ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס
ספר מעולה

---

"יצירה הראויה להתכנות 'רומן מושלם'- אין בה אף מילה אחת שאינה במקומה או רמז יחיד לזיוף".

באיזשהו ספר שאת שמו אני לא אזכיר, כדי לא לצמצם את נוכחותו של סטונר, תואר האבל על פניו של אדם כלשהו, כמבע של עייפות. לפי המחברת, העצבות הכנה ביותר היא כזאת שלא מתיימרת, שלא זועקת בריש גלי "הנה ראו אני עצב". העצבות הכי כנה היא זאת השקטה, שאין לה כוח לעשות רושם על הסביבה, שהיא עמוקה מדי כדי שיהיה אפשר לחלוק אותה עם הבוהים בה.
הרומן הזה הוא בדיוק זה. זה תאור מדויק, לא יומרני, לא מתיימר, לא סנטימנטלי. טבעי, מאופק ולעתים כמעט ועצור. בערך כמו סטונר היקר עצמו.

סטונר חביבי, הכה מלא סתירות לעתים. מצד אחד עשה מעשה נועז, לא הגיוני וכלל לא טבעי למישהו ממעמדו ומנסיבות חייו. הוא בחר את חלומו הלא ברור, על פני ריצוי המשפחה. הגיע ללמוד חקלאות, ובאחד מקורסי החובה שלו נתקל ביופי הזה שנקרא שירה. ליבו געש, ובלי שהוא אפילו הצליח לנסח במילים מה הספרות עושה לו, הוא בחר בה. פשוט ככה.
על פי מיטב האקזיסטנציאליסטים, הוא לקח אחריות, ועשה בחירה אותנטית. זהו אדם שמודע לחייו הסופיים, הוא לא מתרץ, לא משקיט נוכחות, לא זורם עם מה שהחיים מציעים לו, אלא לוקח בחירה אמיצה ומשנה את נתיב חייו.
יחד עם זאת, בניגוד מושלם, כמה פעמים מצאתי את עצמי עם הצורך הזה לנער אותו. כמה פעמים רציתי שיקום ויגיד את שעל ליבו לסובבים אותו, כמה פעמים הרגשתי שהוא נותן לעצמו להיות איזשהי בובת סמרטוטים על רקע הרוח המשתוללת. עם חוסר התעקשותו לתקשר ולהבין את אישתו אדית (הדמות שנבכי נפשה מהווים חומר גלם למיטב הפסיכולוגים), או לבאר את העניינים עם לומקס העיקש, להתעקש על חפותו, לצעוק בקולי קולות את עקרונותיו (ואני אומר בכנות רבה, לא הבנתי למה לומקס כל כך כעס על סטונר, ואם מישהו הבין זאת טוב ממני אשמח לדעת). ומה עם גרייס המסכנה? זאת שנפשה היפה, מלאת הפוטנציאל לחיות חיים מלאים וטובים, הפכה לשריטה הכי גדולה של היצירה?

ודווקא עם קטרין, אהובתו האמתית, הבנתי מדוע פעל כפי שפעל, מדוע ויתר. כי מה היא משמעות החיים על פי סטונר או ויליאמס? תאווה ולמידה (או אהבה ולמידה לפי נטע גורביץ', שכותבת בסוף הספר. מקווה שאינני טועה בשמה). התשוקה והלמידה אותם מוצא סטונר, בחיים. הזהות שלו, המשמעות שלו, מה שבא לפני הכל. הוא לא נאבק על קטרין, כי הוא ידע שנסיבות החיים חזקות יותר, הוא ידע שהאבקות על קטרין היא אפשרית, שהם יכלו להיות יחדיו, אבל משמעות מימוש אהבתם תהיה וויתור על זהותם, וזאת תהיה הטעות המרה מכולם.

הרבה סופרים כותבים על משמעות המוות, להכניס אותה דרך הדלת האחורית, להטיח אותה בדרמטיות לקוראים, איכשהו, משהו. אך דווקא האופן שבו וויליאמס מדבר על החיים של סטונר מביאים את המחשבות הללו אליי. הכנות שבה הוא מתאר את חייו כחולפים וכמעט חסרי משמעות לנשארים אחרי מותו (כבר בפתיחה), על הניעות הזאת בחייו של סטונר, העיקשות להלחם על גורלו, יחד עם ובניגוד לתחושה הנוראית הזאת שהחיים חלפו על פניו בלי שיכל לעשות דבר עמם. סטונר, כמו תלמיד שיודע את התשובה, לפעמים מצביע, בתקווה שהמורה תשים לב, אך רוב הזמן היא כלל לא מסתכלת לכיוונו. כי היא רואה רק את הזועקים, העקשים, את אנשי הפעולה ולא את הנשמות הרכות, כמו סטונר, שנחמתו היחידה נמצאה בין המילים. ועד שהיא מסתכלת, סטונר כלל לא מצביע.

» ביקורות נוספות של קואלה
» ביקורות נוספות על סטונר