A really good book:
Hard to find
Harder to put it down
And impossible to forget it
~באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב. תתמודדו.~

אני לא רוצה רק לקרוא את הספר הזה, אני רוצה גם להכנס לתוכו, לחיות בו, ולהכיר כל אחת מהדמויות באופן אישי. ספר מדהים כל כך.
לא יכולתי להפסיק לקרוא. נקרעתי בין הרצון למשוך את הקריאה כמה שיותר זמן (והצלחתי לא רע, קראתי את הספר בשלוש חודשים!)לבין הרצון לדעת מה יקרה בסוף והצורך להחזיר אותו לספריה.

מדהים איך שקסנדרה קלייר בנתה עולם יפה כל כך, שכולל ציידי צללים, שוכני תחתיות, שדים והכל נראה מציאותי וקסום כל כך.

מדהים עוד יותר איך שהיא תכננה את העלילה, הכל נקבע אצלה מראש. יש סופרים שממציאים את העלילה תוך כדי הסיפור ורואים לאן זה יזרום ומשם ממשיכים. אצל קסנדרה זה לא ככה. אצלה, עוד מהרגע שקליירי וסיימון נכנסו לפנדומוניום בפרק 1 של עיר של עצמות, היא כבר יצרה את סבסטיאן ואת סטיבן הרונדייל ואת כל הדמויות והעלילה של הספר השלישי. זה פשוט אדיר.

אבל שום דבר לא משתווה לדמויות של הספר. לכל דמות יש אישיות ואופי, כל דמות שונה מהאחרות, לכל אחת יש משהו שמייחד אותה. העוקצנות והשנינות של ג'ייס, הטירוף של וולנטיין, ההתנהגות ההומואית של מגנוס ("קליירי מעולם לא חשבה שזה רעיון טוב לבטוח במישהו ששם כל כך הרבה אייליינר.")

וקליירי פשוט אדירה. היא לא כמו הדמויות המושלמות והנטולות הפגמים (שדרך אגב, בלתי אפשרי להתחבר אלהן), היא דמות אנושית לגמרי, אבל היא אמיצה וחכמה ומצחיקה ואני פשוט מעריצה אותה. היא מהדמויות הבודדות שהצלחתי להתחבר אלהן ולהרגיש את מה שהן מרגישות בזמן קריאת הספר. זה הגיע לרמה כזאת שכשקליירי שפכה משהו, חשבתי לעצמי"אוף, אין לי כח לנקות את זה איתה עכשיו" (אם אתם צוחקים עליי, תעשו את זה בעדינות.)

עכשיו בואו נדבר על ג'ייס. אוי ג'ייס. אני מציעה הצעת חוק, שלפני שדמות חשובה מדי עומדת למות ואחרי 10 עמודים לקום לתחייה, תופיע האזהרה הבאה בתחילת הפרק:"זהירות! ג'ייס לייטווד עומד למות בפרק הקרוב, אבל אל תדאגו, הוא יחזור לחיים." זה יחסוך הרבה מאוד בכי ודיכאון בקרב הקוראים.
כמעט. בכיתי. עליו.
איךךך הוא מעז לחיות אחרי שהייתי כל כך קרובה לבכות עליו?? היו לי דמעות בעיניים כשהוא "מת". הייתי צריכה לגייס את כל כח הרצון שלי כדי לעצור אותן ולמנוע מהן לזלוג. תודה רבה, ג'ייס. אני מקווה מאוד שאתה מרוצה מזה!

אה, ושחכתי לומר עד כמה אני אוהבת את הכתיבה של קסנדרה קלייר, קולחת, זורמת עם הומור ובלי תיאורים מייגעים. מדהים, בדיוק כמו שאר הספר.

טיפה הפריע לי שהפרקים ארוכים כל כך. זה טיפה בעייתי כשיש לי רק 10 דקות לקרוא ואז אם אני רוצה לקרוא פרק שלם אני צריכה לנסות לקרוא 30 עמודים ב-10 דקות. לדעתי אפשר לקצר את הפרקים ל-10 עד 15 עמודים לפרק. כי כמו שאומרים ברוסלינד, פרקים קצרים עוד לא הרגו אף אחד!

ועוד משהו בעייתי- הסוף היה יפה כל כך!! מצד אחד, אני מפחדת לקרוא את המשך הסדרה כדי לא להרוס לעצמי את הסוף היפה הזה, אבל מצד שני אני שמחה שיש סדרת המשך כי קשה לי מדי להפרד מקליירי, מג'ייס ומסיימון עכשיו. וכן, אני יודעת שאני סותרת את עצמי. זה קורה לפעמים.

