שנת 1986 בספרים

ספר אדיר שמצליח לגרום לך לראות את העולם במבט של ילד, ולהצליח לקבל ולחוות את הטראומה של הדור השני לשואה בצורה מרגשת ויפיפיה, ספר שמצליח לגרום לך להרגיש את העולם בצורה אבסטרקטית מופשטת ומטלטלת, ארבע חלקים ארבע חוויות כל אחת שונה מחברתה כל אחת מרגשת בסוגה, ספר אדיר גרוסמן מיוחד

למי שרוצה להבין את שפינוזה, בעיניי זה ה- ספר. הוא לא קליל לקריאה, אולם מנגד הוא כן מובן, ומקל מאוד על הבנת שפינוזה עקב בצד אגודל לפי הסדר. כשצוללים לתוכו, מרגישים יותר בבית, למרות שההתחלה קצת מאתגרת, בכל זאת שפינוזה לא כתב טורים לעיתון.. יש לא מעט ספרים שמנסים להסביר את האתיקה ואת כל יתר כתביו, לדעתי, זה הספר שעושה את זה הכי טוב. עוד נקודה שלפחות עבורי עשתה את הקריאה חוויתית יותר, הוא שניתן לפתוח בנקודות שונות את הספר וללמוד נושא נושא לפי העדפה.

אני כידוע, מסוגל לקרוא כל דבר; יש לי בבית המוני ספרים שמצפים שיקראו אותם. ואני מסתכל עליהם ואומר
"חכו בסבלנות כי גם תורכם יגיע..."
כך גם הספר הזה, אנטון שמאס שהוא סופר ערבי ישראלי אבל גם נוצרי וזוהי נקודה חשובה
כי בעצם אם הערבים בארץ הם מיעוט בקרב הרוב היהודי הנוצרים הם מיעוט בקרב הרוב המוסלמי...
מדובר כאן בקורות משפחה נוצרית בכפר בגליל שניתן להבין שהיא גם משפחתו האמיתית של הסופר
ובכך משולבות בקפיצות בזמן קדימה ואחורה חוויות הסופר משהות של כמה חודשים במין כנס של סופרים...
הכותרת מאוד מתאימה למה ששמאס מספר לנו ובגלל זה גם היה לי די קשה להתחבר למסופר בו.
כי הוא מתחיל לספר סיפור ומתחיל לספר לפתע סיפור אחר לפני שסיים את הראשון ואחר כך מחיל שוב בסיפור חדש
כך שזה די מהר מתחיל לעייף... ובאמת לקח לי זמן להתחבר לזה ובגלל העובדה הזאת קראתי את הספר מאוד לאט
כי בכל זאת יש כאן דברים מעניינים וכתיבה שלעתים היא פיוטית ובקשר לכך אני רוצה להעיר ששמאס מסיבות השמורות איתו
משתמש לפעמים בלשון מאוד גבוהה ובצירופי משפטים שלקורא ישראלי כמוני נשמעים לפעמים מאוד מוזרים
האם הוא רוצה להוכיח למישהו שהוא יודע היטב עברית?
אינני יודע אבל זוהי עובדה שבדקתי במילון כמה מילים שהוא השתמש בהן בטקסט
וברור לי שלעולם לא הייתי עושה זאת אצל סופר ישראלי שהוא גם יהודי...
יש גם חלקים שמספרים על שהותו של הנ"ל באמריקה והם נשמעו לי כמו דיווח בעיתון על ביקור מסוים ופחות כמו סיפור עלילתי.
בסופו של דבר הספר הוא די "בסדר" לקריאה אבל לא התלהבתי יותר מדי מצורת הכתיבה שלו.

זו הייתה בחירת קריאה מגלומנית.
אם תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות וגם אני אולי קריאה בספר תסייע לסיים את המלחמה.
והיי, זה עבד. ברובו. והספר היה נפלא – נראה לי הספר הבא יהיה : איך לעשות מכה באסיה המתעוררת – מחשבה מייצרת מציאות.

