בספרים שמאגדים כמה נובלות, לרוב אחת בולטת על פני האחרות. אולם אצל שיאנליאנג שלוש נובלות, כולן ייחודיות ומרהיבות עם יכולת נדירה לספר סיפור. מדובר בסיפורים פשוטים במובן הנקי של המילה, שהתמה החורזת אותם היא האפשרות לשמר חיים אנושיים גם בקצה השוליים, באזורים הקשים והנידחים של סין, בשנים הקשות של המאה ה-20. בכל שלוש הנובלות החוט המקשר הוא העיסוק בבדידות, בחיפוש המשמעות לאחר שנים של סבל, בפשטות שבקיום האנושי ובאפשרות לזקק יופי וחמלה גם בתקופת חיים של דיכוי, רעב ועבודת כפייה. בכל הנובלות בספר משובצים פרטים אוטוביוגרפיים מובהקים מחייו של שיאנליאנג, ומתרחשים כולם בערבות המדבריות למחצה של צפון-מערב סין בגבול מונגוליה, ובכולם למרבה הפלא לא שורה רוח של כעס או שנאה, אלא דווקא של חיבור לאנשים הפשוטים ולנקודות האור שהיו מנת חלקו בשנות הסבל המרובות. שיאנליאנג ביקש להעביר דרך הסיפורים לא רק את סיפורו שלו אלא גם את סיפורם של אנשים רבים, פשוטים וישרי דרך, באותם עשורים קשים.
הספר ראה אור בשנת 1985, וניתן לקרוא אותו עם ידיעות כלליות ביותר על סין. די לדעת שבשנים המדוברות, שנות ה-50-70 של המאה הקודמת, עמד בסין מַאוֹ הקומוניסט, ושהשלטון, כמיטב המסורת הקומוניסטית, נקט בדרכים שהביאו לכך שמיליוני אנשים הגיעו למחנות כפייה, או למוות מחפיר ברעב. ובכל זאת, אם רוצים להבין קצת יותר טוב את הספר ואת ההקשר הישיר לכך המחבר בילה את רוב חייו הבוגרים הראשונים במחנות עבודה, כדאי להכיר בקווים כלליים את קורות סין באותם שנים.
לאחר מלחמת העולם השניה, חזרה ופרצה בסין מלחמת אזרחים קשה (שהחלה עוד בשנות ה-30 לפני מלחמת העולם) בין הקואומינטנג (המפלגה הלאומית הסינית) תחת פיקודו של צ'יאנג קאי־שק ובין הקומוניסטים תחת פיקודו של מאו דזה-דונג, שבסופה, באוקטובר 1949 הקומוניסטים ניצחו ובבייג'ינג הוכרז על הקמת "הרפובליקה העממית של סין". אחרוני חייליו של צ'יאנג ושני מיליוני פליטים, נמלטו לאי טאיוואן והמשיכו בה את "הרפובליקה הסינית", עד היום.
מיד לאחר כינון המשטר החדש ניסה מאו לייצב את המצב הכלכלי על ידי יישום של השיטות הסובייטיות ופתח במסע של קולקטיביזציה, שבהם ניטלה מהאיכר הבעלות על אדמתו והוא קיבל שכר רק על־פי עבודתו מה שהוביל לירידה חריפה בתנובה החקלאית, ולמותם של לפחות שני מיליון סינים ברעב. לאחר הכישלון החרוץ פתח מאו בשנת 1957, במה שכונה לימים "מסע מאה הפרחים", שבהם קרא מאו לדיון ציבורי פתוח על דרכה של סין והזמין אינטלקטואלים להביע ביקורת על השלטון. בפועל, הוצפה המדינה גל עצום של ביקורת, שבחלקה הגדול הופנתה נגד השלטון ומאו עצמו וערערה על זכותו לשלוט באופן דיקטטורי. כשהביקורת הפכה נרחבת מדי, מאו שינה כיוון: החל "הקמפיין נגד הימין" מסע טיהורים רחב היקף שבו נאסרו והוצאו להורג 300,000 בני אדם, ומאות אלפים של אינטלקטואלים, מורים, סופרים, פקידים ואנשי מדע הוכרזו "ימנים" – כלומר אויבי המהפכה. עונשם כלל השפלה פומבית, פיטורים, כליאה, גירוש לאזורים נידחים, ולעיתים עבודת כפייה במחנות "חינוך מחדש". שיאנליאנג שכתב שיר בעד המהפכה באותה שנה, והאמין בשיטה הסובייטית, נפל קורבן בדיוק בגל הזה, שירו פורש כביקורת על השלטון, ובעקבות כך הואשם בחתרנות ונשלח למחנה עבודה. השיר עלה לו בחשבון כולל כ-22 שנות סבל ואובדן חירות.
