ביקורת ספרותית על תקווה (טרגדיה) מאת שלום אוסלנדר

---

לעזאזל, בן אדם, מה נסגר איתך? 300 עמודים של חירבון? בעצם 302?
נכון, אתה מודרניסט ואולי אפילו פוסט מודרניסט. יש לך הומור יהודי ופולחן של שחיטת פרות קדושות. כל זה טוב ויפה, אבל 302 עמודים? בסדר, התבדחנו על האושוויץ ברגן בלזן ואפילו הפכנו את אנה פראנק למכשפה. ועדיין, כל כך ארוך. תגיד, אתה לא חושב שאחרי כל מה שעברנו באושוויץ - סליחה בברגן בלזן - מגיע לנו כל כך הרבה חרא? איך אתם אומרים שם באמריקה. פאק?
לאורך כל הספר חשבתי על המשפט האחרון שלך, בנאדם.
בפעם הראשונה שכתבת מילים גבוהות כמו: מזוין, מחורבן, מושתן, מצמצתי. כשהעזת לומר אותן בהקשר הזה של השואה הגבורה והמחראה, אפילו התרשמתי. וואללה גבר חסר מעצורים. אמן אמתי. סופר מתודעה של תחת, היית קורא לו בוודאי. ושאף אחד לא ישמע, כשכרעתי על ברכי וניסיתי להתפטר מקצת מצות שגדשו לי את המעיים, ומעודף של קוגל שבתי נירוטי, אפילו החנקתי צחוק. וביננינו אתה הרבה יותר גבר, היית כותב את זה במפורש, פלוץ. נכון?
אי שם בעמוד 202 - 100 עמודים לפני הסוף - איבדת אותי. זה היה נראה שאיזו אמא יהודיה נישולת צואה שה"בני זונות האלו דפקו לה תמוח" נתנה לך עונש של כתיבת 302 עמודים. "אתה אוהב גסויות", היא אמרה לך תוך כדי נגיסת געפילטע צ'יפס עם גזר גמדי, "אז תביא לי מהזבל הזה 302". היא צחקה והפליצה מצה, ואז אמרה לך, "נראה כמה חשק ישאר לך להתגסס". אני מקווה שצדקה.
שאלה אחת טירפדה את כל החוויה, מתי לכל הרוחות החירבון הזה יגמר.
חשבתי שאולי היו צריכים לעשות את זה שם במשפט נירנברג של עורכי הדין האמריקאים המזוינים, מסוגו של אלן דרשוביץ ואייב פוקסמן תבעו את האופטימיים האלו של היטלר. אולי במקום לחנוק אותם בקולר, יכלו פשוט לתת להם לקרוא 604 עמודים של גסויות יהודיות. אני רוצה לראות אותם אחרי זה מעיזים לומר "דויטשלנד איבער אללעס". פלוץ.
אז אני לא מבין בדיחות? או שמה?
אבל בינינו בן אדם, שאלי ויזל לא ישמע, אתה חתיכת כישרון מזוין. יהודי.
לי אין את זה.
מסתפק בעוד שורה אחת.
זיון, מזוין, זנזונים. חרא, מחורבן, מחורין, צואה, שיט, ושואה.
כל הכבוד גבר.
לא יודע איך מדרגים את הספר שלך.
ואגב, יש פרה אחת קדושה שלא שחטת: הצורך לשחוט פרות קדושות. נראה אותך.
בשביל זה אני כאן.
כישרון מזוין.

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על תקווה (טרגדיה)