הרבה מלחמות עוברת תרזה באטיסטה. מכולן היא יוצאת בשן ועין וכמעט לא מאבדת תקווה.
הספר נפתח במועדון בו תרזה אמורה להופיע הופעה ראשונה. יש לה כבר מעריצים: עורך דין, משורר ורופא שיניים. חשוב לשמור מעריצים שיודעים לתקן שיניים, אבל לפני שהיא עולה לבמה פורץ למועדון בריון שתופס את בת זוגו רוקדת עם אחר וסוטר לה. תרזה באטיסטה מאמינה שאסור לגברים להכות נשים , היא מתייצבת מול הבריון הענק ויורקת בפניו. היא מאבדת שן ( פה נכנס לתמונה המעריץ ) ומוצאת אהבה לרגע וכך נפתח הספר הסוער הזה.

זה ספר בוטה, אלים ביותר , גס ומלא אהבה ורגעים עדינים גם אם הם לגמרי לא פוליטקלי קורקט. הספר מחולק לחלקים שמזגזגים בין התקופות בחיי תרזה – פעם לפני זמן בפתיחה ופעם אחריו.

בגיל 13 תרזה נמכרת על ידי דודתה לשליט הסדיסטי של המחוז. זה החלק השני של הספר והוא האלים והנוראי מכולםזו תחילת הסיפור. למי שטריגרים של אלימות על צורותיה קשים לו זה לא הספר.
בחלק אחר, למרות שמדובר בסיפור אהבה ( לא זו שציינתי קודם ) יש קרינג כאשר הגבר שלוקח אותה למאהבת ומגורל אכזר הוא בן 60 והיא בת 15.
למרות שהדמות הראשית של הספר היא תרזה, היא מסופרת על מעיני גבר שחקר אודותיה ומספר את קורותיה ולכן זה ספר מאוד גברי שבו הפתרון לפנות לזנות הוא מתבקש אם אין ברירה וגופה מתואר הרבה יותר מנפשה.
לא הייתי מעולם בברזיל, אבל הספר מרגיש אותנטי – אחת הסיבות שאני מטייל בעולם עם ספרים.

אהבתי מאוד את ים המוות של אמאדו, אבל דונה פלור ושמי בעליה וקינמון וציפורן היו לי מפוזרים מדי ופטפטניים מדי וכבר שקלתי לוותר על אמאדו. אלמנטים כאלו קיימים גם בספר הזה, אבל משהו בסיפור ובכתיבה של אמאדו עובד בספר הזה.
הוא לא לכל אחד גם בגלל האלימות ושאר הדברים וגם בגלל הסגנון המיושן, אבל הוא טוב מאוד.

הרבה זמן לא נתקלתי בספר שמציג את חיבוטי הנפש בצורה ככ קולחת וחכמה.
שטפן צוויג מצליח לטוות עלילה סוחפת, עם דמויות מורכבות ומנוגדות, והכל באווירת גדוד צבאי בצבא אוסטריה תקופת טרום מלחמת העולם הראשונה.
נהניתי מאוד!

אני מודע לקיומו של הספר הזה שנים רבות. תמיד ידעתי שיבוא יום ואקרא אותו. אך הוא נשכח מתישהו, עד שפגשתי בו במקרה במדף של ספריית רחוב.

המספר הוא סופר צעיר, המנסה להתערבב לחוגי האצולה האמנותית של לונדון. את צ'ארלס סטריקלנד הוא פוגש באחת המסיבות, שאשתו, איימי סטריקלנד, מעריצת סופרים מושבעת מארגנת לכבוד השמנה והסלתה הספרותית הלונדונית.
סטריקלנד מתואר כאישיות אפורה, סוכן בבורסה העירונית, טיפוס משעמם עד מוות, בורגני כבד לשון, איש משפחה וחברה מכובד אך חסר כל ייחוד.

יום בהיר אחד, בהיותו בן ארבעים, תוך ניצול העובדה שאשתו נמצאת בחופשה בכפר, מבשר לה סטריקלנד במכתב קצר כי הוא עוזב את המשפחה ועובר לפריז כדי להיות צייר.
הארוע מעורר סקנדל כצפוי לצד תהיות ושמועות אינסוף. את הרצון להפוך לצייר, כולם רואים כתירוץ לא מוצלח בלבד – סטריקלנד כמעט אף פעם לפני כן לא צייר וכשעשה זאת, הרי שהתוצר היה מגוחך. הכל היו בטוחים שפשוט ברח עם מאהבת צעירה . אשתו הייתה מוכנה לסלוח לו גם על כך, העיקר שיחזור.