אהה ואני שמחה מאוד שמגנוס ואלק ביחד. יש לי חיבה מיוחדת לגייז, ואני סוף סוף שמחה שהם התנשקו. (נקווה שזה לא היה ספויילר)

בשם המלאך, הספר הזה מדהים!
אם לא קראתם עד עכשיו, אין לכם מושג מה אתם מפסידים.

אני בחיים לא אבין את האנשים שאומרים לי לא לשפוט ספר לפי הכריכה.
המשפט הזה 100% נכון ואני מסכימה איתו, אבל בכל זאת, הכריכה ושם הספר הם הדבר הראשון שאנחנו רואים בספר, ובסופו של דבר, ולא משנה כמה אנחנו מתכחשים לזה, הם נותנים לנו את הרושם הראשוני מהספר ואם אנחנו מתעניינים ספר או לא, זה בדרך כלל בגלל הכריכה.
קרה לי הרבה פעמים שהכריכה או השם (או השילוב של שנהם)של הספר נראו לי טיפה מוזרים ולא רציתי לקחת, ובסופו של דבר, כשקראתי התאהבתי לגמרי בספר. אף פעם לא חשבתי שזה עובד גם הפוך.

כלומר, תסתכלו על הספר הזה! כריכה יפה, שם די מיסתורי, איך ספר כזה יכול להיות גרוע?
אבל אז, ברגע שהופכים את העמוד הראשון, אפילו הכריכה המעוצבת של הספר הזה לא מסוגלת להציל אותו.
קודם כל, הדמויות. אויייי הדמויות!
כל כך שטחיות ומטומטמות.

קאלה מתיימרת להיות כמו הדמויות שאני כל כך מעריצה ואוהבת, כמו ביאטריס פריור, קטניס אוורדין וקליירי פריי(או מורגנשטרן, כרצונכם..) ועוד רבות אחרות וטובות, היא מנסה להיות הדמות המרדנית האמיצה שכולם אוהבים, אבל במקום זה היא אנוכית, שטחית וחסרת אופי.
אני יודעת שזה לא בסדר לדחוף לפה דמויות אחרות כדי שלקאלה לא יהיו תסביכים כלשהם, אבל אני חושבת שבכל זאת אני אשתמש בטריס כדי להמחיש לכם את עמדתי.
אני יכולה להשתמש בסמיילים, כש- %#$%^@$#^^$#^%$^#%$@#$%^%$#@$%^&%$# מבטא את כל הכעס והשנאה שלי כלפי קאלה, אבל נו באמת, זה לא הולך לעבוד.
אז איפה הייתי? אה כן, טריס. (מצטערת, אני פשוט אוהבת יותר מדי את הספר "מפוצלים". אבל היי, אפשר להאשים אותי? הוא מדהים!)
הכי חשוב, לטריס פריור היו ערכים ואופי. טריס האמיצה, טריס המתחשבת, טריס שאוהבת את טוביאס ואת המשפחה שלה יותר משהיא אוהבת את עצמה, שחושבת על האחרים לפני כל פעולה שהיא עושה.
ומה עם קאלה? קאלה היא חתיכת אגואיסטית מטומטמת וחסרת אופי! כבר אמרתי את זה? כן, אמרתי את זה. אם לקאלה היה אכפת אפילו טיפה מאמא שלה, או מהלהקה שלה, היא הייתה מתאמצת טיפה, ולא היה אכפת לה ללבוש בגדים בשביל שאמא שלה והלהקה יהיו מרוצים.
קאלה, מסכנה שכמוה, היא האלפא של להקת צל לילה, היא מהממת וכולם מתים עליה, אבל לא האנשים המבוגרים, כמו הגבירה שלה ואמא שלה, הם מכריחים את המסכנה ללבוש בגדים טיפה יותר מעודנים ולהתנהג יותר כמו מנהיגה. פשוט לרחם עליה, נכון?
זה
סך הכל
ב-ג-ד-י-ם
מה הביג דיל פה?
פאק. אני כל כך לא מבינה אותה.
עוד משהו ממש חשוב, שרוב הסופרות לא שמו לב אליו, הוא שאם הדמות מושלמת מדי, בלתי אפשרי להתחבר איתה.
נחזור עוד פעם לטריס (מקווה שאין לכם בעיה עם זה שטריס מתארחת פה בביקורת באופן די קובעXD).
ורוניקה רות עשתה את טריס נמוכה, בלי פנים יפות במיוחד, עם חזה קטן ומראה של ילדה בת 12. ולעומת זאת, היא הוסיפה לה את תכונות האופי המדהימות שלה, כמו האומץ וחוסר האנוכיות.
זה לא היה במקרה, היא עשתה את זה כדי להדגיש את האופי שלה, ולהראות שהחיצוניות היא רק מעטפת והאופי הוא שמשנה, וטריס הצליחה בגלל האומץ וטוב הלב ולא בגלל משהו אחר.
קאלה היא בדיוק ההפך, בעלת יופי מדהים ואופי חרא.
קשה מדי להתחבר לדמויות מושלמות מבחינת חיצוניות ואהובות כל כך על ידי האנשים כמו קאלה. היא מזכירה לי יותר מדי את הבנות שפחדתי מהן בבית ספר היסודי, המקובלות האלה והיפות שכולם אוהבים אותן כי הם לא רואים את הפנימיות שלהן.
זה לא שאני שונאת את שאר הדמויות כמו שאני שונאת את קאלה, אבל לדעתי, גם להן חסר עומק ואישיות ואופי.
והעלילה יותר מדי קיטשית. במשפט אחד העלילה היא: קאלה היא אלפא בלהקת זאבים, היא מדהימה ומושלמת וכולם מתים עליה, המבוגרים מכריחים אותה להתלבש ולהתנהג כמו נסיכה אבל היא לא רוצה כי היא כזאת מרדנית ואמיצה וזה גורם לקוראים כל כך לאהוב אותה. (ציניות היא אמצעי רטורי חשוב.)
השד יודע איך הספר הזה רב מכר. דמויות כל כך שטחיות, עלילה כל כך קטשית וצפויה, כל כך הרבה העדר עומק.
אבל בעצם, למה אני מצפה? אני רואה איך בנות מעריצות סיפורים מטומטמים שנכתבים על ידי פקאצות פייסבוק (ותסלחו לי על שאמרתי את זה, אבל הסיפורים שבפייסבוק כל כך מפגרים, לא הגיוניים וחסרי כל עומק ואישיות וחן בכתיבה שזה עושה לי להקיא) אז למה שלא יאהבו גם את צל לילה? אחרי הכל, אפילו לו יש יותר עומק ועלילה מאשר לסיפור על ילדה שהכירה ילד ואחרי יומיים הוא כבר אמר לה שהוא יילחם עליה, ואחרי יום וחצי היא התאבדה בשבילו.

