ביקורת ספרותית על קדמת עדן [הוצאה מחודשת] - כריכה קשה מאת ג'ון סטיינבק
ספר לא משהו

---

לקח לי המון זמן, כמעט חודש, לקרוא את הספר הזה. באמצע קראתי עוד ספר אחר וניגשתי לכמה בחינות, אבל אין ספק שזהו אחד הספרים שהכי התישו אותי בזמן האחרון.

למה הקריאה היתה כל כך קשה?
קדמת עדן הוא סיפורם של אנשים המשקף את סיפורה של אומה. כאשר אני קוראת סיפור על אנשים, באופן אוטומטי ובלתי מודע אני נוטה לחפש דמות שאוכל לגלות כלפיה אמפתיה ולהבין את דרכיה. לכל אורך הקריאה ניסיתי וחיפשתי, אך לא מצאתי אף דמות להזדהות איתה.

עיקר הקושי נעוץ בדמותה של קטי, או קייט, שהיא אחת הדמויות הכי מחרידות שיצא לי לקרוא.
כבר לפני 2500 שנים, הפנימו מחברי הטרגדיות היווניות שעל מנת להקנות נפח ואמינות לדמויות שלהם, עליהם לתכנן אותן כך שהן תיראנה אנושיות. אף דמות היא לא אנטגוניסט מושלם, ובכולן ניתן לזהות דחך מניע כלשהו. לכל מעשה - נורא ככל שיהיה – יכול הקהל למצוא רצף לוגי המספק הנמקה.
בדיוק מסיבה זו דמות של קתי לא אמינה: לא ניתן לקשור את היות נפשה מעוותת, מרושעת וסדיסטית לאירוע כלשהו בעברה. כבר בתחילת הספר, כאשר אנו מתוודעים אל קתי, היא זוכה לכינוי "מפלצת" – היא איומה משום שכך נולדה. היא התגלמות הרוע ותו לא, ועובדה זו הופכת אותה לדמות מאד שטוחה ומאד דוחה.

גם יתר הדמויות לא עוררו בי כל הזדהות, מכיוון שהן בסך הכל פיונים באלגוריה התנ"כית הגדולה שהיא הרומן הזה. הדמויות מונעות ע"י דחפים קמאיים שלא בשליטתן. סיפורה של משפחת טראסק נכתב ונחתם בספר בראשית, והדוגמה המקראית לא נפרצת אפילו פעם אחת. מכאן עולה מסקנה מדכאת: כל רצונותיו ומאווייו של האדם אינם אלא כלי שנועד לו להאמין שהוא שולט בחייו, כאשר הוא בעצם נע על מסילה קבועה וידועה מראש. כל חיי האדם הם כרוניקה מובנית שתוכננה לפרטי פרטים בידי מישהו אחר – במקרה זה, הבורא. יכולתי לראות בעיני רוחי סופים מוצלחים הרבה יותר מן הסוף העגום שנכתב לסאגה הזאת, בהם הדמויות מצליחות לפרוץ את גבולות חייהן ולבחור בחירות אמיתיות מתוך חירות מחשבה ושליטה בגורל.

לא ברור לי מדוע זהו הקול שבחר המחבר לבטא ביצירתו, שכן – למיטב הבנתי – ספרים שמשחררים אמירה דתית מטיפנית כל כך לא שייכים למיינסטרים של הספרות האמריקאית בתקופה שבה ספר זה יצא לאור. יכול להיות שאני זיהיתי בספר רק את הנדבך הזה, ושלא ירדתי לסוף דעתו של המחבר, אבל בעיני נראית בחירה זו תמוהה.

לזכותו של ספר זה עומד התרגום הנפלא של אריה חשביה, שמחמיא מאד לתיאורים היפהפיים והמפורטים של עמק סאלינאס ונופיו. כמו כן, הספר מצליח לספק כמה תובנות טהורות, כאשר היפה בהן, לטעמי, מגולמת בשיחה שבין אדם טראסק הצעיר לבין אביו סיירוס, קודם לגיוסו של אדם לצבא. הדיון ביניהם עסק בדיסוננס שבין האינדיבידואל לבין הקולקטיביות הדורסנית של המסגרת הצבאית. אביא כאן רק ציטוט קטן מהקטע.
וכה אמר סיירוס: ..."יש אנשים היורדים לתהום מבישה זו של חיי הצבא, נכנעים לה ומקפחים את צלמם. אבל אלה היו כמעט חסרי צלם מלכתחילה. ואולי אתה אחד מהם. אך יש היורדים, טובלים בביצה הקיבוצית, ושבים ועולים ממנה מחושלים יותר משהיו – משום שאבד להם קורט מיהירותם ותמורתו זכו בכל אוצרות הפלוגה והגדוד. אם תוכל להשפיל עצמך עד כדי כך, תוכל לעלות לגובה רב יותר משהעלית בדעתך, ותדע אושר קדוש, רעות שכמוה כמעט כאחוות המלאכים. או-אז תדע להעריך בני אדם אפילו אינם יודעים להתבטא. ואולם עד שלא תרד לשפל המדרגה, לא תוכל לדעת את כל הדברים הללו."

יתכן שעבורי הקריאה המתישה הזו השתלמה רק בגלל הקטע הזה, תובנה מפעימה בניסוח נהדר.

» ביקורות נוספות של נועה
» ביקורות נוספות על קדמת עדן [הוצאה מחודשת] - כריכה קשה