חיכיתי בציפיה דרוכה להשיג את הכרך השני, אחרי סיום קריאת שני הספרים שאוגדו בכרך הראשון. הייתי מרותקת ע"י שני חלקיו הראשונים של האפוס, ולא יכולתי להתרכז בקריאת אף ספר אחר עד שעלה בידי לשאול את הכרך הנוסף. אחרי הקריאה אני יכולה לראות את הטעם שבאיגוד שני הספרים הראשונים לכרך אחד, ובהותרת הספר השלישי ככרך בפני עצמו. שני הכרכים שונים זה מזה מהותית, וההמתנה שלי להשגת הכרך השני רק העצימה את הציפיה, ואת תחושת הסיפוק בהתאמה.

הדבר הראשון שעשיתי הוא להסתכל על מבנה הספר. לאור סופו הדרמטי של הספר השני, קשה היה שלא לתהות כיצד ישתמר מבנהו הדו-עלילתי של הסיפור. מתברר שמורקמי הכין לי את הטוויסט הענק הראשון כדי שיזנק עלי עוד לפני שאתחיל באמת לקרוא. תחבולן רב מעללים! כמה חדווה מילאה אותי התגלית שצפן לי הספר השלישי, על שלוש הדמויות המרכזיות המובילות אותו.

קשה לכתוב חוות דעת על חלק שלישי של טרילוגיה, משום שכל רעיון שאפשר לנסות לפתח מתבסס לגמרי על תובנות מתחילת הקריאה. אני יכולה רק לנסות לתאר את אמפליטודת הרגשות שהספר הזה עורר בי. משמחה אדירה לפחד אמיתי ולחרדה שגרמה לי להימתח כמו קפיץ ולא להיות מסוגלת להפוך את הדף; מתחושת חלחלה להזדהות שלמה עם הדמויות הכל כך אנושיות שמורקמי מציב במרכז העולם ההזוי שהוא תכנן; ולבסוף, תחושת קתרזיס עמוקה. כל הפרטים מתבהרים, כל הקצוות מתחברים. ההגיון הפנימי של עיר החתולים מתפצח ונפרש לפני הקורא בשלמותו הפלאית כמעט: אין אף לופ, אין אף לקונה. לכל שאלה פתרון. זו תחושה מאד מנחמת, וגם מאד מפתיעה בהשוואה לחידתיות הבלתי נסבלת שאפפה חלק מהסופים האחרים שמורקמי רקח ברומנים אחרים שלו. יחד עם זאת, חשבתי שהסיום היה מאד מעודן וטבעי, לא מפורט יתר על המידה ומשאיר די מקום לדמיון.

את העמודים האחרונים קראתי בזמן נחיתת המטוס שלי בחזרה מאמסטרדם. ירדתי מהמטוס ולא הצלחתי להפסיק לחייך עד שירדתי מהמונית שלקחה אותי מנתב"ג הביתה. אני חושבת שבדרך כלל הביקורות שאני כותבת הן לא מאד אישיות, אבל הפעם עלי להגיד שיותר מהאתגר האינטלקטואלי שבקריאה, יותר מהסקרנות שמעורר רובד המשמעות הנסתר שהספר טומן בחובו, עבורי 1Q84 הוא בראש ובראשונה ספר מרגש.

אפילו שמלאכת התרגום היתה מעט מרושלת בספר השלישי, לי זה לא משנה: אני חושבת ש-1Q84, על שלושת כרכיו, הוא ספר מושלם. אני בטוחה שזה ספר שילווה אותי תמיד.

תוך פחות משבועיים גמעתי ללא לאות את הספר השמן הזה, שאין לדעת איך אמורים לבטא את שמו בעברית.

