1. אין תקנה (סיפור קצר)

אין תקנה / קליק-אפל


זה היה לילה רגיל במאליב, עד כה.
עמדתי בפינת הרחובות סייקס-בראגאם עם סיגריה בפה ונהניתי מהאוויר הקריר. השעה היתה מאוחרת, ולא היה אדם תמים ששוטט בחוץ. מחובתי לציין שאני לא מתכוון להוציא איש מן ההגדרות שאני מגדיר, גם לא אותי.
הפשע בלילות מאליב לא היה סוד, אולם קשה לומר שהוא היה הסיבה להתנהגותם של התושבים. מרביתם חששו לעבור באגודל את מפתן ביתם, וחלק אף הטילו בריח כבד על דלתם וסירבו לפתוח אותה עד שתזרח השמש. עניין השמש הוא מהותי: התושבים לא פחדו מפושעים לפנות-בוקר. הם פחדו מרוחות רפאים.
השתעלתי בצחוק כשחשבתי על התושבים התמימים והטיפשים. בכל מקום בעיר הארורה הזו שמעתי סיפורים על ג'ורג'יאנה רוח-הרפאים וסיפורים מגוחכים מסוג זה. פתטי. עשן הסיגריה שלי ואדי הקור התערבלו יחד בחשכת הלילה. התאורה היחידה הגיעה מהירח ומפנס עקום בקצה הרחוב.
בשעה שתיים עשרה וחצי, שלוותי הופרעה.
קולות נשמעו מקצה הרחוב. היו אלו קולות דיבור, אולם יכולתי להרגיש את המתח שהותירו פערי הדממה מאחוריהם. הייתי בטוח שמדובר באיזו קטטה. הבטתי לשם, שואף מהסיגריה ומאמץ את עיניי בכדי לקלוט את הדמויות, שהיו קרובות יחסית לפנס הרחוב.
ראיתי ארבעה בחורים מקיפים דמות דקת-גו. בטח נער שחייב להם כסף, חשבתי ברגע הראשון, ואז הבנתי שמדובר בנערה.
היא היתה מכווצת כולה, מאויימת על ידי הבחורים שהתגודדו סביבה. חיוכים זאביים היו מרוחים על פניהם. שמעתי קולות דקים של תחינה מפי הנערה שזכו להתעלמות מצד הנערים. לאחר כמה רגעים היא סובבה אליי את ראשה. ראיתי זוג עיניים נוצצות, משדרות אליי מצוקה. עד מהרה המראה נעלם והיא חזרה להפנות את ראשה אליהם.
שאפתי עשן אל תוך ריאותיי ונשפתי אותו באיטיות. הקור היה נעים. יכולתי לחוש תחת זרועי את צורתו הקשה והקרה של אקדח. המגנום היקר שלי. מה עושה כבשה קטנה כזו בשעה כזו מחוץ לביתה? אולי גם היא לא מפחדת מג'ורג'יאנה רוח הרפאים? צחקתי לעצמי בשקט. הנערים המשיכו להציק לה, לנסות לתפוס בכתפה ולשאול אותה המון שאלות. אני עצמי נותרתי שעון על העמוד.
אני אמנם מזלזל במאמינים ברוחות רפאים, אבל גם בלעדיהן לצאת החוצה בלילה לא היה דבר שחשבתי לחכם. כפי שאמרתי, הפשע במאליב שגשג ופרח בלילות. ידעתי זאת טוב יותר מן הנערים הללו. חיככתי את זרועי באקדח שתחת המקטורן שלי. עוד לא הגיע הזמן ללכת.
"... בואי איתנו, למה את ככה," שמעתי את אחד הנערים.
"או שלפחות תספרי לנו מה את עושה כאן," אמר נער אחר ופלט צחוק נבזי. אפילו טיפוס כמוני שונא נערים מסוג זה.
"עזבו אותי בבקשה," אמרה הנערה בקול רועד. כעת הם היו קרובים יותר אליי, משום שהנערה נסוגה לכיווני – אולי במתכוון. וודאי היו לה תקוות שאעזור לה. לקחתי שאיפה נוספת מהסיגריה. רציתי לעזור לה... אבל לאדם כמוני כבר אין תקנה. מזמן איבדתי את צלם האנוש שבי – היה זה חסר תועלת לצאת בחיפושים אחריו.