עוד לא סיימתי את הספר הזה, ואחרי שאני אסיים את אש אני אחזור אליו, בגלל הסיכוי הקלוש שאולי תהיה תפנית בעלילה או משהו כזה שיגרום לי לאהוב אותו.
כרגע, פשוט חבל לי על הכסף והזמן שבזבזתי על הספר הזה. לא ממליצה. בכלל.

בדיוק הספר שהייתי צריכה כדי להחזיר לעצמי את השפיות אחרי שאזרתי מספיק כח רצון לקרוא ספר פילוסופי של חיים שפירא.
אם אתם שואלים, אז לא, השפיות שלי עוד לא חזרה אליי (כרגע היא בחופשה בהוואי. קיבלתי ממנה גלויה אתמול, היא נהנית מאוד!) כי בדיוק התמכרתי לאנימות יפניות כמו דת' נות וסול איטר (שמתי לב שסול איטר נשמע כמו סוליטר כשאומרים אותו בקול רם. אבל דת' נות וסול איטר נשמע יותר טוב ממחברת המוות ואוכל הנשמות.)
אבל, זה לא אומר שלא נהניתי מהשפיות לזמן הקצר שהיה בין הרגע שבו התחלתי לקרוא את הספר לבין הרגע ששפיותי הלכה שוב בגלל אנימות יפניות ארורות.
הכתיבה קולחת, מותחת, בלי תיאורים משעממים וכל מילה במקום.
אבל הפרקים היו הרבה יותר מדי ארוכים! ספר של 365 עמודים מתחלק ל-11 פרקים בלבד. אני שונאת פרקים ארוכים. יום אחד אני אשתלט על העולם, ואז אקבע חוק שמספר העמודים בכל פרק בספרים לא צריך לעלות על 15 עמודים. (ואם אנשים קוראים בנסיעות או לפני השינה ואין להם זמן לקרוא פרק בן 30 עמודים!? למה לא מתחשבים בהם?) עד אז אני פשוט אתלונן על זה כהוגן בביקורות
שלי.
התצלומים היו תוספת מקורית וייחודית לספר, למרות שבחלק מהתצלומים אמה נראית כמו אישה מבוגרת בשנות ה-30, כשהיא אמורה להראות כמו נערה בסביבות גיל 15. זה קצת מחרפן.
ויש הרבה דברים שלא הבנתי, ודברים שהם לא הגיוניים. למה מיס פרגרין בחרה ליצור את הלולאה דווקא בתאריך 3 לספטמבר 1940? הרי זה הלילה של ההפצצה! וזה באמצע תקופת מלחמה, ויש צוללות גרמניות בכל מקום. באמת, היא לא יכלה לבחור תאריך שלו יותר שבו יוכלו לחיות לנצח?
ולמה הילדים המשונים לא לומדים להשתלט על הכוחות שלהם? למה אוליב לא מנסה לייצב את התעופה שלה, ולמה יו לא יכול להשתלט על הדבורים שלו? הם חיים חיי נצח לפחות 70 שנה, ואני מאמינה שהיה להם די זמן פנוי שבו יכלו ללמוד לשלוט בכוחות שלהם.
*זהירות ספויילר*
איזו אכזבה! מתחילת הספר היה ברור שג'ייקוב יתברר כמשונה, אבל ציפיתי שיהיה לו איזה כח על מגניב ומיוחד. ומה הכח שלו? לראות את החלולים (המפלצות). אני לא מבינה מה זה מועיל לו. זה לא שזה יעיל בקרב בצורה כלשהי, זה לא נותן לו יכולת מיוחדת מול החלולים, הוא פשוט מסוגל לראות אותם בלי יכולת להגן על עצמו. ככה שיוצא שאין לו כח מיוחד שהוא באמת שימושי.
