הביקורת נכתבה ביום חמישי, 11 ביולי, 2013
ע"י בלו-בלו
ע"י בלו-בלו
ביום חורפי אחד כשבאתי לקחת את הגדולה מבית הספר היא סרבה לסגור את המעיל. היה גשום וקר ואני, פולניה שכמותי, התעקשתי. "לא סוגרת" היא הודיעה נחרצות. "למה?" "שלא יחשבו שאני שמנה!" היא התריסה והתחילה ללכת.
אין לי מילים לתאר את הרגשתי באותו הרגע. נהדפתי פיזית ממש, כאילו מכונת זמן זרקה אותי שנים אחורה. אני זוכרת את הפעם ההיא כשחזרתי הביתה והחלטתי שאני מתחילה דיאטה. הייתי בת 12. קשישה מופלגת במושגים של היום. מישהו בכיתה העיר איזו הערה, אפילו לא מעליבה במיוחד, על זה שקצת השמנתי. אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לשמור על המשקל והוא שמח. זהו. זה ככל מה שהיה צריך כדי להתחיל. היתי טיפה מלאה, ממש לא שמנה. עד אותו יום זה לא הפריע לי כי הייתי ספורטאית מצויינת ותמיד היו ילדים שמנים ממני. מה היה בה באותה פעם שהזיז איזה מתג בראש שלי?
התחלתי בדיאטה סבירה. בלי ממתקים, ובכלל חתכתי בכמות הפחמימות והשומנים. המחמאות שהגיעו סינוורו אותי. בנים שהתעלמו ממני פתאום חיפשו את חברתי, המורה להתעמלות שיבחה אותי, ומחנכת הכיתה ביקשה ממני את המתכון לדיאטה המוצלחת. הייתי בעננים. עם ההצלחה בא התאבון, או דווקא פחת במקרה הזה. נסחפתי. באיזשהו שלב בדרך הדיאטה הלכה והקצינה עד שהפכה להרעבה, הספורט שעשיתי הפך לאובססיבי, ומשקלי ירד וירד בהתמדה. לא ברור לי מתי הראיה שלי השתבשה ואיך לא שמתי לב שאני כבר רזה, ממש רזה, רזה מדי. המחזור שלי פסק וזה רק שימח אותי. הורי נדנדו לי שאוכל, אז פיתחתי טריקים משוכללים כדי להסתיר את העובדה שאני לא אוכלת, וגם להחביא את גופי כדי שאף אחד לא ידע איך אני נראית באמת. הייתי אנורקטית רק שסרבתי להודות בזה כי מבחינתי עדיין הייתי שמנה.
כעשר שנים הייתי אנורקטית. מיומנויות ההסתרה והשקרים שלי היו משוכללות להפליא, כמו אצל כל מכור, וכך גם ההכחשה שיש כאן בעיה. הייתי משוכנעת שהכל בשליטה. הדיאטה הפכה כמעט לדת, עם מצוות משלה וחוקי עשה/אל תעשה. חובה להשקל בבוקר, בלי בגדים ובלי להביט במראה. אסור באיסור חמור לאכול אחרי השעה 5. אסור לאכול לחם, שוקולד, גלידות וכו'. על כל חטא יש לשלם בספורט או הקאה, עדיף שניהם. לא יכולתי לקרוא אחה"צ כי הייתי רעבה מדי והייתה לי סחרחורת נוראית. ככה למדתי לבגרויות ולתואר באוניברסיטה שהתחלתי תוך כדי.
חברתי הטובה ביותר היתה גם היא אנורקטית. כך היינו קבוצת תמיכה, משוות קלוגרמים ושיטות, מחזקות זו את זו ברגעים שרצינו לאכול. היא לימדה אותי להקיא, אני המרצתי אותה לרוץ בלי הפסקה כדי לשרוף קלוריות. משאת נפשנו באותה תקופה היתה להגיע למשקלה של ילדה מהכיתה שכבר הגיעה לאישפוז.
