ביקורת ספרותית על אני מספר ארבע - בני לוריאן #1 מאת פיטקוס לור
ספר לא משהו

---

תצפו לספויילרים.


[אני צריכה להתחיל לזכור איפה אני שמה דברים. זה מתחיל בדברים מטופשים כמו ספרי לימוד ונגמר בזה שאני לא מוצאת את דף הביקורת שלי.
עולם אכזר.
אני מניחה שאצטרך להמציא תוך כדי כתיבה.]

אז למה קניתי את הספר?
אני לא בטוחה. שמעתי עליו דברים טובים, אבל אחרי שחקרתי את הספר בויקיפדיה קצת התייאשתי ממנו. ציפיתי לעלילה מלאת אקשן, עלילה שבה לדמויות אין דבר מלבד הצורך לשרוד ולברוח. זה מה התקציר מסר לי, בכל מקרה. אבל מה שהבנתי מאוחר יותר שזה לא יותר מסיפור אהבה קיטשי על רקע עלילת בית ספר טיפוסית של התלמיד החדש, שזרקו לתוכו את רעיון החייזרים והמדע הבדיוני רק כדי להפוך את הספר להזוי וחסר הגיון.

ובכל זאת- אני לא אכחיש שנהניתי.
זה התחיל כבר בעמודים הראשונים, גם אם היו מעט מבלבלים. אהבתי את הרעיון של המספרים, עוד לפני שהבנתי את המשמעות מאחוריו. ("תשעה מאיתנו הגיעו לכאן. שלושה נתפסו. אני מספר ארבע. אני הבא בתור."
טם-טם-טם!)
הדבר השני היה השם הבדוי שניתן למספר ארבע- ג'ון סמית', שהיה מחשיד רק בגלל העובדה שהיה כל כך רגיל ונפוץ. אבל הסיבה העיקרית שאהבתי אותו הייתה בגלל שזה גם השם הבדוי של הדוקטור מ"דוקטור הו". אני אוהבת את הדוקטור ^^
כל אוהבי דוקטור הו, התאחדו!
~~~

עכשיו, הדמויות!

מספר ארבע הוא דמות טיפוסית למדי של גיבור הסיפור- הוא נחמד, הוא רגיש, הוא פועל ממטרות טובות והוא אמיץ ובאופן כללי אין לו שום מגרעות. למרות העובדה הזאת הצלחתי לחבב אותו. אולי בגלל שלמרות שהיה בו אומץ ורצון להגן על מי שחשוב לו, הוא לא תמיד הצליח. הוא עשה טעויות, והרבה (כלומר, ברצינות, כל בית הספר פחות או יותר הבין שהוא חייזר. והנרי אפילו לא שם לב), והוא רק התחיל ללמוד לשלוט בכוחות שלו. וחוץ מזה- ידיים-פנסים לא יכולים לעזור יותר מדי בקרב.

את שרה, לעומתו, היה קצת קשה לחבב. הדמות שלה לא נתנה רושם מציאותי, בין אם בגלל שנראה שהיא חיה רק דרך המצלמה שלה (למרות שאהבתי את מה שאמרו על השקפת העולם שלה, שהיא מסתכלת על הכל דרך עדשת המצלמה) או בגלל שהיא כל כך יפה ונחמדה וכולם אוהבים אותה.
מערכת היחסים שלה עם מספר ארבע הייתה די צפויה, ובכל זאת פתאומית. מספר ארבע התאהב בה בשנייה שהוא ראה אותה, מה שלא ממש סביר גם אם בתור אהבה שטחית.
מה שכן, גיליתי שהיא תבגוד באמונו בספר השני.
תודה לך, ויקיפדיה.
יאי!

ועכשיו נשאר רק סאם.
הו, סאם. חשבתי שתהיה דמות כל כך טובה, ובאמת יכולת להיות. אבל במקום לפתח את האישיות שלך, הסופר עצר בעניין החייזרים והפך אותך לדמות אובססיבית (אם אני זוכרת נכון, יש לך אקדח בחדר בגלל הפחד ש"החייזרים יחזרו בשבילך". פחח). היה מאוד קשה להתחבר לדמות שלו. אפילו בעניין של אבא שלו הוא התייחס רק בקשר לחייזרים. סאם לא ממש הראה רגש, חוץ מהעובדה שהוא כיוון על ג'ון אקדח והשתמש במשקפיים של אבא שלו, מה שנשמע פשוט... מטופש. כל הדמויות בספרים ששומרים חפץ של אדם מת, פשוט חיות באשליה. אני לא יכולה לסבול את העובדה שגם סאם אחד מהם.

ועכשיו- הסוף.
הסוף! אלוהים, הסוף המטופש הזה.
הקרב. שהרגיש כמו משחק וידיאו משונה. שום דבר שקרה ל היה ברור או החלטי או השתלב עם שאר הדברים. הפחד מהמוות לא נראה מציאותי. דמויות הופיעו על ימין ועל שמאל בלי הפסקה, והדבר היחיד שהצליח לרגש אותי היה המוות של הנרי, למרות שהוא לא היה ברור לחלוטין. מספר ארבע, ג'ון, היה שבור.
היה קשה להאמין שזה קרה.
ובכל זאת.
~~~

לסיכום, הספר הזה לא מושלם. לא. אבל הוא היה נחמד, ומספר ארבע היה דמות מתוקה. נהניתי לקרוא את הספר, באמת, למרות שאני לא בטוחה אם אקרא את הספר הבא.
עוד נראה.

» ביקורות נוספות של מגדת העתידות
» ביקורות נוספות על אני מספר ארבע - בני לוריאן #1