המספר, שהפך בינתיים לידיד קרוב של איימי, נשלח כמתווך לפריז על מנת לברר מי זו שסחררה את ראשו של סטריקלנד ועל הדרך לשכנעו לשוב למשפחתו.
אולם סטריקלנד התגלה כאדם שלא ניתן לערערו. היה לו רעיון אחד – לצייר ושום כוח לא יוכל להניאו מכך. לא רק שאיבד כל בדל מצפון או אכפתיות בכל הקשור לאשתו או ילדיו, הוא גם היה מוכן לחיות עוני מחפיר, בתנאים לא אנושיים, לסבול חרפת רעב, חולי וקור – העיקר שיהיו לו צבעים וקנבס לצייר עליו.

יצירותיו לא מוערכות – הרוב רואים בהן משהו מוזר, ילדותי, לא אפוי, גס מדי. אולם גם סטריקלנד עצמו לא ממש מחפש למכור אותם או אף להראות אותם לאנשים. כאילו לא אכפת לו כלל מדעתם של אחרים, הוא מציייר לשם יצירה בלבד. באדם היחיד שמעריך את אומנותו, הוא נוהג בכפיות טובה משוועת- לוקח לו את אשתו ואף משתלט על ביתו – רק עד אשר הוא גורם לסוף טראגי גם לאותה בחורה אומללה.
הרפתקאותיו ותלאותיו של סטריקלנד ממשיכים למקומות מאוד מפתיעים ומרתקים עד שהוא מוצא את עצמו בטהיטי, שם אומנותו באמת מגיעה לשיא תפארתה. וכאן המקום לציין כי דמותו של סטריקלנד התבססה על חייו של הצייר פול גוגן - ובהחלט יש לא מעט דמיון בין גורלותיהם,כולל הקטע של טהיטי. הסגנון של סטריקלנד מתואר כדומה לזה של גוגן וכמו גוגן סטריקלנד לא זכה כלל להכרה על יצירותיו בחייו, אלא רק לאחר מותו ובגדול. רק לשם אנקדוטה: הציור של גוגן 'מתי תנשאי' נמכר ב-210 מילון דולר לפני כמה שנים.


למרות נטייתו ללהג- אהבתי מאוד את סגנונו של מוהם וכנראה שאקרא עוד ממנו בקרוב. בספר הזה הוא מציף קונפליקט לא פשוט, המתחולל בנפשם של רבים כל כך: הבחירה בין חיי נוחות בורגניים ומכובדים לכאורה לבין מה שהיינו באמת רואים כיעודינו, ככמיהה שמגיעה מתוך מעמקי הלב בחיים היחידים האלה שניתנו לנו והמחירים שהיינו מוכנים לשלם על כך. כמובן שמוהם מקצין מאוד את הדמות של סטריקלנד ואת המטמורפוזה שהיא עוברת, אך ברור שזה נועד כדי להדגיש את המסר. סטריקלנד אמנם הוא דמות טראגית, אך לא כזו שהקורא נוטה להזדהות עמה או לרחם עליה ואף להיפך – לרוב הוא עשוי לחוש גועל או דחייה כלפיה, מה שהופך את הכתיבה למעניינת יותר.
הספר פורסם ב-1919 ונחשב לקלאסיקה של ממש.