במבט לאחור אני לא מצליחה להבין את מהלך החשיבה שלי באותם ימים. איך הצלחתי לעוות את המראה ואפילו את המשקל. הרי יכולתי לחשב את ה-BMI שלי ולראות את האמת. גם הפחד ההוא מלהשמין לא מובן לי היום, ולא הרצון האובססיבי לרזון מוגזם. שנים ניסיתי להבין מה גורם למחלה האיומה הזו שהיא גם תופעה חברתית-סביבתית שמתפשטת למצב של מגפה.
ב"מבוזבזת" מנסה מריה הורנבאכר לתאר את הלך הרוח והמחשבה של חולת אנורקסיה ובולמיה שהגיעה למספר אישפוזים ו-23 קילוגרם. מריה החליטה יום אחד אחרי שיעור בלט שהיא שמנה. כך זה התחיל אצלה. זה היה כשהיא היתה בת 5!!! לא היה לי פשוט לקרוא את הספר הזה. הרהוריה ודרך חשיבתה נראים כל כך מופרכים עד שקשה להאמין שמישהו באמת חושב ככה. לצערי אני זוכרת מספיק כדי לדעת שככה זה היה. הורנבאכר מנסה להסביר את המחלה כתוצאה מהסביבה, יחסים מעוותים במשפחה, חוסר ביטחון. פחות אהבתי את הניתוחים שהם שטחיים מדי לטעמי, ויותר את התיאורים הישירים של המחלה עצמה. הורנבאכר היא מהמעטים שהצליחו להחלים, ומבחינתה זו שליחות למנוע מאחרים ללכת בדרך הזו. לצערי אני לא חושבת שקריאה בספר תגרום ולו לילדה אחת להתחיל לאכול. מה כן יעזור? הלואי וידעתי. אצלי זה היה בן זוגי שאכל בחדווה אינסופית חלה שלמה עם חמאה ודבש. (והוא רזה...)
ובכל זאת משהו כן יכול לעזור. אם נשים תפסקנה לחשוב שחרב העולם בכל פעם שהן מעלות שניים שלושה קילו. שתחדולנה להעריץ דוגמניות שנראות כמו קולב. ביחוד אמהות. אני שומעת אמהות שמדברות זו עם זו על דיאטות ואוכל והשמנה וחושבות שהבנות צעירות מדי ולא מבינות. ואז אני שומעת את חברותיה בנות ה-7-8 של בתי מדברות על השמנה, ומשוות מי שמנה ומי רזה יותר. בתור אמא לשתיים דקיקות חשבתי שזו משהו שלא יכול לקרות להן. אחרי אפיזודת המעיל אני כבר לא בטוחה.
ודבר אחרון, מובן מאליו ובכל זאת ראוי לציון. אחד הדברים הבולטים מקריאה בספר הוא מעגל השנאה העצמית. מה שיכול לעזור זה פשוט לאהוב את ילדינו כפי שהם. לתת להם להיות מה שהם, אהובים ללא תנאי, ולא להלביש עליהם את ציפיותינו וכשלונותינו.
*********************
חיכיתי כמה חודשים עם הביקורת לספר. לא יכולתי לכתוב ביקורת ללא הפן האישי, ומצד שני הרגשתי שהחשיפה גדולה מדי. אחרי הרבה תגובות מפרגנות ומחזקות לביקורות האחרונות שלי שהיו גם הן אישיות הרגשתי שהגיע הזמן לשחרר את הביקורת הזו.
55 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
וואו. איך שמתי לב לזה רק עכשיו??
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
מתוקה מקסימה, תודה רבה!
וכמובן אני מסכימה איתך.
|
|
מתוקה
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
בלו בלו אהובתי - הכי יפה לך אישי!
הביקורות שלך תמיד מרגשות אך לאחרונה אכן ניכרת חשיפה קצת יותר אישית שהופכת אותן לנוגעות ללב ממש.