אני נוהגת לבחון כל פריט באנתולוגיה של סופר מסוים בהשוואה ליצירות אחרות שלו שקראתי, והסגנון המורקמי ב-1Q84 הוא ניכר. גם כאן, כמו במספר כותרים בולטים מבית היוצר של הפנטזיונר היפני הכובש, המבנה לתוכו נמזגת עלילת הרומן הוא של שתי עלילות אשר במרכזן עומדות שתי דמויות מרכזיות, כאשר פרקיהן מופיעים בשני הספרים הראשונים בטרילוגיה לסרוגין: מחצית הפרקים עוסקים בטנגו, סופר אלמוני בן שלושים, שהשתלשלות אירועים גורלית מטלטלת את חייו בעקבות שכתוב הרומן "פקעת של אוויר", שנכתב בידי נערה מסתורית בת 17 המתכנה פוקה-ארי. בעקבות זאת, חייו משתנים ללא היכר והוא נשאב אל מציאות שונה - המציאות של שנת 1Q84. יתר הפרקים עוסקים באאוממה, זאבה בודדת בטוקיו המנוכרת, המשמשת כרוצחת שכירה מטעם גבירה רבת עוצמה ואמצעים. אאוממה "משלחת לעולם אחר" גברים נאלחים אשר נהגו באכזריות כלפי בנות משפחתם, באמצעות טכניקה מפליאה בשלמותה. בעקבות אחת המשימות המוטלות על אאוממה במסגרת עבודתה, היא נשאבת אף היא לאותה מציאות, כעין לימבו הזוי בין שנת 1984 ההיסטורית והממשית, לבין העולם המטורף של 1Q84, בו המציאות מצייתת לחוקים שונים בתכלית, ומונעת ע"י כוחות נסתרים אדירים ואפלים. גם כאן, שתי העלילות אקוויולנטיות לחלוטין זו לזו מבחינת התקדמות הזמן, אלא שבניגוד לרומנים אחרים הדומים במבניהם לטרילוגיה זו, כאן הקשר בין שתי העלילות מתבהר במהרה, והן משלימות זו את זו מבחינת פרטי המידע הנגלים בפני הקורא אט אט. אגב, מעניין אותי לדעת כיצד ישמר המבנה הזה בספר השלישי, לאור סופו מורט העצבים של הספר השני.

טביעת היד הסגנונית של מורקמי ב-1Q84 היא מובהקת, והסיפור נשען על עולם מושגים ורעיונות הזהה לזה שמהם נובעות רבות מיצירותיו האחרות. התיאורים המפורטים של דמויות, מראות ונופים, של אוכל ושל מוזיקה, הם מאפיין בולט של הרומנים השונים, וגם של 1Q84. לכל יצירה מורקמית יש פסקול מוזיקלי משלה, והיא מהדהדת יצירות אמנותיות וספרותיות אחרות, מוכרות יותר ופחות. הקשרים בין הספרה האטומה והעשירה שבורא מורקמי ביצירתו זו לבין "העולם החיצון", מוסיפים עומק ונפח לעלילה, ומדגישים את תחושת הבלבול והאבסורד שמתעוררת בזמן הקריאה: קיים דיסוננס מהמם בין המציאות הפנטסטית וההזויה שנטווית בין דפי הרומן, לבין הקשרים ההדוקים בינה לבין המציאות "הנורמלית" בה אנו חיים. זאת אומרת, עלילת 1Q84 אינה מצייתת לשום כלל מציאותי המובן לנו, ויחד עם זאת היא שומרת על דיוק מופתי בפרטים הקטנים, של גאוגרפיה יפנית, של מבנה העיר טוקיו על רובעיה השונים ועל קווי הרכבת המסועפים שבה, וכאמור, של האזכורים והקשרים ליצירות אחרות. ההתנגשות הזו מקנה ליצירה עושר מופלא ובונה את אמינותה הבלתי נתפסת כמעט.

אלא שבניגוד ליצירות אחרות של מורקמי, העמוסות דמויות, עלילות משנה סתומות ומיסטיקה אפלה עד להתפקע, כאן אין ולו פרט אחד מיותר. בקפקא על החוף, בקורות הציפור המכנית ובספוטניק אהובתי יש ים של פרטים שלא ברורה הרלוונטיות שלהם לציר העלילתי המרכזי. לא כך ב-1Q84. לטעמי, כל פרט הוא הכרחי בגובלן המופלא הזה שמורקמי יצר. למשל, סיפורה העצוב של איומי, פרט שולי כביכול ברצף חייה של אאוממה בתקופה המתוארת, מאיר אלמנטים נוספים בחידת הליטל פיפל, אותה ישות עלומה המושלת בכיפת 1Q84. גם סיפורה של חברתו של טנגו וסופו המסתורי תורמים לבניית האווירה והמתח סביב הליטל פיפל. \

הרומן הזה עוסק במידה רבה בתפיסת המציאות הן של הדמויות והן של הקוראים – "היזהרי שלא ללכת שולל אחר מראית עין", הוא אחד ממשפטי המפתח הפותחים את הרומן, והוא מוכיח את עצמו פעם אחר פעם בפיתולים הבלתי אפשריים של העלילה. מורקמי משטה בנו, תוך שהוא בונה דימויים ורעיונות במשך זמן רב ואז כותש אותם באחת. שום דבר כאן הוא לא כמו שהוא נראה. הקורא נדרש לגייס את כל אורך הרוח שלו על מנת לעמוד בלופים שמורקמי בונה, וברגע שזה נתפס, זו תחושה מפעימה. דבר נוסף הוא שלעתים הקורא נאלץ להסכין עם פרטים מסויימים המופיעים בעלילה ולהכיר בהם כעובדה מוגמרת שלא מסופקים עבורה הסברים, כאשר הדוגמה העיקרית לכך היא נוכחותם של הליטל פיפל. המציאות היא זו, וכשם שאין הסבר לעובדת קיומו של האדם בעולם, במציאות של 1Q84 אין הסבר לעובדת קיומם של הליטל פיפל. זה ככה וזהו. גם זו הבנה מאתגרת ולא שגרתית לה הקורא נדרש.