אני מודעת לזה שאני נוגעת פה בנושא נפיץ, שיש לי דעות מורכבות לגביו וייתכן והדברים שאומר כאן ייצרמו לכמה אזניים סלקטיביות. מבקשת אורך רוח ממי שמתכנן להתפוצץ עלי. אין לי בעיה שזה יקרה (וזה לא יזיז לי משהו) רק מבקשת שתקראו היטב את מה שכתבתי לפני שתגיעו למסקנות שגויות. הומברט הומברט הוא מורה בתיכון שעובר לגור בבית בה מתגוררת אמא והבת שלה ילדה בת 12 שמעוררת את היצר המיני של המורה. בצירוף נסיבות מיוחד הוא מקבל אפוטרופסות על מושא תשוקתו המינית ויוצא איתה למסע ברחבי ארה"ב, מסע קשה נפשית ופיזית שגורמת לשניהם התפתחות שלילית (שיוביל לטרגדיה בלתי נמנעת). הספר כתוב בגוף ראשון והוא סוג של וידוי של המורה כלפי חבר המושבעים שלו - אנחנו הקוראים - בה הוא מפרט את חייו ומה שהוביל לכך שהוא נמצא אשם ברצח ועומד להיות מוצא להורג. הספר מלא במשחקי מילים (ידעתם שהדמות בשם ויויאן דרקבלום זה אנגרמה של שם הסופר?) ובכאב גדול מאוד. הספר מצוין קראתי אותו מהר ובצורה כמעט רציפה כאב לי מאוד על כל הדמויות שמעורבות בספר וגם על הומברט הומברט שנתן ליצרים שלו מרחב רב מדי שהובילה להרס חייו, חייו אשתו ובתה.
מאז שיצא לאור הספר זכה לביקורות לכאן ולכאן בגלל תוכנו אבל כולם מסכימים שמדובר ביצירת מופת. העניין עם הומברט שהוא פדופיל וזה מתקבל פחות בדעת הקהל, בעיקר בשנים האחרונות שהפרוגרס משתיק כל דעה שלא מתיישבת עם האג'נדה השטחית שלו (לזיין ילדה בת 12? גוועלד, להכניס גברים בתחפושת נשים לשירותי נשים כדי שיבצעו שם את זממם? מגניב! חמאסניקים אונסים נשים וילדות? זו התנגדות מקובלת, ניתוחי מין בילדים בני 8? תביאו עוד מזה! רק לא ספר על ייסורי נפש של פדופיל). ניתן להשוות את הספר הזה לספר אחר על דמות שלילית נוספת (סיפר לי על זה בעלי האהוב), הרבה יותר שלילית מהומברט וזה הקצין הנאצי מהספר "נוטות החסד" (לא קראתי) שהבנתי שהתקבל בעולם ובארץ באהדה רבתי (נאצי שרוצח יהודים מתקבל באהדה כי זה מסתדר עם איזה תזה פסיכולוגית ככה הבנתי).
אז מה אני רוצה להגיד בעצם?
1. זה ספר מצויין, ראוי לקריאה ואין שום סיבה לא להזדהות עם הדמויות כולן בספר. יש בספר עומק פסיכולוגי רב מאוד והוא כתוב מעולה. מזמן לא יצא לי ספר מחושב כל כך ושמצליח להיות כזה קולח.
2. ילדה בת 12 יכולה להיתפס כמושכת מינית. מסתובבות ביננו ילדות צעירות יותר, שנראות מבוגרות יותר מגילן עם מראה מושך. אין טעם להתעלם ולשחק אותה. זו צביעות. העניין הוא מה עושים עם זה והחוק ברור מאוד. (אני גם הייתי מושא פנטזיה של שכן מבוגר שלי שהתוודה בפני כשנהייתי חיילת, לא כעסתי ולא עשיתי מזה עניין כי הוא שמר את הפנטזיה לעצמו) גם הומברט מבין את זה על בשרו. הספר לא מצדיק פדופליה הוא מציג בצורה כואבת אנושיות פגומה ואת ההשלכות של זה על כל הנפשות בספר.
3. גמר חתימה טובה!

עוד ספר בסדרת עידן. עידן 4 עסק בעלייה השנייה, מצאתי אותו כרוך בכריכה קשה אך סובל מרטיבות עבר ומדיף ריח עובש. עידן 7 עוסק בתקופה אחרת ובמקום אחר - גוש עציון עד קום המדינה. הפעם הוא התגלגל לידי בדמות חוברת מרופטת בכריכה רכה שנראה שקראו אותה לא מעט.