אני מאושרת בשבילך שיצאת מהמחלה - זו מחלה נוראית וסופנית. אני מסכימה, כרגיל, עם אפרתי, שהפרעות אכילה כולן - ובכללן גם השמנה קיצונית ו/או בולמיה הן נוראיות באותה מידה. אני רואה את הילדות היום (לי יש רק בן אחד) ואני נחרדת פשוט - בגיל 7-8 סופרות קלוריות - זה נורא. אני מסכימה בכל פה עם דברייך שהדרך היחידה שיכולה להציל אותן מהפרעות האכילה היא רק אהבה אינסופית וחיזוקים חיוביים לכמה הן יפות בדיוק כפי שהן. מי כמוך יודע שנזיפות ותוכחות, כמו גם הסברים אינטלקטואליים - כל אלה נופלים על אזניים ערלות. אהבה - זה תמיד עובד. |
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
המון תודה לכולם על הלייקים והתגובות המפרגנות. זה באמת מחמם את הלב,
התלבטתי הרבה אם לפרסם את הביקורת הזו שאני שמחה. שכן.
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה לך קורא כמעט הכל!
|
|
קורא כמעט הכול
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה על הביקרות הזו.
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
חמדת, תודה רבה!
זו מחלה שהמראה החיצוני הוא רק תירוץ. זו בדיוק הסיבה שגם ילדות רזות ואפילו רזות מאוד סובלות ממנה. השיער שלי נשר וזה הלחיץ אותי ועדיין המשכתי. ומצבי היה יחסית מצוין. זו מחלה שמתים ממנה, מאבדים צלם אנוש וממשיכים. אנן מסכימה שחוסר קבלה הוא טריגר (ואכן החולים במחלה היו לרוב פרפקציוניסטים. כיום אני לא יודעת אם זה נכון) אבל גיל ההתבגרות לא מתאפיין בקבלת העצמי, ההיפך. ואחרי שנכנסים לזה הסיבה כבר לא משנה, כבר נמצאים בבור. אני מכירה נשים שבזבזו את כל חייהן במחלה. לא למדו, לא עבדו, לא הקימו משפחה. כלום.
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
רץ, המון תודות!
|
|
נעמה 38
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
חמדת יקירתי. קבלה הייא מאפיין ברור של קבוצת גילאים. המכונה הבגרות השניה
כמו בשלות. שהפרי מגיע אליה רק בשלב מסוים בחייו
|
|
חמדת
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
בלו -קראתי והתרגשתי .אני אפילו לא מנסה לנתח . אני רוצה לקחת אותך לגילי {איני יודעת מה גילך}
עד לתחילת עשור ה-50 הייתי חטובה ואח"כ הגוף התחיל לבגוד ואני מקבלת את עצמי כך .אנשים אפילו בנותי שואלים מדוע איני עושה דיאטה ואני אומרת שזהו זה,אין לי רצון לריב עם הגוף שלי יותר בניגוד לעבר. אבל איני מזניחה את מראי החיצוני ומקפידה מאוד על טיפוח תמידי בכל המגזרים .זה אומנם עולה יקר ,אבל מה שלא עושה הטבע עושה הצבע בגילי. כלומר בשורה התחתונה : יש גיל בחיים שצריך לקבל את העצמי שלך .
|
|
רץ
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
בלו בלו כול הכבוד לכנות - ביקרות ממקום עמוק ששבלב
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
נעמה, רגשת אותי עם התגובה שלך. תודה לך!
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה טופי!
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה יקיר!
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה אפרתי!
לא נכנסתי לסיבות במקרה שלי. אני מניחה שלנאצים יש חלק לא מבוטל אבל בהחלט לא בלעדי.
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה קראתי קורא אקרא.
אהבתי את ההגדרה של "בלוג קריאה".
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה חני.
|
|
נעמה 38
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
זו ראיה מעולה לכמה חוסן ועמידות סיגלת לעצמך מאז. כל הכבוד לך
|
|
טופי
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
וואו בלו בלו!