בשנים הבאות פתח מאו ביוזמה חדשה בשם "הזינוק הגדול קדימה", פרויקט ענק שהתיימר להפוך את סין למדינה תעשייתית במהירות, עם ייצור פלדה בחצרות הכפרים וקולקטיביזציה חקלאית קיצונית. התוצאה: החקלאות התמוטטה, משק המזון קרס, והתרחש "הרעב הגדול" שבו מתו בין 20 ל-45 מיליון אנשים. במחנות העבודה, המצב היה קטסטרופלי: רעב, מחלות, עבודת פרך – לעיתים עד מוות. בתחילת שנות השישים, חלה התאוששות קלה בכלכלה, לאחר שמאו פינה את מקומו למאחורי הקלעים, ומחליפיו נקטו בפעולות סמי-קפיטליסטיות: לאיכרים הותר שוב להחזיק בחלקות פרטיות, ונפתחו מחדש השווקים החופשיים למכירת תוצרת חקלאית. לקראת סוף שנות השישים, מאו, שהרגיש שהשליטה נשטמת מידיו, פתח ב"מהפכת התרבות" – טיהור המפלגה מהשפעות בורגניות. מיליוני צעירים (ה"משמרות האדומים") יצאו לרחובות להשפיל, להכות, לכלוא ולהגלות אינטלקטואלים, מורים ואנשי תרבות. מוסדות חינוך נסגרו, ספריות הושמדו, תרבות ואמנות נאסרו אם לא תאמו את האידיאולוגיה הרשמית. אסירים פוליטיים הועברו ממחנות למחנות, ללא משפט הוגן, ואלו היו השנים הקשות ביותר, "גרסה סינית של האינקביזיציה הספרדית", כפי שהוא מכנה זאת בנובלה הראשונה (עמ' 146). גם תקופה זו באה לידי ביטוי בסופה של הנובלה הראשונה, לאחר שנראה היה ששיאנליאנג מצא איזו הפוגה, ואפילו אהבה.
באביב 1968 החל מסע מסיבי שכוון להעלות את מאו לדרגת אל, ובסין נפתח פולחן אישיות חסר מעצורים סביב דמותו של היו"ר, כשמליונים נושאים ומנופפים בספר הציטוטים מדברי מאו, "הספרון האדום". רק שלוש שנים לאחר מותו של מאו, בשנת 1979, זכה שיאנליאנג בחירותו כאשר נזכרו שכל חטאו היה בכתיבת שיר, והוחזרו לו זכויות האזרח שנשללו ממנו.
הנובלה הראשונה, עץ המשי, המספר והגיבור שוחרר לאחר ארבע שנים במחנה עבודה ונשלח לעבוד בחווה חקלאית מבודדת. שם הוא פוגש חופש יחסי שמאפשר לו להרהר על חייו ולשאוף לתכלית חדשה. בתוך כך, הוא נתמך על ידי אישה מקומית הנקראת מא ינגהואה ("עץ-המשי"), שמספקת לו אקלים של חמלה – מארחת, מטפלת, מאפשרת לו זמן לקרוא ולחשוב. היחסים ביניהם מעוררים בו משיכה ערה, אך גם תחושת אי-התאמה בין העולם הפשוט שלה לבין עולמו האינטלקטואלי.
בנובלה השניה, מעיינות מרים, נהג משאית במדבר הגובי משתף עיתונאי בכאביו ובבדידותו באמצעות מונולוג יחיד ונוגע: כיצד נשללה ממנו הזכות ללמד למרות כישוריו, ובמקום זאת נאלץ לעבוד בעבודות פרך. פנינה של אור, יופי וחמלה.
הנובלה השלישית, סיפורו של רועה, מספרת את סיפורו של ילד שאביו ברח לארצות הברית כשהיה צעיר. הילד נרדף כאיש "ימין" והוא נשלח להיות רועה במדבריות ובהרים של צפון-מערב סין. כעבור שלושים שנה, האב חוזר ומציע לבנו להצטרף אליו. סיפור קצר ומיוחד של שיר הלל לחיים הפשוטים, השורשיים, על היכולת להשלים עם הגורל ועל בנייה של קשר אנושי עמוק בתנאים בלתי אפשריים.
כוחו של הספר טמון בפשטות שלו: שלושה סיפורים שונים, פיוטיים במידה, מחוברים בקו דק של אנושיות וחמלה, המזכירים לקורא כי גם מול מערכות רודניות וחסרות רחמים, הבחירה לחיות חיים אנושיים ראויים תמיד נתונה ביד האדם.