כזכור וכידוע בחודש מאי 1948 היו בגוש עציון שנמצא מדרום לירושלים ארבעה קיבוצים, שלושה דתיים והם כפר עציון מגדל עוז ועין צורים, וקיבוץ אחד של השומר הצעיר שנקרא רבדים. בזמן מלחמת השחרור נותקה הדרך בין ירושלים וגוש עציון, וארבעת הקיבוצים היו במצור. הם קיבלו תגבורת של ההגנה, הצליחו לפנות את הילדים והאימהות למנזר רטיסבון בירושלים, ונלחמו עד הסוף המר שכלל כניעה ואז טבח בדם קר או שבי ירדני. האיזור נותר בשליטה ירדנית למשך תשע עשרה שנה ויושב מחדש לאחר מלחמת ששת הימים, אבל זה כבר מחוץ למסגרת הפירסום הזה.

בערך שליש מהחוברת עוסק במלחמתת תהשחרור ובקרבות שהיוו קיר מגן וכנראה השאירו את דרום ומערב העיר בשליטה ישראלית. אחד מהמאמרים הוא של סופר הילדים אוריאל אופק שהיווה חלק מהכוח המתגבר את הלחימה וההגנה על הגוש, וכותב בצורה שהיא עניינית ואישית כאחד. עם זאת החלק המעניין יותר מבחינתי כתושבת האיזור היה החלק של טרום המלחמה, וזה כשני שלישים מכתב העת. כך מסופר על ניסיונות ההתיישבות הראשוניים, על דמותו של הולצמן ("איש העץ") שעל שמו נקרא הגוש, על יחסו של ד"ר רופין להתיישבות הזאת, על המאפיינים המיוחדים של הקיבוצים הדתיים, היחסים ביניהם, הקשר לקיבוץ החילוני, וחיי היומיום של התיישבות צעירה בהר גבוה וקשוח מתוך ניסיון להתפרנס מחקלאות, תעשייה ונופש. היה מעניין לקרוא.

לפני כשלושים שנה, אחר צהרים קייצי בחוף ניצנים, יושבת מהופנטת לסיפרו זה של דוד גרוסמן.
"רושם-עז " הינו ביטוי רזה במקצת למה שחוויתי במהלך הקריאה באותו הקיץ .
ידעתי שהוא אחד הספרים הטובים ביותר שזכיתי לקרוא.
לפני מספר שבועות הגיע הספר שוב אליי וידעתי שאני חייבת לחזור אליו, לבחון את הרושם הכביר שלו בחלוף השנים...
והחוויה?! היא רק התעצמה.

שעות של קריאה מענגת,עיתים מציפה רגשית עד כדי טשטוש מסויים וללא יכולת כמעט להפסיק....

זהו ספר שאותי מרטיט עד דמעות, הכתיבה נשגבת,מושלמת, כל מילה וכל משפט מרגשים בכנותם, והעלילה הפנטסטית גאונית, וללא הפרזה.
כמה הטיפול בשואה של דויד גרוסמן בספרו זה שונה, ומפלח את הלב בחץ ישיר וכואב ....
למי שעוד לא קרא, זה הזמן. חובה!

איזה ספר.
יצא לי לקרוא אותו על רקע החודשים האחרונים, אלו המדממים.
ולמרות שאין בו מלחמה, הוא התאים לחודשים האלו כמו כפפה ליד, כי המלחמה נוכחת בכל דף ודף שלו.
בימים האחרונים, אחרי שסיימתי אותו, אני לא מפסיק להתפעל - כי לדעתי הוא טוב יותר מהספר
שעליו תהילתו העולמית של רמרק - "במערב אין כל חדש".
לא שמעתי מעודי על "שער הנצחון", להבדיל מאחיו המפורסם שאותו קראתי כמה פעמים במהלך חיי, כדי
לגלות בכל פעם זוויות אחרות וטפחים אחרים שלו.
את הזהב הזה מצאתי במכרות הזהב הידועים יותר בתור מדפי הספרים בתחנות רכבת ישראל.
שם, בין ערימות הזבל הידועות יותר בשם "ספרי המאה ה-21", ניתן למצוא עדיין פנינים, זהב ויהלומים ממאות אחרות.
כאמור, השוני הגדול בין "שער הנצחון" לבין "במערב אין כל חדש" הוא שהמפורסם מתאר את המלחמה (מלחמת העולם הראשונה)
מתוך הקרביים שלה, בעוד הפחות מפורסם מתאר את הזמן בו הולך העולם לקראת מלחמה אחרת (מלחמת העולם השנייה)
אבל מה שמשותף מאוד לשני הספרים וכאמור, לדעתי אפילו טוב יותר בספר הזה - היא יכולת התיאור של רמרק
את הנפש האנושית, את הפחדים, התשוקות, הבריחות, ההדחקות.
אין מה לעשות - כשאתה יודע את העבודה, אתה יודע אותה. רמרק מצליח לתאר בצורה מופלאה
את האפילה ההולכת ויורדת על אירופה ועל העולם ובמקביל את האפילה השוררת במעמקי הנפש האנושית.
ספר חובה למי שאוהב לקרוא ויודע לקרוא.