נראה שהביקורת שלך מתאימה לציטוט באוזני כל הנערות באשר הן ללא קשר אם יש להן בעיות אכילה, הרזיה, וכל השאר..
|
|
יקירוביץ'
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
ח"ח
|
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מרגשת, בלו בלו וגם אמיצה מאוד. הפרעות אכילה הן מחלות איומות, ואני מתכוונת לכל ההפרעות
כולל השמנה קיצונית שגם היא יכולה להביא למוות. אגב, במקרה שלך, אני לא בטוחה אם לנאצים לא היה חלק גם בזה. לפחות בעקיפין.
|
|
קראתי-קורא-אקרא (תומר)
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
עם הזמן אני רואה כמה נכון לקרוא לעמוד של כל אחד ואחת פה 'בלוג קריאה'.
כשהסוקרת מוסיפה את הפן האישי שלה (אם קיים), הביקורות מקבלות מימדים נוספים. מתפתחת פה קהילה עם קבוצות קטנות וחברויות וזה רק טבעי שאנשים ירגישו בנוח להיות חשופים ולקבל חיזוקים מקוראיהם. התרגשתי לקרוא את הביקורת שלך. אני מאוד שמח שיצאת מזה.
|
|
חני
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת אמיצה לספר שמתאר מחלה איומה.
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
נערה עם קעקוע דרקון, שוב תודה, ובהחלט שווה קריאה.
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה נעמה.
היה לי מזל (ותמיכה של בן הזוג) ויצאתי מזה חלק. גם נפשית וגם פיזית. כיום אני נטולת הפרעות אכילה - יותר מנשים אחרות שסביבי.
לא כולן ברות מזל. חברות ילדות שלי עדיין נכנסות ויוצאות מאשפוזים, כל חייהן נפגעו מהמחלה הזו ואין לזה סוף טוב. |
|
נערה עם קעקוע דרקון
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה, בלו בלו.
תודה לך על השיתוף. בהחלט עשית חשק לקרוא.
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
נערה עם קעקוע דרקון - קודם כל תודה לך על התגובה.
ודאי שקראתי אותה, אני שמחה שקראת את הביקורת שלי והגבת באריכות.
אני מסכימה עם מה שכתבת, וחשבתי שזה מובן מהביקורת. את צודקת לגבי המשפט שלא אהבת. הוא מיותר. אני אמחק אותו ואחדד את דברי. מה שהתכוונתי הוא שהורים צריכים להיות ערים לילדיהם כי זה יכול לקרות לכל אחד. נכון, יש בתים מועדים יותר, בדיוק מהסיבות שהזכרת. אבל, מכיוון שהחברה בעלת השפעה ענקית במחלה הזו, זה יכול לקרות בכל בית. |
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה נצחיה.
זה לא ישפיע כי המחשבה מעוותת. מעבר לזה, גם כשכבר יודעים שמשהו לא בסדר לא יכולים להפסיק. הפחד מהשמנה הוא כל כך גדול שאי אפשר לתאר.
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה עולם!
אם אצלי הן תספורנה קלוריות אני תולה אותן...
גם ככה יש לנו ספירת פחמימות מתמדת. |
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה גלית!
זה מעגל שלא פשוט לצאת ממנו, וכל עוד הערכים החברתיים לא ישתנו יהיו עוד ועוד ילדות במעגל הזה.
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה יעל. את צודקת, נשאר רק לנסות לחסן - עד כמה שאפשר.
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה על תגובתך תמיד אוהב אותו
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה מירית!
באמת היה לי מזל שהצלחתי לצאת.
|
|
נעמה 38
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
סקירה מעולה, אמיצה ומעשירה את כל מי שמתבונן על המחלה הזו מבחוץ.
תקני אותי אם אני טועה ההתמודדות שלך היא יומיומית מולה , וזו מחלה שמשאירה צלקות עמוקות בזהות ובערך העצמי.