קוראים רבים הביעו מורת רוח בנוגע ליחס הלא שגרתי בין ההתפתחויות העלילתיות לבין נפח הספר, בעיקר בחלק הראשון, ואמרו כי להרגשתם הסיפור מאד איטי. לפי דעתי, הקצב הזה בונה מתח מטורף: לדוגמה, באותה סצינה גורלית בה בוצעה משימתה החשובה של אאוממה, ישבתי והזעתי מרוב אימה והתרגשות, ויכולתי להרגיש את הדופק במקומות רבים בגופי. המתח הזה נבנה בהדרגה ובאיטיות, עד שהוא מגיע לנקודת רתיחה מדהימה ולטוויסט עצום ובלתי צפוי. שווה לשנס מותניים, לקחת נשימה עמוקה ולהתמודד. הספר הזה מרוויח ביושר את זכותו להתמרח.


זו לא קריאה קלה, הן מבחינת נפחה של היצירה והן מבחינת עומקה, והיא מחייבת השקעה לא מבוטלת. החזקתי לידי בלוק כתיבה וכתבתי בו הערות וציטוטים שהיו הכרחיים על מנת לפענח את החידה הגדולה העומדת בבסיסה של מציאות 1Q84. צריך להתאמץ וליצור קשרים בין פרטים שלעתים מופיעים במרחק של מאה עמודים זה מזה, על מנת להרחיב את הצוהר הקטנטן דרכו ניתן להשקיף אל ליבת המסתורין. אני מרגישה שעד כה המאמץ משתלם מאד, כי כל קשר שהצלחתי ליצור לווה בתחושת סיפוק ובחדוות הגילוי. מה גם שהספר קריא מאד, כובש ומתמסר (אם כי להרגשתי, התרגום הפעם, שבוצע ע"י עינת קופר, נופל באיכותו מתרגומים מורקמיים אחרים שיצא לי לקרוא עד כה). נהניתי מכל מילה בספר הזה, ואני מתה מסקרנות לגבי הספר השלישי. בשורה התחתונה, מומלץ מאד.

לא הפסקתי לדבר על הספר הזה בשבוע האחרון והמלצתי עליו בפני כל מי שפגשתי, ולא בכדי. מעבר להיותו ספר מרתק, "כופרת" הוא מסמך חשוב שמספק המון תובנות לגבי האסלאם, מעמד האישה וגם לגבי המצב בישראל. אני אסביר.

בספרה האוטוביוגרפי מגוללת אייאן חירסי עלי, ילידת סומליה (1969), את מהלך חייה הפתלתל, רצוף האלימות והמלחמות.

קצת רקע היסטורי: סומליה היא מדינה בה יחסי הכוחות התבססו בעיקר על חלוקת החברה לשבטים שונים. שיוכו הגנאולוגי של אדם סומלי עשוי היה להשפיע במידה רבה על מהלך חייו. מצב עתיק זה נשתמר במשך שנים רבות. בשנת 1960 קיבלה סומליה עצמאות, לאחר שהטריטוריות שהיו בשליטת איטליה ובשליטת בריטניה אוחדו. בשנת 1969 נרצח הנשיא הסומלי השני בידי שומרי הראש שלו. מיד לאחר מכן בוצעה במדינה הפיכה צבאית בהנהגתו של סיאד ברה, שהיה סגן הרמטכ"ל הסומלי. במהלך אימונים צבאיים בינלאומיים, ברה התוודע לאידיאולוגיה המרקסיסטית לאחר שהכיר חיילים סובייטיים. הוא הפך לקומוניסט אדוק. במשך 22 שלט הרודן סיאד ברה בסומליה (1969-1991). הוא נקט במדיניות קומוניסטית, במסגרתה הולאמו כמעט כל מפעלי התעשייה, הבנקים והעסקים הפרטיים. כמו כן, ברה הנהיג כתיב סומלי חדש (עד אז היו נהוגות בסומליה מספר מערכות אלפאביתיות שונות, שהיו מבוססות על כתיב אפריקאי ועל כתיב ערבי) שהיה מבוסס על האותיות הלטיניות, והוא כפה את השימוש בכתיב החדש באופן גורף. אחת המטרות המרכזיות שהציב סיאד ברה היתה מלחמה במערכת השבטית שהיתה כה דומיננטית במדינה, מה שרק החריף את המתיחות בין השבטים השונים, בין היתר על רקע תמיכתם של חלק מהשבטים בשלטונו העריץ של סיאד ברה מחד גיסא, והתנגדותם הנחרצת של שבטים אחרים לשלטון, מאידך גיסא. שלטונו של סיאד ברה נודע בעולם כולו בשל ההפרות הברוטאליות ורחבות ההיקף של זכויות האדם שהוא ביצע, שכללו מעצרים בלתי חוקיים של מתנגדים פוליטיים, הוצאות להורג, אונס מחריד והרג ילדים ותינוקות. האלימות הגואה והאנדרלמוסיה הכוללת שנגרמה בשל המאבק כנגד שלטונו של סיאד ברה היוו את שורשיה של מלחמת האזרחים הסומלית שפרצה עם הפלת שלטון מפלגתו של ברה, ונמשכת עד עצם היום הזה.