לפני שהלכתי לעבוד במונית היו לי גם אפשרויות אחרות. אני בכלל אחרי שיצאתי מהצבא הלכתי לעשות קורס קירור ומיזוג ששלחו אותי אליו מהלשכת עבודה. כבר על ההתחלה קלטתי שלא בשבילי הקורס הזה למה שזה מקצוע שאתה כל הזמן מתעסק בו במשהו שהוא טכני וכל הזמן זה אותו דבר ואפילו שאני דוקא הייתי בכלל בכלל טוב בזה ידעתי שלא תהיה לי סבלנות בשביל זה אבל בכל זאת התחלתי במקצוע. הייתי עובד אצל אחד שכל הזמן שהיו מתקשרים אליו היו מבקשים אותי שאני יבוא. אני חושב יצא לי שם של אחד שטוב שהוא בא למה אני הייתי אוהב לדבר עם האנשים שהייתי עושה אצלם את העבודה ואם היו מבקשים משהו שלא הגיוני לעשות אותו הייתי מסביר להם עד שהיו מבינים וככה אנשים היו מבסוטים על העבודה שלי.

יכולתי להמשיך בזה אבל הבנתי שאם אני רוצה מהחיים גם הנאה ולא רק שיעשו לי כבוד או שיהיה פרנסה אז אני צריך להחליף את המקצוע. זה נכון שבשבילי זה לא היה קשה בגלל שעוד לא הייתי נשוי ועוד לא הבאנו ילדים. אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מחכה עוד קצת. אולי עד היום הייתי במזגנים והייתי סובל.




הסיפור פה זה על אחד שהיה עובד בבורסה והיה לו משפחה והביאו ילדים והכל אצלם היה מכובד כמו שהיה בלונדון לפני מאה חמישים שנה. יום אחד האיש הזה מחליט שהוא עוזב את כל החיים שלו ומתחיל לצייר. אני לא ידעתי ממקודם אבל הסיפור הזה יש לו קשר לצייר אמיתי שקראו לו פול גוגן והוא זה שיש התמונות שלו של בחורות מטהיטי בצבעים חזקים. לפי הסיפור הוא היה איש שלא אכפת לו בכלל מה חושבים עליו והוא עשה מה שרצה בלי להתחשב בכלל באנשים שהיו איתו אפילו אם הם היו האישה שלו או הילדים שלו. האמת אני לא ככה אז אולי בגלל זה לא הייתי יכול להיות כמוהו יעני אולי בשביל להיות אחד גאון וגם לעשות דברים שאף אחד ממקודם לא עשה צריך להיות קצת כמו שאומרים סוציומט.

מה שעוד מעניין בספר הזה זה שמי שמספר אותו זה אחד שהכיר קצת את הצייר הזה והכיר קצת את המשפחה שלו וחלק מהחברים שלו והוא מספר את זה כמו אחד שיש לו דעה יעני זה לא כמו אחד שהיה רוצה שתחשבו שכל מה שהוא אומר זה האמת הנכונה. הוא מכניס את עצמו ואת המחשבות שלו וזה גם גורם לך לחשוב איך מתארים אנשים בכל הספרים האלה שקוראים להם ביוגרפיה וכמה ממה שכתוב שם אתה יכול לסמוך עליו וכמה זה בעצם שמישהו עושה עליך סיבוב ומשכנע אותך שמה שזה הדעה שלו זה גם המציאות.

אני מאד נהניתי כי גם למדתי הרבה וגם היה מעניין.

