ביקורת ספרותית על כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012) - תרגום חדש מאת איין ראנד

---

אילו רגעים יפים מאוד,
רגעים שבהם המילה "נפלא" אינה ממצה,
אינה מתחילה למצות.
ומילה אחרת מקורית יותר תהיה מקורית יותר,
אבל גם כן לא מדויקת. לא קרובה דיה.
רגעים שבשבילם צריך מילים חדשות.

יש דברים שמספיקים בעולמנו. יש קריטריונים שאם תענה עליהם זה יהיה מספיק.
מספיק לאישור, מספיק להערכה. מספיק.
כל עוד יש לך עקרונות שמנתבים אותך למקומות שנחשבים להיות "נכונים" מאיזשהי בחינה.
לב רך שהוא מספיק בשימוש.
שכל לפתח אותו באיזושהי מסגרת נחשבת,
או כזה שיגרום להמצאת מסגרת חדשה.

אבל איין ראנד, רואה את המוצלחים כפי שהם.
מלאים בפשרות, אפילו לא "כמעטים".
מצטיירים כבטוחים בעצמם, אבל תלויים בדעת קהל ונאחזים בה כל רגע מחדש.
בעלי חשיבה עצמאית כביכול, אבל בעצם כזאת ששועתקה ממעוט נבחר (אפילו לא על ידם).
נאבקים על אמת אחת, אולי שניים, וגם זה בערך באמצעות שלושים אחוז תשוקה. בממוצע.

אבל איין ראנד הייתה קולטת את הפארסה. אני יודעת.
היא מהזן הנדיר שאני מפחדת ממנו פחד מוות.
מהזן שאני לא אוכל לעבוד עליו
גם כשאני עובדת על עצמי נפלא.

אם הייתי יכולה לבחור עם מי מכותביי לשבת לארוחת ערב,
איין ראנד הייתה מהראשונות שנבחרות
(סביר להניח שהיא וויסלבה היו בתחרות צמודה).
אפילו לא ארוחת ערב, סתם הייתי רוצה שתעלה על אגד,
ושתתיישב על הכיסא ממולי.
מעניין אותי איך בדיוק היא תעשה את הפעולה הזאת,
איך היא תשב,
ואיך רגליה יהיו משולבות או לא,
ולאן היא תסתכל בזמן הנסיעה.
האם על אנשים ממולה,
בתקווה לזהות משהו נשגב,
או מחוץ לחלון, כי המציאות כעורה מדי.
חסרת עמוד שדרה, חסרת אמת, חסרת משמעות.
ומעניין אותי אם הייתי מזהה את התשוקה שבוערת בתוכה,
את הניצוץ המיוחד שהוא אחד למיליון או לעשר מיליון.
אם בכלל.

הדמויות לא אמתיות. אין הווארד רורק,
ואפשר גם להתווכח רבות אם צריך או אמורים להיות הווארד רורק/ים בעולם.
והעולם שיצרה גם ברגעים הקשים והמרים הוא אוטופי מדי, אפילו אגדתי.
טוב ורע ברור, קשיים עם סוף טוב.

אבל כשבן אדם מוצא את האמת שלו, אמת שנאבק למצוא.
אמת שהיא תוצר של ניסיון מלא חיים, של חשיבה מבריקה וייחודית,
של היכולת להרגיש בזעם, באבסולוטיות. כמה אבסולוטיות.
כזאת שהתגלגלו בתוכה וטבעו בתוכה, ואחר כך התנגבו באמצעותה.
אמת כזאת, שעבדו קשה למענה.
אמת שאולי אינה אמיתית אבל לפחות מהימנה.

אז. בן אדם מוצא אמת כזאת ומתאבד למענה.
הדבר הטבעי הוא לחוש הערצה.

"אין בנמצא דבר שהוא יוכל לומר עליו: "זה בדיוק הדבר שרציתי,
כי אני רציתי אותו, לא כדי להדהים את השכנים שלי". אחר כך הוא תהה
למה הוא אומלל. כל צורה של אושר היא פרטית.
הרגעים הגדולים ביותר שלנו הם
אישיים, הם נובעים ממניעים פנימיים, אסור לגעת בהם.
הדברים הקדושים והיקרים לנו יותר מכל הם דברים שלעולם לא נחשוף בפומבי,
אלא נשמור בקנאות לעצמנו. אבל עכשיו מלמדים אותנו לחשוף הכל,
להניח לציבור לחטט בכל דבר.
לחפש שמחה באולמות כנסים.
אין לנו אפילו מילה מתאימה לאותה סגולה שאני מדבר עליה-
להסתפקות של האדם ברוחו עצמו".

רציתי לסיים את ההמלצה באמצעות ציטוט, כי זאת הדרך היחידה שאפשר לקבל המלצה על ספר.
שמישהו שאתם מעריכים, שנפשו מזכירה לכם את שלכם, ממליץ לכם עליה בעיניים בורקות.
או באמצעות טעימה, תחושה אמיתית (כי תקציר זה חטא, זה כמו לנסות ולהבין אדם מתוך קורות חייו).

ומתוך עשרות הציטוטים העין נפלה לי דווקא על זאת.
וזה קצת מרגש, כי כתבתי על העניין הזה ממש לא מזמן ב"סיפור שכתבתי"
כאשר הרגשתי שמקור האושר שלי או שלנו
(תלוי אם אני מוכנה להחשף או לתת לעצמי להתחבא בחוף מבטחים על ידי הצגת מכאוביי,
כביטוי של סוגיה חברתית), שמקור אושר זה,
ובכן, הוא שגוי. ששום דבר לא קיים אלא כן יש עוד עיניים
שרואות מלבדנו.

"כדי להגיד "אני אוהב אותך", חייב אדם ללמוד קודם להגיד "אני"".

» ביקורות נוספות של קואלה
» ביקורות נוספות על כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012) - תרגום חדש