המצב החמור בסומליה הביא לכך שמשפחתה של אייאן חירסי עלי עקרה מסומליה וחיה במשך תקופות ארוכות במספר מדינות, לרבות ערב הסעודית וקניה. בהיותה ילדה, עברה אייאן מילת נשים שמתוארת בדיוק מקפיא דם. זוהי תופעה שכיחה מאד בסומליה המוסלמית, והיא אף הקצינה עם התגברות הנוכחות של תנועת האחים המוסלמים באפריקה. דרך סיפור חייה של אייאן באפריקה ניתן ללמוד רבות על אורח חייהם של אזרחים אפריקנים רבים בכלל, ושל נשים באפריקה המוסלמית בפרט. החברה האפריקנית מדכאת נשים ורומסת את זכויותיהן כדבר שבשגרה – כל זאת בחסות האסלאם הרדיקלי.

סוגיית צניעותן של נשים מהווה נושא מרכזי בסיפורה של אייאן, והיא מתארת את השינוי ההדרגתי בלבושן של הנשים עם האסלאמיזציה המוגברת בסומליה ובקניה. בקטע מעניין אחד, אייאן מצטטת את דבריה של בן דודה שאומר, שקודם להקצנה הדתית הנשים היו הולכות בלבוש חשוף בעוד שכיסויי הראש המוסלמיים על גרסאותיהם השונות היו נדירים. אז, מראה זרועותיה החשופות או רגליה של אישה לא היה מטריד את מנוחתו של אף גבר. אלא שעם התרבות כיסויי הראש והגוף, החלו הגברים לשים לב ליופיו של הצוואר הנשי או לחמדת השוק החשופה. עצם הפיכתו של הגוף הנשי לדבר אסור ומחטיא שיש להסתירו ולהחביאו מתחת לשכבות רבות של בד עבה ומכביד, מחמת שמירת הגברים מחטא, הופכת את האישה לאובייקט מיני מפתה. יתרה מכך, אישה שלא מקפידה על צניעותה כביכול מוותרת על כבודה, וגופה הופך לנחלת הכלל – היא מותרת לכל, ואפשר לבצע בה כל מעשה, מחריד ככל שיהיה. למעשה, הצניעות היא שיוצרת ומלבה את הסטיה המינית, ולא בולמת או מונעת אותה. זוהי תובנה מטרידה למדי, שכן אנחנו עדים גם בישראל היהודית לתופעה דומה בחברה הדתית: ההפרדה המגדרית החל מגיל שלוש, "נשות הטאליבאן" ו"משטרות הצניעות" הירושלמיות, בעצם מקבעות את דימוי האישה כיצור זדוני שהוא התגלמות החטא. נשאלת השאלה, האם החברה החרדית הקיצונית, על אורחות הצניעות המחמירות שלה, מניעה את מעמדה של האישה היהודית בישראל במסלול התרסקות הדומה לזה של מעמדה הנחות של האישה הסומלית או הקנייתית, והאם מצבה של האישה האפריקנית כיום עלול להוות תמונת מראה מטרידה למצב האישה החרדית בעוד עשור.