לא. לא היה זה קולמוס בו משך שטפן צוויג, אלא איזמל מנתחים מושחז להפליא.
אמנם היה דומה לקולמוס דמיון ניסי, אלא שכל ניד שלו תכליתו אחת הייתה – לגלות את נפש האדם בערייתה.
לפשוט מעליה את כסותה ולאצור את מחשבות האדם, נטיות לבו, מניעיו ודחפיו המרוסנים, משוגותיו ונבוכותיו בין דפי הספר. כאילו ביקש לפרוט כל רגש וכל בן-בנו של רגש לחצאין, לשליש ולרביע ולערותם כמה שידו מגעת, עד היוודע לו מקור נביעתם לאשורו.

"דיסקציה של הנפש" יהיה כנראה שם הולם להליך שעורך צווייג בדמויותיו, ובאמת דומה בעיניי שאין עוד סופר המפליא לשרטט את האנטומיה של נפש האדם באותה מידה של תבונה וכישרון כמותו.

בכתיבה מהוקצעת, שיש בה מן הצמצום והדקדקנות גם יחד, שוטח צווייג ברומן את סיפור היכרותם של אנטון הופמילר, סגן בשירות חיל-הפרשים של צבא הקיסרות האוסטרו-הונגרית שהוצב באחת מעיירות הקסרקטין בגבול ההונגרי, ואדית קקשפאלבה, עלמה צעירה ובת למשפחה אמידה ורמת-יחס.

בדומה לרוב נושאי הדרגות באירופה של אותם ימים, שבילו את שעות הפנאי במחיצת אנשי החברה הגבוהה והתגלגלו בין מסבאות והתכנסויות בטרקליניהם של כל אנשי שלומם, להטיב את לבם עליהם במאכל ובמשקה, במשחק ובשעשוע, כך הוציא גם סגן הופמילר את שעותיו עד שהזדמן אל סעודה שנערכה בבית אחת ממשפחות האצולה שבעיר.
שם פגע באדית, בתו הענוגה והשברירית של העשיר המופלג פון קקשפאלבה.
בתום הסעודה, הזמין אותה לריקוד מתוך נימוס ורגש כבוד, אך למבוכתו הרבה של הקצין הצעיר, המחווה הידידותית שנקט נענית בהתפרצות משולחת-רסן של אדית, בעקבותיה נודע לו על הרעה החולה שפקדה אותה – דבר היותה נכה המשותקת בשתי רגליה.

הזעזוע שתוקף את הופמילר על החטא שחטא לפניה, לכאורה, כאילו הזכיר לה את מוגבלותה במזיד כשהציע לה להצטרף אליו לריקוד, מוליד בליבו רגש עז של רחמים כלפי העלמה. אותו מאורע מבשר את ראשיתה של מערכת יחסים מסולפת בין השניים, כשהופמילר שטוף הרחמים מבקש לנחמה בצרתה לה, להקל מעט את משאת בדידותה, בעוד בליבה של אדית מתחלפים רגשי התודה כלפי הסגן בלבלובם של רגשות כנים אחרים.

האסימטריה שבין השניים לובשת ופושטת צורה לאורך הרומן, שביסודו המאבק הפנימי של הופמילר כפי שמשתקף מתוך הלכי נפשו, בין רגש הרחמים הטוב והצודק, הקדוש כמעט, שהוא חש כלפי אדית הנכה, ובין הסלידה שהיא מעוררת בו לנוכח חוסר יכולתו להיעתר לאהבתה, סלידה שהולכת ומתעצמת לבלי הכיל כמעט עם תביעתה המפורשת לאהבתו אותה.

הקריאה בספר מעלה לא אחת שאלות בנושא מוסר והוא נוגע בנושא רגיש שלא נידון לעיתים קרובות בספרות בת-ימינו, לא כל שכן בספרות המחצית הראשונה של המאה ה-20 שבה נכתב – הקרבת אושרו של הפרט למען המעשה הצודק והראוי, מתוקף היותו כפוף למרות מוסרית פנימית או חיצונית.

