ביקורת ספרותית על אני מספר ארבע - בני לוריאן #1 מאת פיטקוס לור
בזבוז של זמן

---

נכון לפעמים יש את הספרים האלה, שפשוט מפעילים את המתגים הפנימיים שלכם, ובשביל לא לאבד נקודות או לדעת על מה להתרגז, אתם פשוט לוקחים דף ומעירים הערות תוך כדי קריאה? כן. זה מה שקרה לי.
כבר מהביקורת של אריאל ניחשתי שספר טוב, זה לא. מצטערת ריפ, מצטערת פיירי, אבל לא שכנעתם אותי. אבל כבר החלפתי את הספר עם פיירי (היא נתנה לי את שלדון פוקס ואת הספר הזה, נתתי לה את אגדה ועוד ספר ששכחתי את שמו), אז החלטתי ללכת על זה ולקרוא את הכי פחות טוב ראשון כדי לגרות אותי להמשיך לקרוא.
אבל בכל מקרה, הנה לכם ההערות. הן ממוספרות במקור וכתובות בכתב יד סבוך להפליא, טוב שיש מקלדת. והנה: שמתי עין גם על הדברים החיוביים.
אם היו כאלה.

למה הבחור – ג'ון, כמדומני? כי אני לא קוראת לו מספר ארבע, הוא יותר מידי אידיוט (רלוונטי לעמוד20) – כל הזמן עובר דירה ומקום כשמישהו אחר מת? כלומר, זה לא אומר שאם הם מצאו את המספר הקודם הם מתקרבים למציאתו, זה רק אומר שחייזר נרצח והוא מתקרב למותו, אבל מאיפה לו איפה הם נמצאים, אולי הוא עובר קרוב למקום הימצאותם?
זה לגמרי לא אומר שהם עלו עליו.
היי, זהות סודית, מישהו?

עכשיו, שמישהו יסביר לי מדוע ולמה הוא עבר יותר מעשרים בתי ספר כשהדרך היחידה לאיתות סכנה היא צלקות על הרגל שלו, ויש לו רק שלוש. זה לא כאילו הם יכלו להרוג אותו קודם.

הם תמיד הולכים לעיירות קטנות (לפי עמוד... הממ... 78) כי לפיהם, המוגדוריאנים (הרשעים בספר. לכו תבינו את הסופר), אוהבים ערים גדולות ורעשניות.
זה תירוץ עלוב. באמת.
בתכל'ס, עדיף להם לעבור לערים גדולות. קודם כל, נטמעים בהן מהר יותר. ובנוסף, אני חושבת שקשה יותר למצוא אנשים בגורדי שחקים בניו יורק סיטי מאשר עיירה קטנה בקצה העולם ימינה שהבית היחיד בסביבה של הבית שלהם הוא במרחק של שלושה קילומטר.
אם הייתי מוגדוריאנית שצדה אותם, לפני שהייתי הורגת אותם הייתי שואלת, “היכולתם להיות צפויים יותר?” כמובן, הם יכלו ללכת לערים קטנות יותר. תירוץ עלוב.

סכין שנראית כמו עט.
מגניב.

(רלוונטי לפחות או יותר עמוד 50, אני לא זוכרת, הערתי את זה קצת מאוחר)
בואו נראה, שרה, היפהפייה המדהימה, הבלונדינית עם העיניים הכחולות, ונחמדה, והיא הבת של המתווכת של הבית שלהם, והמתווכת אמרה להם לחפש אותה.
*עושה חושבים*
אריאל אמרה שיהיה סיפור אהבה קיטשי.
כמובן.

ואם כבר לעבור דירה, למה לא לעבור בגדול כבר לצד השני של כדור הארץ או משהו? חשבתי שהנרי אינטליגנט.

"היא יפה?”
“מאוד, וגם חכמה.”
כשמרי סואיות בשטח, אנג'ל במתח עם קולט 45 ביד.
זה אקדח.

"אין דבר כזה חביב נשים בלוריאן".
ולמה אין?
מסתבר שהלוריאנים מתאהבים, זה קורה רק פעם אחת, "פור לייף.”
כמה חמוד.
(*שוברת אשליה*)
אבל מה, הסופר הנאיבי שכח את כל הסטוצים החד פעמיים ואת כל הדברים והשטויות שאנשים רווקים ולא מאוהבים עושים עם בני המין השני. ולפעמים עם אותו מין, לא שופטת.
ונו באמת, כאילו כל האהבות דו צדדיות. הוא יכל להביא תירוץ טוב יותר.

"שלושת הראשונים נכנסו לפאניקה, שלושת הראשונים מתים.”
אהבתי.

ועכשיו, הערה למשפחת החייזרים.
אז הם חיסלו את הכוכב שלכם, עשו טבח נוראי, עכשיו רודפים אחריכם בכל רחבי כדור הארץ ורק התחלתם לחשוב שאלה לא המשאבים שלכם שהם רצו?0.0

הצדקה של בני האדם ההו כמה סגידים.
מרתק.