אייאן נמלטה לבסוף מאפריקה בשל נישואין כפויים שאורגנו ע"י אביה, והגיעה להולנד כפליטה מבקשת מקלט. בהולנד החל תהליך החילון שלה: היא החלה ללמוד באוניברסיטה, ובמקביל עבדה כמתורגמנית וכמתווכת בין מבקשי מקלט אפריקאים לבין רשויות הסיוע ההולנדיות. עבודתה זו חשפה אותה לראשונה לתרבות המוסלמית שהחלה מתפתחת בקהילות המהגרים האפריקניים באירופה, ששימרו את כל אותם המנהגים האיומים שהביאו איתם ממולדתם, לרבות מילת הנשים ורצח על רקע חילול כבוד המשפחה. אלה תופעות רחבות היקף שהלכו וצמחו בשל הגידול המאסיבי בהגירה מאפריקה מוכת הרעב והמלחמה לאירופה. אלא שבשל המדיניות האינטגרטיבית שהונהגה ע"י הממשל ההולנדי כלפי המהגרים, שאפשרה להם חופש תרבותי מירבי, לתופעות פרימיטיביות אלה ניתן דרור כמעט מוחלט גם במדינה דמוקרטית מושבעת כמו הולנד. בסופו של דבר, אייאן התאזרחה בהולנד והפכה לחברת פרלמנט מטעם המפלגה הליברלית. היא הפכה לאחד הקולות הבולטים בעולם הדוגלים בשלילת התופעות החברתיות הזוועתיות שמקודמות בשם האסלאם, והיא לוחמת בנחרצות בעוולות החברתיות שנגרמות לנשים בחברה המוסלמית, תוך סיכון ממשי של חייה.

בהיותה חברת פרלמנט בהולנד, היא חברה לקולנוען ההולנדי תיאו ואן גוך, ויחד הם יצרו סרט קצר בשם "כניעה" (ניתן לצפות בו כאן http://www.youtube.com/watch?v=G6bFR4_Ppk8) המבקר בחריפות את מעמדה של האישה בחברה המוסלמית. הפצתו של הסרט הציבה אותה כמטרה מרכזית לפעילי אסלאם קיצוניים, והיא ספגה איומים כה רבים על חייה, עד כדי כך שהיא החליפה מקומות מסתור בתדירות גבוהה – לעתים היא אף לא ידעה בעצמה היכן היא מוסתרת, ולא הורשתה להתנייע ללא ליוויים הצמוד של שומרי ראש אימתניים.

בשנת 2004, נרצח תיאו ואן גוך באכזריות ע"י מתנקש מוסלמי קיצוני. הוא נורה פעמים רבות וגרונו שוסף. על גופתו השאיר הרוצח מכתב ארוך שמוען לאייאן חירסי עלי, שמבהיר שהיא כופרת ושהיא הבאה בתור. הרצח המחריד רק חידד את תחושת הסכנה שבה אייאן היתה מצויה בהולנד. לאחר מהלך קפקאי שבוצע ע"י יו"ר המפלגה הליברלית, מטעמה אייאן חירסי עלי כיהנה, כאמור, כחברת פרלמנט בהולנד, נשללה ממנה אזרחותה ההולנדית. המהלך בוצע בניסיון לצבור הון פוליטי לקראת הבחירות לפרלמנט, והוא ספג קיתונות של ביקורת מכל קצווי הקשת הפוליטית וסוקר באופן נרחב בתקשורת העולמית. לאחר מכן, העתיקה אייאן חירסי עלי את מקום מגוריה לארצות הברית, שם היא חיה עד היום. היא ממשיכה בעבודתה החשובה כאחת הפעילות הפמיניסטיות והאנטי-אסלאמיות הבולטות בעולם. ממש לאחרונה היא אף ביקרה בישראל והשתתפה במספר פאנלים בועידת הנשיא.

מעבר להיותה של אייאן חירסי עלי גיבורה עולמית בעיני, סיפורה האישי הוא מופת של אומץ לב ונחישות להילחם בשמם של עקרונות נעלים, למען תיקונו של העיוות העתיק המקבע את האישה כישות פחותה, מוחלשת ופגיעה.

ידוע שהספר עצמו נכתב ע"י סופר צללים ולא בידי אייאן חירסי עלי עצמה – שמו של סופר הצללים נשמר בסוד, בשל החשש שחשיפת מעורבותו בכתיבת האוטוביוגרפיה החושפנית תעמיד אותו בסכנת חיים ממשית. עובדה זאת לא גורעת מאום מהספר שכתוב ממש כרומן, והוא כתוב בצורה מרתקת וכובשת.

עוד מסקנה מקומית שעלתה בי לאחר הקריאה, היא שהספר "כופרת" עשוי להכניס את הקורא לפרופורציות לגבי מצב החברה הערבית המוסלמית בישראל. לעומת המתואר בספר, נראה שהאישה הערבית בישראל חיה בביטחון יחסי, וזאת בזכות מעורבות הממשל בישראל במערכת החינוך והרווחה בישובים הערביים, והאכיפה המוגברת – כמובן, באופן יחסי, של החוק. כמו כן, הספר הוא עדות מזעזעת לכוחו המשחית של האסלאם, ובייחוד כאשר הממשל במדינה דמוקרטית נוהג בו בגישה מתירנית. יתכן שניתן להפיק ממנו תובנות שעשויות לסייע בגיבוש המדיניות בישראל כלפי האסלאם – אולי לא שלילה גורפת שלו, כפי שדורשת אייאן חירסי עלי, אלא בחירה בגישת "כבדהו וחשדהו", לבל יתרחשו בישראל אפילו מעט מן הזוועות האיומות שמתרחשות בחסותו באפריקה.