"תפסיקי לומר את זה." אחד הנערים תפס בכתפה. היא פלטה יבבה. שאר הנערים פרצו בצחוק והחלו לסגור עליה, כמו קירות שמאיימים למחוץ אותה. דמויותיהם הטילו עליה צללים אפלים. היא ניסתה לנער את כתפה מאחיזתו של הנער, אולם אצבעותיו היו אחוזות עמוק בבשרה.
"אתה מכאיב לי," היא לחשה.
מבט אחד היה מספיק לי בשביל לדעת שהם לא יתנו לה ללכת. הוצאתי את הסיגריה מהפה, פי מעוות מעט, שואף החוצה את העשן הכהה.
"בואי," אמר הנער שתפס בה. הוא החל למשוך אותה דרך כתפה. היא התנגדה וניסתה לסגת, אולם הנערים האחרים לא נתנו לה. אחד מהם חטף את פרק ידה. הם התקרבו אליה עד שנעליהם ונעליה כמעט נגעו אלו באלו. ראשה נס מצד לצד, בפאניקה מוחלטת, והיא פלטה יפחה שהתריעה על כך שהיא בקושי מצליחה לנשום.
אוה, לעזאזל. אני שונא לזרוק סיגריות לפני שאני מסיים אותן. השלכתי את זו שהיתה בידי על המדרכה.
"אתם שם. עזבו אותה."
צחקוקי הנערים דעכו. ידו של אחד הנערים עוד אחזה בכתף הנערה כצבת, והנער האחר לא הרפה מלפיתתו את ידה, אך מבטו ומבט חבריו הופנו אליי.
"'צטערים אדוני," חייך אחד מהם חיוך רחב. מנומס ביחס למה שהוא, התרשמתי. "היא חברה שלנו. רק לוקחים אותה ועפים מפה. לא נפריע לך יותר."
הנערה הביטה לכיווני בעיניים מבריקות. כעת נער נוסף אחז בפרק ידה. כבולה בידיהן האיתנות של הנערים, היא לא הסירה את מבטה ממני ואף לשניה – הביטה הישר לתוך עיניי.
פלטתי אנחה. הפעם, רק אדי קור יצאו מפי. לאדם כמוני אין תקנה.
"לא, תורידו את הידיים ממנה ותלכו מכאן. עכשיו." עדיין הייתי שעון על העמוד, כאילו הבטחתי לעצמי שאטפל בעניין מבלי לזוז ולו צעד אחד. היד שלי החלה לחטט תחת זרועי, על צלעותיי. האקדח החליק לתוך אצבעותיי.
הנערים לא זזו; הם החליפו מבטים ביניהם, וכמה מהם פלטו צחקוקים. "אנחנו מיד הולכים," אמר ה'מנומס' ופנה ללכת. חבריו נהגו כמוהו, עדיין אוחזים בנערה הרועדת.
"אמרתי שתורידו ממנה את הידיים!" צרחתי.
האקדח שלי היה שלוף, עיניי פעורות. טענתי אותו בקול נקישה.
"וואו, וואו!" צעקו הנערים. הם עזבו מיד את הנערה ונרתעו לאחור בפחד.
"תירגע!" זעק המנומס.
כיוונתי את האקדח אל בין עיניו והתקרבתי בשלושה צעדים מהירים. הוא צרח וכמעט נפל כשניסה לברוח משם. ארבעת הנערים פתחו בריצה מוטרפת והותירו אחריהם שובל של יבבות. הם רצו בצעדים כושלים עד לסוף הרחוב, עברו את הפנס האומלל ואט-אט נבלעו בחשיכה.
הנערה שלידי עמדה כפופה ונשענה על ברכיה. היא היתה חסרת נשימה מרוב אימה. כשהרימה מעט את ראשה ראיתי זרמים של דמעות יורדים מעיניה. אחת מידיה ניסתה להתחפר בתוך חולצתה, במרכז חזה, חשה את לבה ההולם.
הדלקתי סיגריה חדשה ונשענתי בחזרה על העמוד. היה חשוך שם, ובכל זאת הצלחתי לראות ברק רך על פני האקדח שלי. חבר טוב ממנו לא היה לי. הוא העלים את הנערים יותר מהר משכל דבר אחר מסוגל לעשות. אקדח הוא פותח הבעיות הטוב ביותר. אולי חוץ מג'ורג'יאנה, לגלגתי לעצמי.
"תודה," נשפה הנערה. היא התרוממה מעמידתה הכפופה, אך ידה עדיין היתה מאוגרפת על חזה. היא עדיין הביטה הישר בעיניי, מה שהפתיע אותי למדי.
