ביקורת ספרותית על נצח - הזאבים של גרייס #3 מאת מגי סטיווטר
ספר טוב

---

אני לא יודעת מה להגיד. אני לא יודעת כמה כוכבים לתת. מכירים את זה שקראתם סדרה שהייתה די טובה, והספר האחרון קצת איבד את זה, ואתם פשוט לא רוצים להאמין שהספר האחרון טוב מקודמיו, אז אתם מנסים לשכנע את עצמכם שהוא טוב בדיוק כמו השאר כדי לא להרוס לעצמכם את הסדרה?
ציפיתי לתשובה ברורה בנוגע למה שהופך את הזאבים לזאבים. התשובה הייתה די מעורפלת, ''אנדרנלין, וכמה מחבריו'' באמת לא אומר לי הרבה. זה היה גם די צפוי, ולא הבנתי מה זה קשור לחום או לקור. לא הגיוני, ולא מספק. וזה הספר האחרון בסדרה, ככה שכנראה לעולם לא אקבל תשובה על השאלה הזאת. כאילו שהסופרת בעצמה לא הצליחה לחשוב על תשובה נורמאלית שתספק את הקוראים ותגרום להם להלם, אז היא נתנה תשובה מעורפלת ומוזרה שדי ברורה מאליה. חבל, מגי יכלה לחשוב על משהו אדיר שהופך את הזאבים לזאבים ולשחק אותה בקטע הזה. ממש בזבוז של כישרון.
לסופרים יש קטע כזה, להמציא עולם, ואז להפריך את מה שיודעים על העולם. למשל, במשחקי הרעב- מחוז 13 קיים. בשבע הממלכות- לק הוא לא מלך שוחר שלום, אלא מחונן מרושע. מגי סטיווטר ניסתה לעשות אותו דבר, רק שזה פשוט הרס את הספר במקום להוסיף לו. הרעיון של זאבים שמשתנים בחורף היה ממש טוב ומקורי, וברגע שהיא שינתה אותו זה פשוט הרס את הכל. חבל. כל כך חבל!! אוף, סופרת ארורה!!! למה הרסת רעיון טוב כל כך?!!?!
חוץ מזה, הספר מלא במתח. אבל לא מתח מסוג המתח שמרגישים בקריאת ספרים כמו ''תיכון לילה'' או ''מחסה'', המתח הבלתי נסבל הזה שמדרבן אותכם להמשיך ולהמשיך לקרוא ולגלות עוד ועוד פרטים, המתח בספר הזה הוא לא מתח מהנה כזה. הוא יותר מתח משעמם, היו הרבה קטעים, שפשוט השתוקקתי לדעת מה יקרה בהמשך, אבל הקטעים עצמם היו די משעממים ומלאים בתיאורים מייגעים שלא מביאים אותך לשום מקום.
ספרים הם כמו אלכוהול, או סמים, אבל בצורה חיובית (תסלחו לי על ההשוואה המטורפת קצת). הם פתח לעולם אחר שהוא טוב יותר. אני נזכרת בספרים אחרים, שריתקו אותי ולא נתנו לי להניח אותם מידי, בלי אף תיאור משעמם או רגע מיותר. לפעמים אני קוראת כדי לא לחשוב על החיים שלי. אני זוכרת את עצמי בגיל קטן יותר, נשכבת במיטה, ועל הרגע שהדלת נסגרת אני מוציאה ספר ומתחילה לקרוא, מהר, לפני שאני אתחיל לחשוב על משהו מהחיים האמיתיים והמטורפים שלי. אם הספר לא מרתק אותך לגמרי, בשלב מסויים מתחילים לחשוב על דברים אחרים והמחשבות נודדות הרחק מהעלילה. זה קרה לי הרבה פעמים בספר הזה.. הוא לא יהיה הספר שאני אקרא כשארצה הסחת דעת.
אבל עם זה, הפרקים האחרונים היו יפים כל כך. מותחים בצורה הכי טובה שאפשר. היה שווה לקרוא כמה מהתיאורים המייגעים שבאמצע כדי להגיע לסוף המותח, היפה (והקיטשי).
הדמויות טובות. רואים שיש בהם עומק, אישיות, כל דמות שונה מהאחרות. איזבל וקול דומים בצורה מוזרה מעט, שנהם חריפים, לא אכפת להם ממה שחושבים עלהם והם אומרים את כל מה שהם חושבים בפרצוף, ושנהם קשורים לרפואה ולמדעים בצורה עקיפה. זה די מוזר שכוכב רוק לשעבר כמו קול יהיה חכם בצורה יוצאת דופן ויתחיל לעשות מחקרים, אבל בעצם זה הופך את הדמות של קול מדמות-סטריאוטיפית-נדושה-של-כוכב-רוק לדמות שונה עם עומק שיש לה כמה צדדים באישיות.

אני גם לא יודעת אם להמליץ או לא. מצד אחד, רעד היה יותר מעניין. מצד שני, גם נצח היה טוב לא פחות מבחינת העלילה, והעלילה היא העיקר, לא? בעצם, העלילה, הדמויות, הכתיבה והרעיון קשורים אחד בשני, כמו סריג, והיו חלקים משעממים ביותר בכתיבה. למה אני כל כך לא החלטית? זה לא הגיוני, אני עוד לא במחזור..

תחליטו אתם אם לקרוא או לא. אני הולכת לגנוב שוקו קר מהמקרר.

» ביקורות נוספות של נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
» ביקורות נוספות על נצח - הזאבים של גרייס #3