תודה רבה על השיתוף |
|
נערה עם קעקוע דרקון
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
זה יהיה ארוך, אבל אעריך אם תקראי:
אני אוהבת את השילוב שעשית בין חייך לבין הסיפור. אכן, הערכים בחברה משתנים והרזון קונה לו מעמד גבוה, לצערנו. עם זאת, למרבה הבנתי בנושא, בחורות הסובלות מהפרעות אכילה, ואפילו בצורה "הקלה" ביותר (זוכרת את הפרסומת, "אין סמים 'קלים' ו'קשים', יש רק סמים"? זה על אותו משקל), נעטפות בבועה הזו של אכילה וסלידה-עצמית, מעגל שקשה לצאת ממנו. עם זאת, אני מעט מסתייגת מנקודה מסוימת: "מומלץ לכל הורה כדי להכיר את הלך המחשבה". כבחורה, אני אמורה לעקם את האף ולהחמיץ פנים כאינסטינקט (הנוער נגד המבוגרים, yada yada yada) - אבל כאן באמת עקמתי אף כי נראה לי שלא כולם ככה: בבתים שיש בהם התעסקות עם משקל או כל היבט אחר ביופי, ייתכן ותגדל אישה (או גבר, אך ברוח הספר -) עם הפרעות אכילה, וזה יכול להתרחש גם ממחסור רגשי שמוביל לאי-אהבה-עצמית - או אפילו סתם מהתבוננות במודלים הכחושים שמוצגים לנו, כשאנחנו שוכחות שאפילו המילה "מודלים" היא חפץ: נשים מחפיצות את עצמן ובכך מאבדות את חלק הארי של החופש שלהן - החופש הפנימי, הרוחני, הנפשי, להיות מי שהן גם כלפי חוץ. זה נורא. אני חושבת שצריך לחנך אותם ואותן להיות מי שהן/ם, לאהוב את עצמם/ן, לחיות בשלום עם מה שיש. זה דורש המון מודעות עצמית ואומץ, לדעת לנתק את עצמך ממסגרת הנורמות של חתירה לגוף זוויתי. כולנו שונים, אנחנו לא יכולים להיראות בדיוק כמו אחרים, או להתנהג או לשמוע: כל אחד בא בצורה - גופנית ונפשית - ייחודית, ויש לדעת לחזק את הנקודות היפות בנו. אני שמחה שספר כזה מאפשר להפיק תובנות נפלאות כאלו. הביקורת שלך שופכת אור על הסיטואציה האיומה הזו, ומי שיוצא ממנה - יוצא מחוזק לכל החיים. |
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
מה שמחריד אותי לפחות,
הוא שספר מזעזע שכזה, לא ישפיע על מי שחולה במחלה הזאת. אם כבר הוא ישפיע בצורה הפוכה, וזה מדהים ומראה עד כמה היא מתעתעת.
כל הכבוד על החשיפה הלא פשוטה. מאחלת לך הרבה בריאות, ונחת עם בנותייך. |
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מעולה.
כל פעם שהבנות שלי עושות חישובי קלוריות מורכבים בשביל להחליט מה מותר ומה אסור לשים בצלחת אני תולש בתסכול את השערות (אולי בגלל זה לא נשארו כל כך הרבה).
|
|
גלית
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
וואוו בלו בלו, כל כך תודה על השיתוף...
ביקורת ניפלאה! ואמן שאותן נערות\ילדות תוכלנה לצאת מהמעגל הנוראי הזה של אני רזה משמע אני יפה, מקובלת, מגניבה וכו...
|
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מצויינת. ומדוייקת.
וזה באמת מפחיד. כי הגיל יורד, וכמוהו שיקול הדעת. וההסכמה החברתית לגבי רזה = יפה פה כדי להישאר. וכל מה שאפשר לעשות זה פעילויות חיסוניות, כדי למנוע את ההתחלה.
|
|
תמיד אוהב אותו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מצויינת ובאמת מעוררת חשיבה.
נחמד לשמוע ממך בלו בלו |
|
מירית
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מעולה, במיוחד בזכות השיתוף הכה אישי. שמחה שהצלחת לצאת מזה:)
|
55 הקוראים שאהבו את הביקורת