למי שלא מכיר או יודע או ראה או שמע בטח יהיה מפתיע לגלות, שכן כן- אבל אבא שלי , האדם הכי גבוה שראיתם עם המשקפיים הכי גדולות שראיתם והעיניים הכל כך קטנות שריאיתם (ממש כיםה אדומה)- פשוט אוסף ספרי מתח. יש לו את כל הסדרות השלמות, כל הספרים שאמא שלי מכנה 'ספרי מתח לא איכותיים, אי אפר לקרוא רק מתח ומדע"ב!! תקראי קצת ספרות איכותית'. בסיפריה שלו תמצאו כל כך הרבה ספרים ואם היא תיפול עליכם רוב הסיכויים שלא תצאו חיים. 4 מדפים מ-ל-א-י-ם!! גדושי ספרים. ולמען האמת אני חייבת להודות שגם לי יש לא מעט, ושאני מעדיפה לקנות ספרים שאני אוהבת מלהשאיל בספריה.
בכללללללללללללל מקרה, אני מגלה על הספריה של אבא שלי באותו היום שאני קוראת ביקורת על חשוב על מספר וחושבת שאולי הספר הזה נמצא אצלו בספריה.
ונחשו מה?
הוא היה שם, יחד עם שני ספרי ההמשך. ועוד הרבה ספרים שרציתי לקרוא ובכלל לא ידעתי שנמצאים אצלנו בבית, דבר שגרם לי לסרוק קצת יותר בקפדנות את הספריה שלו. (אני גם אשמח אם תכתבו לי המלצות למותחנים כאן למטה- אולי יש אותם לאבא שלי.)
אד אחרי שגמעתי במהירות של 'חשוב על מספר', שכרגע עוד נשאר אצלי בסיפריה, וקראתי את הספר 'מורדים' שגם עליו כתבתי ביקורות, התפניתי לקרוא אתמול את ספר ההמשך (בזמן האחרון אני קוראת הרבה, יותר מידי זמן פנוי).
הספר היה מעניין, מה שגרם לכך שנשארתי ערה עד שתיים בלילה. אבל לא נורא בהתחשב שהיום היתה לי בדיקת ראייה (תצילו אותי, אני מינוס ארבע מינוס שלוש!!) ולא היית צריכה לקום מוקדם לבית ספר שאני לא הולכת אליו במילא.
כשחזרתי מהבדיקת עיניים ואחרי שהרופא שם לי משחה שהגדילה את האישונים שלי לענקיים (זה נראה כל כך מטריד, הם תופסים לי את כל העין!! תגידו לי שהם יתכווצו שוב, אני נראית כמו ארנב, מפחיד) ומאוד כמה סידורים בעיר חזרתי הביתה והמשכתי לקרוא את המאה עמודים שנשארו לי (כן אני קוראת מהר, מאוד, נראה לי).
לצערי, ג'ן וורדן שוב לא הצליח להפתיע אותי בזהות הרוצח. הרוצח הוא אותו האיש שבו חשדתי כבר מתחילת הספר- כמעט מהרגע הראשון שהוא נחשף. הסופר משתמש באותו גימיק בספר שממשיך לא לעבוד ונהיה אמין פחות ופחות. במהלך התעלחמה הופתעתי כמה פעמים- במיוחד מההקשר של הרצח לדבר גדול הרבה יותר, וזה הפך את התעלומה למעניינת ומורכבת עוד יותר.
אז בעיקרון הספר מהנה, מעניין, אולי לא מפתיע מספיק, אבל עובדה שהוא הצליח להשאיר איתי ערה, והאו גם די מפחיד (אבל לא כמו האישונים שלי).
אבללללל- וכאן בא האבל הגדול.
קודם כל, אבל התעלומה חושפת פרטים חולניים. קראתי כבר ספרים קשים אבל מידת החולניות בספר הזה היתה פשוט מזעזעת. אני תוהה איך בכלל אפשרי לחשוב על דברים כל כל נוראיים, מרתיעים, מזוויעים. אולי הסופר הוא אדם חולה בפני עצמו. יש גבול למידת החולניות שאני יכולה לעמוד בה. אולי יהיו כאלה שיצדדו שכמה שיותר חולני כמה שיותר מעניין- כי בעולם שלנו, עם כמות הזוועות שאליה אנחנו נחשפים, קשה מאוד לזעזע אותנו, ואולי לצערי זה גם נכון, כי למרות שהחולניות הזאת מזמן כבר עברה את טעם הגבול הטוב שלי בכל זאת קראתי את הספר עד סופו.
אבל השני- אנחנו שוב חוזרים לגרני, שגר בהרים המעצבנים שלו, עם אשתו הכל כך מעצבנת שלו, אבל כאן ג'ון וורדון מוסיף גם את הקללות המעצבנות שלו.
כבר ניתקלתי בהרבה ספרים עם קללות- אבל איכשהו ברובם הקללות היו הכרחיות ותרמו למבנה האופי של הדמויות (אם כי יש בזה משהו קצת סטיראופטיפי). כאן זה היה לא נחוץ, מעצבן, והוריד את הספר רמה אות שתיים למטה.
** בסך הכל, אפשר לוותר. אפילו מומלץ לוותר. בעיקר כי למרות שהספר מאוד מעניין, עדיף לשמור אותו רחוק ולחסוך מעצמנו את הצורך להזדעזע מהזוועות המוזכרות. (עדיין ןלא מזוויע כמו גדול האישונים שלי, אלוהים, אם אתה קיים, תעשה שיתכווצו בחזרה!!)