בקיצור, לאחר שהלאיתי אתכם במאמר הארוך שלי, אני חושבת שזה ספר שחשוב מאד לקרוא, ולו רק בגלל שהוא פשוט מצויין.

מדובר, כנראה, בספר הטוב ביותר שיצא לי לקרוא בתקופה האחרונה.

קשה לי להסביר את עצמת הרגשות שהספר הזה העלה בי. מעבר לעובדה שאני קצת מאוהבת בגיבור לודו, אני מרגישה התרוממות רוח אדירה לנוכח אותן הדמויות הכל-כך אנושיות שמרכיבות את הסיפור העשיר הזה, שלא ויתרו על עצמיותן, על טירופן ועל חלומותיהן, ולא כרעו למול המציאות המחרידה שפקדה אותם במלחמת העולם השניה בצרפת.

סופו היפהפה של הספר הולם אותו באופן מושלם, הוא הקתרזיס האידיאלי. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, ישבתי חצי שעה ושפכתי דמעות כמים. אני אמנם רגשנית מטבעי, אבל הספר הזה ריגש אותי באופן חריג.

אגב, הספר כתוב לעילא, והוא מצטיין במיוחד, לטעמי, בתיאוריהם הנדירים, המעודנים והמרומזים כל כך של מעשי אהבה. לדעתי, אלה היהלומים הבוהקים ביותר מבין שלל האפיזודות היפות בספר (אם יצא לכם, אני אוהבת במיוחד את הקטע בעמוד 70).

אין לי הרבה להוסיף. רק אומר שמאד, מאד כדאי שתקראו את "עפיפונים".

לקח לי המון זמן, כמעט חודש, לקרוא את הספר הזה. באמצע קראתי עוד ספר אחר וניגשתי לכמה בחינות, אבל אין ספק שזהו אחד הספרים שהכי התישו אותי בזמן האחרון.

למה הקריאה היתה כל כך קשה?
קדמת עדן הוא סיפורם של אנשים המשקף את סיפורה של אומה. כאשר אני קוראת סיפור על אנשים, באופן אוטומטי ובלתי מודע אני נוטה לחפש דמות שאוכל לגלות כלפיה אמפתיה ולהבין את דרכיה. לכל אורך הקריאה ניסיתי וחיפשתי, אך לא מצאתי אף דמות להזדהות איתה.

עיקר הקושי נעוץ בדמותה של קטי, או קייט, שהיא אחת הדמויות הכי מחרידות שיצא לי לקרוא.
כבר לפני 2500 שנים, הפנימו מחברי הטרגדיות היווניות שעל מנת להקנות נפח ואמינות לדמויות שלהם, עליהם לתכנן אותן כך שהן תיראנה אנושיות. אף דמות היא לא אנטגוניסט מושלם, ובכולן ניתן לזהות דחך מניע כלשהו. לכל מעשה - נורא ככל שיהיה – יכול הקהל למצוא רצף לוגי המספק הנמקה.
בדיוק מסיבה זו דמות של קתי לא אמינה: לא ניתן לקשור את היות נפשה מעוותת, מרושעת וסדיסטית לאירוע כלשהו בעברה. כבר בתחילת הספר, כאשר אנו מתוודעים אל קתי, היא זוכה לכינוי "מפלצת" – היא איומה משום שכך נולדה. היא התגלמות הרוע ותו לא, ועובדה זו הופכת אותה לדמות מאד שטוחה ומאד דוחה.

גם יתר הדמויות לא עוררו בי כל הזדהות, מכיוון שהן בסך הכל פיונים באלגוריה התנ"כית הגדולה שהיא הרומן הזה. הדמויות מונעות ע"י דחפים קמאיים שלא בשליטתן. סיפורה של משפחת טראסק נכתב ונחתם בספר בראשית, והדוגמה המקראית לא נפרצת אפילו פעם אחת. מכאן עולה מסקנה מדכאת: כל רצונותיו ומאווייו של האדם אינם אלא כלי שנועד לו להאמין שהוא שולט בחייו, כאשר הוא בעצם נע על מסילה קבועה וידועה מראש. כל חיי האדם הם כרוניקה מובנית שתוכננה לפרטי פרטים בידי מישהו אחר – במקרה זה, הבורא. יכולתי לראות בעיני רוחי סופים מוצלחים הרבה יותר מן הסוף העגום שנכתב לסאגה הזאת, בהם הדמויות מצליחות לפרוץ את גבולות חייהן ולבחור בחירות אמיתיות מתוך חירות מחשבה ושליטה בגורל.

