אותנו, למשל. שזה כמעט מצחיק, נכון? לא ממש, לא ממש, אני יודע. אבל מה באמת עושים נגד רצח עם? מה לוקחים? אייפון? נעליים נוחות? פנס? לחם? ידע בהישרדות?
קוגל הוא אדם חרדתי, אפילו יותר מהממוצע. יש לו את המחשבות האלה שגם אני חושב לפעמים - רק שאצלו הן מצחיקות מעט יותר. הוא כל כך חרדתי, עד כדי כך שהוא עובר עם אשתו ובנו הקטן (ועם אמו, איך לא) לבית חווה מרוחק בעיירה סטוקטון, "כי מי יתכנן רצח עם בסטוקטון?" עד שהוא מתחיל להירגע, הוא מתחיל לשמוע רעשים מעליית הגג (עוד מסמן של "שואה"), ומריח צחנה איומה שמגיעה גם היא משם. עד מהרה מסתבר לו שבעליית הגג, בין ערמות סמרטוטים וחפצים, מתגוררת אנה פרנק, שהיא כבר ישישה מופלגת, שבנוסף לכל גם מחרבנת לו לתוך ארובת החימום הביתית. לא, היא לא מתה, מסתבר. היא ניצלה. בעליית הגג היא שוקדת בלילות כבר כמה עשרות שנים על יצירת המופת שתניח בצל את היומן, יצירת הבוסר שלה שמכרה עד כה שלושים ושניים מיליון עותקים. בנאדם לא יכול לזרוק מעליית הגג שלו ניצולת שואה, וודאי לא את אנה פרנק, אפילו אם היא מסריחה לו את הבית.
מצחיק? לא כל כך. אבל בכל זאת, מצחיק. הנה: "אני לא יודע מי את, הוא אמר, ואיך הגעת הנה. אבל אני אגיד לך מה אני כן יודע: אני יודע שאנה פרנק מתה באושוויץ. ואני יודע שהיא מתה עם הרבה אנשים אחרים, שכמה מהם היו קרובי משפחה שלי. ואני יודע שלעשות מזה צחוק, לטעון שאת אנה פרנק, זה לא רק דוחה ולא מצחיק, אלא גם עלבון לזכרם של מיליוני הקרבנות של האכזריות הנאצית. הזקנה הפסיקה להקליד, ונעצה בו את עינה הצהובה המבחילה. לא באושוויץ, חמור. בברגן בלזן, היא אמרה. הוא המשיך להביט בה בזעם, וסומק של בושה התפשט על פניו. הוא פנה לרדת במדרגות. והקרובים האלה שמתו לך בשואה? היא המשיכה ואמרה. קוגל נעצר והסתכל עליה. היא הפשילה את שרוולה הימני וחשפה את המספרים הכחולים-שחורים הדהויים שהטביעו במחנה הריכוז על החלק הפנימי של זרועה. על הזין שלי, אמרה אנה פרנק".
הספר הזה, למרות שהוא לא באמת מצחיק - אבל הוא יותר קרוב להיות מצחיק מכל דבר אחר שקראתי, אולי - הצליח להוציא ממני כמה פרצי צחוק נוירוטיים ובלתי נשלטים. יש בו משהו. הוא דווקא כן מצליח לשחוט את הפרות הקדושות האלה, אבל הוא עושה את זה בחן וללא גסות-רוח, כך שלמרות הכול הן ממשיכות, שחוטות ומאושרות, לרעות באחו ולבהות בטימטום אל האופק. כן, הוא קצת נמאס וקצת חוזר על עצמו וקצת לא מגיע לאיזו מסקנה או אמירה או נקודה או סימן קריאה, ויש בו הרגשה שכאילו מישהו סיפר לך הרגע בדיחה ארוכה מדי שאתה לא בטוח אם כדאי לך לצחוק ממנה או להיעלב ממנה או לכעוס או סתם להרגיש אהבל, אבל יש בו כמה אבחנות פוצעות על חיינו בעולם הזה, על אשמה ועל חרדות אמיתיות ומדומיינות, על יחסי הורים-ילדים ועל יחסנו לפרות-קדושות, וכן, הוא גם ממש מצחיק.
****
- מה היה כתוב על השלט בכניסה לתאי הגאזים?
-"זהירות, מדרגה"”