ביום חורפי אחד כשבאתי לקחת את הגדולה מבית הספר היא סרבה לסגור את המעיל. היה גשום וקר ואני, פולניה שכמותי, התעקשתי. "לא סוגרת" היא הודיעה נחרצות. "למה?" "שלא יחשבו שאני שמנה!" היא התריסה והתחילה ללכת.
אין לי מילים לתאר את הרגשתי באותו הרגע. נהדפתי פיזית ממש, כאילו מכונת זמן זרקה אותי שנים אחורה. אני זוכרת את הפעם ההיא כשחזרתי הביתה והחלטתי שאני מתחילה דיאטה. הייתי בת 12. קשישה מופלגת במושגים של היום. מישהו בכיתה העיר איזו הערה, אפילו לא מעליבה במיוחד, על זה שקצת השמנתי. אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לשמור על המשקל והוא שמח. זהו. זה ככל מה שהיה צריך כדי להתחיל. היתי טיפה מלאה, ממש לא שמנה. עד אותו יום זה לא הפריע לי כי הייתי ספורטאית מצויינת ותמיד היו ילדים שמנים ממני. מה היה בה באותה פעם שהזיז איזה מתג בראש שלי?
התחלתי בדיאטה סבירה. בלי ממתקים, ובכלל חתכתי בכמות הפחמימות והשומנים. המחמאות שהגיעו סינוורו אותי. בנים שהתעלמו ממני פתאום חיפשו את חברתי, המורה להתעמלות שיבחה אותי, ומחנכת הכיתה ביקשה ממני את המתכון לדיאטה המוצלחת. הייתי בעננים. עם ההצלחה בא התאבון, או דווקא פחת במקרה הזה. נסחפתי. באיזשהו שלב בדרך הדיאטה הלכה והקצינה עד שהפכה להרעבה, הספורט שעשיתי הפך לאובססיבי, ומשקלי ירד וירד בהתמדה. לא ברור לי מתי הראיה שלי השתבשה ואיך לא שמתי לב שאני כבר רזה, ממש רזה, רזה מדי. המחזור שלי פסק וזה רק שימח אותי. הורי נדנדו לי שאוכל, אז פיתחתי טריקים משוכללים כדי להסתיר את העובדה שאני לא אוכלת, וגם להחביא את גופי כדי שאף אחד לא ידע איך אני נראית באמת. הייתי אנורקטית רק שסרבתי להודות בזה כי מבחינתי עדיין הייתי שמנה.
כעשר שנים הייתי אנורקטית. מיומנויות ההסתרה והשקרים שלי היו משוכללות להפליא, כמו אצל כל מכור, וכך גם ההכחשה שיש כאן בעיה. הייתי משוכנעת שהכל בשליטה. הדיאטה הפכה כמעט לדת, עם מצוות משלה וחוקי עשה/אל תעשה. חובה להשקל בבוקר, בלי בגדים ובלי להביט במראה. אסור באיסור חמור לאכול אחרי השעה 5. אסור לאכול לחם, שוקולד, גלידות וכו'. על כל חטא יש לשלם בספורט או הקאה, עדיף שניהם. לא יכולתי לקרוא אחה"צ כי הייתי רעבה מדי והייתה לי סחרחורת נוראית. ככה למדתי לבגרויות ולתואר באוניברסיטה שהתחלתי תוך כדי.
חברתי הטובה ביותר היתה גם היא אנורקטית. כך היינו קבוצת תמיכה, משוות קלוגרמים ושיטות, מחזקות זו את זו ברגעים שרצינו לאכול. היא לימדה אותי להקיא, אני המרצתי אותה לרוץ בלי הפסקה כדי לשרוף קלוריות. משאת נפשנו באותה תקופה היתה להגיע למשקלה של ילדה מהכיתה שכבר הגיעה לאישפוז.
במבט לאחור אני לא מצליחה להבין את מהלך החשיבה שלי באותם ימים. איך הצלחתי לעוות את המראה ואפילו את המשקל. הרי יכולתי לחשב את ה-BMI שלי ולראות את האמת. גם הפחד ההוא מלהשמין לא מובן לי היום, ולא הרצון האובססיבי לרזון מוגזם. שנים ניסיתי להבין מה גורם למחלה האיומה הזו שהיא גם תופעה חברתית-סביבתית שמתפשטת למצב של מגפה.
ב"מבוזבזת" מנסה מריה הורנבאכר לתאר את הלך הרוח והמחשבה של חולת אנורקסיה ובולמיה שהגיעה למספר אישפוזים ו-23 קילוגרם. מריה החליטה יום אחד אחרי שיעור בלט שהיא שמנה. כך זה התחיל אצלה. זה היה כשהיא היתה בת 5!!! לא היה לי פשוט לקרוא את הספר הזה. הרהוריה ודרך חשיבתה נראים כל כך מופרכים עד שקשה להאמין שמישהו באמת חושב ככה. לצערי אני זוכרת מספיק כדי לדעת שככה זה היה. הורנבאכר מנסה להסביר את המחלה כתוצאה מהסביבה, יחסים מעוותים במשפחה, חוסר ביטחון. פחות אהבתי את הניתוחים שהם שטחיים מדי לטעמי, ויותר את התיאורים הישירים של המחלה עצמה. הורנבאכר היא מהמעטים שהצליחו להחלים, ומבחינתה זו שליחות למנוע מאחרים ללכת בדרך הזו. לצערי אני לא חושבת שקריאה בספר תגרום ולו לילדה אחת להתחיל לאכול. מה כן יעזור? הלואי וידעתי. אצלי זה היה בן זוגי שאכל בחדווה אינסופית חלה שלמה עם חמאה ודבש. (והוא רזה...)
ובכל זאת משהו כן יכול לעזור. אם נשים תפסקנה לחשוב שחרב העולם בכל פעם שהן מעלות שניים שלושה קילו. שתחדולנה להעריץ דוגמניות שנראות כמו קולב. ביחוד אמהות. אני שומעת אמהות שמדברות זו עם זו על דיאטות ואוכל והשמנה וחושבות שהבנות צעירות מדי ולא מבינות. ואז אני שומעת את חברותיה בנות ה-7-8 של בתי מדברות על השמנה, ומשוות מי שמנה ומי רזה יותר. בתור אמא לשתיים דקיקות חשבתי שזו משהו שלא יכול לקרות להן. אחרי אפיזודת המעיל אני כבר לא בטוחה.
ודבר אחרון, מובן מאליו ובכל זאת ראוי לציון. אחד הדברים הבולטים מקריאה בספר הוא מעגל השנאה העצמית. מה שיכול לעזור זה פשוט לאהוב את ילדינו כפי שהם. לתת להם להיות מה שהם, אהובים ללא תנאי, ולא להלביש עליהם את ציפיותינו וכשלונותינו.
*********************
חיכיתי כמה חודשים עם הביקורת לספר. לא יכולתי לכתוב ביקורת ללא הפן האישי, ומצד שני הרגשתי שהחשיפה גדולה מדי. אחרי הרבה תגובות מפרגנות ומחזקות לביקורות האחרונות שלי שהיו גם הן אישיות הרגשתי שהגיע הזמן לשחרר את הביקורת הזו.