לא ברור לי מדוע זהו הקול שבחר המחבר לבטא ביצירתו, שכן – למיטב הבנתי – ספרים שמשחררים אמירה דתית מטיפנית כל כך לא שייכים למיינסטרים של הספרות האמריקאית בתקופה שבה ספר זה יצא לאור. יכול להיות שאני זיהיתי בספר רק את הנדבך הזה, ושלא ירדתי לסוף דעתו של המחבר, אבל בעיני נראית בחירה זו תמוהה.

לזכותו של ספר זה עומד התרגום הנפלא של אריה חשביה, שמחמיא מאד לתיאורים היפהפיים והמפורטים של עמק סאלינאס ונופיו. כמו כן, הספר מצליח לספק כמה תובנות טהורות, כאשר היפה בהן, לטעמי, מגולמת בשיחה שבין אדם טראסק הצעיר לבין אביו סיירוס, קודם לגיוסו של אדם לצבא. הדיון ביניהם עסק בדיסוננס שבין האינדיבידואל לבין הקולקטיביות הדורסנית של המסגרת הצבאית. אביא כאן רק ציטוט קטן מהקטע.
וכה אמר סיירוס: ..."יש אנשים היורדים לתהום מבישה זו של חיי הצבא, נכנעים לה ומקפחים את צלמם. אבל אלה היו כמעט חסרי צלם מלכתחילה. ואולי אתה אחד מהם. אך יש היורדים, טובלים בביצה הקיבוצית, ושבים ועולים ממנה מחושלים יותר משהיו – משום שאבד להם קורט מיהירותם ותמורתו זכו בכל אוצרות הפלוגה והגדוד. אם תוכל להשפיל עצמך עד כדי כך, תוכל לעלות לגובה רב יותר משהעלית בדעתך, ותדע אושר קדוש, רעות שכמוה כמעט כאחוות המלאכים. או-אז תדע להעריך בני אדם אפילו אינם יודעים להתבטא. ואולם עד שלא תרד לשפל המדרגה, לא תוכל לדעת את כל הדברים הללו."

יתכן שעבורי הקריאה המתישה הזו השתלמה רק בגלל הקטע הזה, תובנה מפעימה בניסוח נהדר.

הספר קסום. אין לי מילה אחרת לתאר אותו.

קראתי ביקורות קודמות בהן נטען כי הדמויות נדמות כשטוחות, סטריאוטיפיות וברורות. לא כך הדבר. אנחנו צריכים לזכור כי הסופרת ביקשה לשמור על מידת מה של אותנטיות, משום שהמספרת, בסופו של דבר ועל אף שלעתים קל לשכוח, היא בקושי בת תשע. כל הסיפור משתקף דרך עיניה הצעירות של סקאוט, ילדה פיקחית לכל הדעות, אלא שהיא עדין מחזיקה באותה זווית ראיה ילדותית שלא מצליחה להבחין ברבדיה השונים של האמת. אני חושבת שדבקותה של הכותבת בנקודת המבט של סקאוט לכל אורכו של הספר, גם כאשר היא דנה בנושאים כבדים ומורכבים, הופכת את הספר ליצירה שהוא, ולא לספר מוסר או מאמר דעה.

אני באופן אישי מאד אוהבת ספרים שבנויים על אנקדוטות, כמו הספר הזה. גם מארק טווין (דמותו של דיל, אגב, נראתה לי כתמיד כמהדהדת את האקלברי פין) ומאיר שלו שלנו כתבו כך ספרים, שבעיני דומים לבצל: הכל פרוש לפנינו, ומתקלף לאט לאט, שכבה אחר שכבה. שום דבר לא נעלם מעיניו של הקורא, הוא צריך רק לבחור לאן להסתכל. הרצף העלילתי נקטע פעמים רבות ע"י אזכורים של אירועים משעשעים, מחשבות או זכרונות, מה שרק מוסיף לחן הרב של הצורה בה הספר כתוב.

כמה מילים על אטיקוס. הוא לא קיבל את שמו סתם, שכן הוא התגלמות האתיקה, המוסר והתעלות הרוח. גם הוא משתקף דרך עיניה של סקאוט בתו, והוא נדמה כפרוטגוניסט המושלם: הוא אינו חף ממגרעות, בין אם יש בהן ממש ובין אם סקאוט מנסה לשוות לו אותן, ודווקא באנושיותו הרבה טמונה גדולתו. הוא דמות ספרותית בלתי נשכחת, בעלת שיעור קומה נדיר.