ייסורי המצפון שתוקפים את הופמילר לאחר הצעתו, שנדמה לו כאילו התפרשה כפגיעה בכבודה של העלמה, מביאים לידי ביטוי את אותה מרות מוסרית פנימית, אשר גם היא למעשה אינה אלא תוצר של הבנייה חברתית ולכן מהווה אך תמונת ראי של הנורמות והערכים הרווחים בחברה בה הוא חי.
בו-בזמן, הוא נתון בסד הדברים שמשמיע רופאהּ של אדית באוזניו, שמפציר בו להיענות לחיזוריה ולהשיב לה אהבה שתביא מזור למכאובה.
לא בכדי בחר צווייג ברופא, דמות כבודה שהמוסר הוא לחם חוקה, שידבר על ליבו של הופמילר. היא שמייצגת את הסמכות המוסרית החיצונית העליונה, התגלמות הצדק, בשם החברה ובשם הערכים שהיא מקדשת.
אלא שצווייג חותר תחתיה – הוא מציג את הרופא, שנישא לאשתו העיוורת נישואי-צדקה שאין בהם אהבה, כמי שהרחמים הביאו אותו לעשות שקר בנפשו ולהתכחש לעצמיותו. הוא מעמיד אותו באור נלעג, ואגב כך מערער על ההתערבות הפטרנליסטית של החברה בחיי הפרט, בשם המוסר הנעלה.

אותם רעיונות שצווייג מבטא בספר, ראויים להערכה בעיניי באופן מיוחד על שום המקוריות שיש בהם ויכולתו לשזור אותם בעלילה של רומן. הם שנשאו חן בעיניי מעל לכל.

אמנם צווייג משתמש במילים "רחמים" ו"חמלה" כאילו היו חילופיות, אבל לעניות דעתי הן נבדלות אחת מרעותה באופן מהותי, משום שהרחמים יש בהם משום גבהות לב של מי שניחן בדבר מה, והוא אוצל מכבודו למען האחר, דווקא על מנת להתגדל בעיניו.
החמלה, לעומת זאת, היא רגש מעודן בהרבה משום שהיא מביעה הזדהות כנה עם רגשות האדם, מתוך עמדה שוויונית ובניסיון לחלוק איתו את העול הנתון על צווארו.
יחליט הקורא אילו מן הרגשות הוא שמשלט במעשיהן של הדמויות שבספר.

ניתנה האמת להיאמר, צווייג ניחן ביכולת כתיבה תיאורית מרשימה, עתירת מטאפורות ודימויים שמפיחים בכתוב רוח חיים ממש, ועם זאת היא עודנה רזה וחסכנית ולכן אינה מַלְאָה את הקורא. מאידך, הוא חוטא לא אחת בכתיבה רגשנית, אולי רגשנית מדי עבורי.

בעולמו של צווייג כל מילה, תנועה או מחווה שברמז הופכות עד מהרה לאסון בקנה-מידה קטסטרופלי והוא לא חוסך מקוראיו השתפכויות עד להתפקע, שהופכות מאוסות בשלב מסוים וגורעות בעיניי מאיכויותיו הברורות ככותב.
רק על מנת להעמיד דברים על דיוקם, אין לי דבר נגד הרגש הכן שהוא בבחינת אחד המניעים המרכזיים לקריאה בספרים עבורי, אלא נגד הרגשנות לבדה, שהיא מפגן מופרז ומוחצן של רגש, לעיתים קרובות כזה שנועד לעורר את לב האחר במרמה.
מטבעי כאדם, כאשר אי-מי טוען אותי שני קבין של רגש, אני משיב לו שני קבין של רגשות כנים לעומתו. אך אם, להבדיל, נמצא שהוא טוען אותי תשעה קבין של רגש, ומעתיר עליי עוד עשרים סאין להטביעני בזרמה סנטימנטלית שאין לה מידה, אזי אני מגיב בשרירות לב ולבי נאטם בקרבי.

אולי זו הסיבה שבשלה מצאתי את עצמי מעביר את דפי הספר האחרונים בין אצבעותיי, קהה-חושים, אדיש כמעט למקרא הקורות את הדמויות, ועל אף מעלותיו הרבות של צווייג אשר מניתי אך מקצתן ועודני עומד מאחוריהן, חתמתי את הקריאה בו תוך שאני מגלה הלכה למעשה מהו פשר קוצר רוחו של הלב.