ביקורת ספרותית על אני מספר ארבע - בני לוריאן #1 מאת פיטקוס לור
ספר מעולה

---

''תשעה מאיתנו הגיעו לכאן. שלושה כבר נתפסו. אני מספר ארבע. אני הבא בתור.''

נתחיל מזה שזה ספר מרתק, מושך וקליל (לא קליל כמו יומנו של חנון או איזה קומיקס שקורא לעצמו ספר, אבל עדיין.. לדעתי הספר קליל)
אז הספר בעצם מספר על חייזרים מכוכב הלכת לוריאן, שהושמד על ידי המוגדוריאנים, חייזרים (כן, עוד חייזרים!) מכוכב הלכת מוגדור. הלורים הצילו את תשעת הגארדים (ולא במקרה, אבל את זה מגלים בספר השני ואני לא רוצה להרוס את הקריאה.) ואת הספאנים שלהם, ושלחו אותם לכוכב הלכת כדור הארץ (חייתי שם פעם.)
הגארדים הם אנשים מכוכב לוריאן שמפתחים יכולות מיוחדות, כמו מהירות על, כח על ועוד כל מיני כוחות מגניבים כמו שאתם רואים בסרטים, והספאנים הם כמו מדריכים אישיים, המטרה שלהם היא לאמן את הגארד שלהם ולעזור לו.
המוגדוריאנים מצאו אותם בכדור הארץ, ועכשיו הם צדים אותם. אבל על הלורים מוטל כישוף מיוחד שמגן עלהם, ועל פי הכישוף המוגדוריאנים יכולים להרוג אותם רק לפי סדר המספרים.
זה אומר שהם לא יוכלו להרוג את מספר שתיים לפני שהרגו את מספר אחד, או את מספר ארבע לפני שהרגו את שלוש.

באמת התאהבתי בספר הזה, ''ג'ון'' דומה מאוד לבני הנוער של ימינו מבחינת התנהגות ודיבור, ועם זאת הוא מתנהג בצורה בוגרת (טוב, לא תמיד) כשזה נדרש ממנו.
הוא חכם, הוא די מתוק כשהוא עם שרה וקל להתחבר אליו.

אבל מה שהפריע לי.. גם לג'ון סמית וגם למספר שש שמופיעה כמעט בסוף, אין שמות פרטיים. יש רק את השמות שהם ממציאים לעצמם בכדור הארץ. למה? מההתחלה קראו להם אחד שתיים שלוש ארבע חמש ושש? את זה לא הבנתי..

אבל סה''כ הספר יפה ואני ממליצה עליו מאוד. (:

» ביקורות נוספות של נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
» ביקורות נוספות על אני מספר ארבע - בני לוריאן #1