נהניתי מאד מהספר. הוא כתוב טוב ומתורגם טוב, והוא מצליח לדון בנושאים משמעותיים מבלי להיקלע למערבולת מטיפנית שספרים רבים אחרים נוטים להיבלע בה.

פשוט לא יאמן כמה שהספר הזה וארץ פלאות קשוחה דומים. כשסיימתי לקרוא את קפקא על החוף, הייתי משוכנעת כי דווקא הוא היה מעין "גרסת בטא" של ארץ פלאות קשוחה המצויין. הופתעתי מאד לגלות שלא.

קראתי את שני הספרים בזה אחר זה ולא יכולתי שלא להבחין בדמיון הרב שיש ביניהם: זה מתחיל מן הדמיון המבני - שני סיפורים שונים כביכול, המופיעים בפרקיהם לסירוגין, המתחילים להשיק זה לזה עד לאותה נקודה בה הם מתאחדים ומשלימים זה את זה.

זה ממשיך דרך מוטיבים ברורים מאד שמופיעים בשני הספרים: מרכז הכובד של עלילות שני הספרים הן ספריות. בשני הספרים חלקים נכבדים מתרחשים בתוככי יערות עבותים, המכילים בתוכם ציוויליזציות בלתי מוכרות. אפילו אזכורים פעוטים של דברים כמו עלוקות, צללים, או אפילו מנות שגיבורי הספר מבשלים, נראים כלא מקריים.

אך נקודת הדמיון הבולטת ביותר היא הרעיון, הנושא המרכזי בשני הספרים. בשני הספרים הדילמה המרכזית העומדת בפני הגיבור עוסקת בבחירה בין שני עולמות: האחד, עולם מושלם המתקיים בתוך נפשו של הגיבור, בו כל הדמויות מאושרות תמיד ולעולם אינן יודעות מחסור, משום שקבלתן אל חיי העולם הזה כרוכה בויתור על תכונותיהן האנושיות (זיכרון, רגשות, יחסים בינאישיים וכיוצא בזה). בשני הספרים, הגיבור קשור לעולמו הפנימי בעבותות של רגשי אהבה לדמות מסויימת המתקיימת בו. העולם השני הוא העולם המציאותי הקשה, הבלתי-מושלם, שבו חי הגיבור באמת. שני העולמות נפרשים לרגליו של הגיבור לאחר שרשרת של אירועים דרמטיים.

השאלה המעניינת הזאת נבחנת באופן שונה בכל אחד מן הספרים, ובכל אחד מהם עושה הגיבור בחירה אחרת משיקוליו הוא. אבל ברמת העיקרון, עצם העיסוק בשאלה כזו בשני ספרים שפורסמו בהפרש זמנים של כמעט עשרים שנה, תמוה בעיני.

מה שמתמיה אותי עוד יותר, היא העובדה שדומה כי ארץ פלאות קשוחה, המוקדם מבין שני הספרים, מצליח להוציא מתוכו אמירה בשלה יותר, עקבית וקוהרנטית יותר מזו שנשמעת בקפקא על החוף. לדעתי, הפואנטה החשובה של קפקא על החוף הלכה לאיבוד בתוך ים גדוש ומלא של עלילות משנה, דמויות שונות, סמלים ושלל אירועים סוריאליסטיים שנותרים בלתי מוסברים, ולא ברור כיצד הם תורמים להבנת הרעיון המרכזי. הנקודה מתערפלת והופכת מגומגמת וחסרת עומק.

מיותר לציין שהיו בספר המון סמלים ורעיונות שלא הבנתי. אבל זוהי תחושה שאני כבר מקבלת באהבה בפעם המי יודע כמה שאני קוראת ספרים של הרוקי מורקמי. היתה תחושה מאד אפלה שאפפה חלקים נרחבים מן הסיפור, שנותרה עומדת על כנה גם משסיימתי את הקריאה.

בשורה התחתונה, הספר מצויין בסך הכל, וכתוב בשפה המעולה והזורמת האופיינית להרוקי מורקמי. אני לא בטוחה שזה הספר שהייתי ממליצה עליו כ"מורקמי למתחילים", כי הוא עלול להיראות מאד מאיים ומתסכל.

הרמתי אתה הספר רק בגלל שכבר לא נשאר מה לקרוא בבית, אבל הוא באמת עוסק בנושא שהוא רחוק ממני שנות אור. אני מאמינה שלמי שלא חוותה הורות קשה מאד לקרוא את הספר הזה, כי הוא מציג את החוויה שלה, ובאופן טבעי מדובר במבט דרך פריזמה מאד אישית. התקשיתי מאד להתחבר.

ספר חמוד. עושה מצב רוח טוב.