"אני חושב שהם רוצים להפוך את כדור הארץ למקום המגורי התת קרקעי שלכם.” (סביבות עמוד שמונים, אם אני לא טועה)
תביאו את הספינות, מגדריאנים! כי זה לגמרי לא מה שכל אדם שראה סרט חייזרים קיטשי ובנאלי חשב כשהוא ראה את הספר ולגמרי לא מה שהוא חשב שיקרה ולחלוטין לא הדבר הראשון שיש להניח בספר/סרט חייזרים בנאלי.

השתלטות על כדור הארץ.
שוב.
אנחנו כל כך מיוחדיםXD

הוו, מיס מרי סו ושמה שרה כל כך נחמדה שברגע שהיא קלטה שהיא מתחילה להיות מרושעת היא נפרדה מהחבר שדירדר אותה לשתייה ונשבעה להיות נחמדה תמיד לכולם לעד:(
כמה מרגש. אני מזילה פה דמעות.

איך רוב האנשים שקראו את הספר לא התעצבנו מהעובדה שהנרי מסביר לג'ון כל הזמן על מה שקרה כאילו זה הוא לא הסביר אף פעם, ורק לצורך פיתוח העלילה והבנת הקוראים. בהה, כאילו ג'ון לא שאל הכל על זה כבר. ועכשיו הוא גם הסביר לו על סבא שלו.
מישהו בדיליי פה, לא?
וחוץ מזה, הנרי מדבר שעות, אפילו ב"הקמצן" לא דיברו כל כך הרבה.
איך ג'ון לא נרדם?

וואו, ג'ון חסר אופי.
ברצינות.
.
.
.
*מפגש עם שרה*
הו, כמובן. שכחתי.

ברני קוסאר, אני מתה על הכלב הזה.

" 'אתם יודעים מה, תלכו מכות אם זה מה שאתם רוצים לעשות. ושיהיה לכם בהצלחה.' אומרת שרה, מסתובבת והולכת לדרכה.”
מה ג'ון עשה בקטע הזה? דיבר? מה הוא עשה? למה לה לכעוס עליו? נו, בחייך, לור.

"כאילו אני לא אמור להתייחס לעובדה שיש לה את המספר שלי למרות שלא נתתי לה אותו.”
האמת, אני הייתי מוטרדת. ברצינות. פעם אחת מספר לא מוכר שלח לי הודעת טקסט ששולבה בשמי, לא החברת פלאפון, אני הסתתרתי מתחת לספה שבוע אחרי זה גם אחרי שגיליתי שזאת מישהי שהכרתי ולא נתתי לה את הפלאפון. זה מטריד. באמת.
והוא מרוצה מזה.
בחור מוזר.

משקפי ראיית לילה. כל כך לא נדוש, אנשים.
הסופר הזה יצירתי להפליא.

(עמוד 133) מרי סו הבלונדה מחבקת את החתיך, אומרת לו שהוא מדהים, והם הולכים מהאנשים הרעים:') כל כך מרגש.

"לא בלטנו לעין.”
כמו שאריאל אמרה, בערך כל הבית ספר ידע את זה שהוא חייזר לפני שהוא שם לב -.-

זה קצת מעצבן שכל הזמן הוא אומר "עדן, אוהיו". מה הבעיה שלו לומר פשוט "בעיירה הזאת"?

ספויילר זוכרים את הבחורים שחטפו את הנרי? המטורפים מהעיתון? אז הם חטפו אותו כי הוא *דפק בדלת?* מה לעזאזל?-.- סוף ספויילר

שרה כל כך מטומטמת. באמת. כמעט כמו אליינה.
רק כמעט.

ועכשיו הפסקתי את הקריאה בערך ארבעים עמודים לפניי הסוף, כי אני באמת לא יכולה יותר. קפצתי לעמוד האחרון, קיטשי משהו.
בסך הכל הוא מסתכם כמו שאריאל אמרה; נער שמגיע לבית ספר חדש, נטפלים אליו כי הבחורה הכי יפהפייה (ומדהימה ומושלמת ומתוקית ואויש איזו מדהימה פשוט למות! למות!) ונחמדה בבית ספר דיברה אליו.
אתם יודעים מה, אני כל כך מבואסת שעד השלב בספר שהגעתי אליו הוא עדיין לא מת -.- זאת הייתה יכולה להיות התפנית הכי מעניינת בכל הספר ההו כמה צפוי הזה -_____-

לא ממליצה, לא משבחת, ולא רואה הרבה צדדים טובים. יש בו המון המון דרמה, ורק המשפטים הדרמטיים לפעמים מצליחים להתחבב עליי. אבל נו טוב, היה לפחות את המשפט ההוא של הבן אדם שאמר "חרא" ביער. מבדר במקצת.

בכל מקרה, אל תקראו. גם אני לא מבינה למה צעירים נמשכים אליו. כל כך משעמם.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על אני מספר ארבע - בני לוריאן #1