"אל תודי לי כל כך מהר," השבתי בשקט. ינקתי מהסיגריה בזמן שהנערה נתנה בי מבט שואל. אהה, קצב הלב שלי ירד. עכשיו אני חושב שגם מוחי חזר למקומו. זה לעולם לא יעבוד לך, ואתה יודע את זה, אמר קול הגיוני בראשי. ליטפתי את האקדח שלי ונאנחתי.
"אני מצטער, ילדה," כיוונתי את האקדח אל ראשה. המתכת הקרה נגעה במצחה, ועיניה נפערו. "את מבינה, זה לא אישי. אני רוצח. זה פשוט שלאדם כמוני אין תקנה."
יריתי.
הנערה צנחה אל הרצפה, מותירה כתם מפלצתי של דם מאחוריה. גופה נפל באיברים רפים כאילו היתה בובה. דם מראשה החל לזרום על המדרכה, זורם בין חריצי האבנים, יורד משפת המדרכה וזולג לתוך אחד מבורות הניקוז.
נשפתי על קצהו של קנה האקדח, יחד עם עשן מהסיגריה שלי. רציתי לעזור לה, באמת רציתי. אבל זה לעולם לא יעבוד לי. מתנקש, קוטל, ממית, מחסל, לא משנה איזה שם יתנו לי – טבע רוצח נשאר ברוצח עד יום מותו.
עזבתי את הרחוב הקטן בצעד איטי, מותיר מאחריי את גופת הנערה המסכנה. אולי בבוקר, כאשר ימצאו אותה האנשים הפשוטים בעיר, הם יבינו ששוטטות באמצע הלילה הוא דבר מאוד לא חכם, וישמרו יותר על ילדיהם. רוב הסיכויים שחלק מהנערים ההם גרים בבתים רגילים וחומקים החוצה באמצע הלילה. אולי הוריהם ייטיבו להשגיח עליהם כעת. ואולי, סוף סוף, יבינו אנשי העיר שהסכנה האמיתית בלילות היא מאנשים מסוכנים ולא מרוחות רפאים מטופשות שהגו בדמיונם.
שוטטתי בסמטאות הצרות בעיר, שהיו דלות בתאורה ואכלסו בדרך כלל אנשים מסוגי. האוויר הקר באמת היה נעים הלילה. הרהרתי לעצמי על המשימה הבאה שלי תוך כדי יניקת הסיגריה, חוצה את אחת מסמטאות המעבר, עד שלפתע נזרקתי הצידה.
משהו הדף אותי בכוח. התנגשתי בקיר הסמטה, ראשי פוגע בו במכה עזה. אז התרסקתי על הרצפה כשאיבריי נחבטים ומזדעזעים עמי. ידי גיששה ומצאה מיד את האקדח שלי במקומו תחת זרועי. הרמתי את ראשי. ראייתי היתה מטושטשת ודם חם זלג מהקרקפת לאורך צדם השמאלי של פניי.
ושם היא עמדה. דמות דקת-גו; כמעט מוכרת. שיערה היה ארוך. לרגע קצר התחדדה הראייה שלי וזיהיתי אותה. הנערה.
הנערה, שלפני רגע התזתי את דם ראשה על קיר.
דקירות חדות תקפו את גולגלתי. נשימתי נעשתה קצרה, והרגשתי את לבי זועם ונאבק בתוך חזי, גורם לכל גופי לרטוט. יכולתי רק להביט בה בפה פעור, בנערה שלפני רגע הרגתי, עומדת למולי חיה.
"צדקת, שֶלְטוֹן," אמרה הנערה בקול קר. "באמת אין תקנה לאדם כמוך. זו הסיבה שהחלטתי לגמור אותך. ואת כל שאר הפושעים בעיר הזאת."
הבטתי בה בתדהמה. היא ידעה את שמי. מצחה היה חלק ושלם כאילו מעולם לא חוררתי אותו בכדור, והיא עמדה מולי יציבה, ללא פגע. לפני רגע היא נראתה חסרת אונים כל כך... ואז היא מתה... "מי את?" פלטתי בקול צרד.
הנערה סובבה את גופה בכדי ללכת, וזיכתה אותי בחיוך חד ואחרון.
"ג'ורג'יאנה. נעים להכיר."

נכתב לפני 11 שנים ו-1 חודשים