אגב, נפחלול זה שם ממש מטומטם לגזע של מפלצות. אני רק אומרת.
**סוף ספויילר*
אה, וכמעט שחכתי להגיד שהסוף פתוח. מה שאומר, או שיהיה ספר המשך, או שהסופר יקבל נבוט בראש מהקוראים של הספר. מה שיגיע קודם.
אבל הרעיון כל כך יפה, ככה שלמרות הדברים הבלתי הגיוניים והסוף הפתוח אני לא יכולה לתת לספר פחות מ-4 כוכבים.
והדמויות נהדרות. בכל אחת יש עומק, אישיות, עקרונות.. כל כך שונות מהדמויות השטחיות של הספר שאני קוראת עכשיו (למען האמת, קראתי רק 2 פרקים מהספר ההוא אז אולי אני טועה לגביו.)
וג'ייקוב הוא כל כך...אין לי מילה מתאימה כדי לתאר אותו, אבל אני אגיד לכם שאם לא הייתי מאוהבת עד מעל האוזניים במישהו אמיתי (ובמישהו ארור מאנימה יפנית) כנראה שהייתי מתאהבת לגמרי בדמות של ג'ייקוב. הוא אמיץ, חכם, נחמד.. שלא כמו הדמות של הספר שאני קוראת עכשיו (אולי בשביל זה המציאו את הספרים השטחיים. כדי שספרים טובים ייראו אפילו טובים יותר על הרקע שלהם)

לסיכום, ממש אהבתי את הספר...(:
חובה קריאה!

וואו, אני לא מאמינה שגמרתי את הספר הזה ונשארתי חיה! (וחבל שאני לא יכולה להחליף את המילה 'חיה' במילה 'שפויה').
אני עומדת, כנראה, לשבור את שיא הביקורת הארוכה ביותר עם דעתי על הספר, אבל בואו נחזור רגע לאחור, ללפני שבוע וחצי עם פלאשבק דרמטי, ליום ההולדת של הסבא המת שלי (שהוא במקרה גם יום ההולדת של הילד שאני אוהבת. מוזר, לא?).
~~~~~
זה היה יום שמשי ובהיר. השמש חדרה מבעד לחלון הבית הגדול והמרשים שבו ישבתי ובהיתי במבט אטום על שולחן האוכל.
ההורים שלי, ביחד עם דודה שלי והבת דודה המבוגרת שלי, שנמנים עם האנשים שהכירו את הסבא המת שלי כשהיה בחיים, החליטו לעשות סוג של אזכרה ביום הזה.
חשבתי על סבא שלי, שלא זכיתי להכיר אותו.
חשבתי על הילד שאני אוהבת, על איך שהוא מחזיק את הפנים שלי ומנשק אותי, בהתחלה בביישנות ואחר כך בתשוקה, ואיך אני מעבירה יד בשיערו, כמו שתמיד רציתי לעשות.
חשבתי שזה לא בסדר מצידי לחשוב על הילד שאני אוהבת באמצע האזכרה של הסבא המת שלי.
''מרי, יש לי ספר בשבילך'' קולה של בת דודה שלי חתך את רצף המחשבות שלי באמצעות שימוש במילות הקסם.
היא הושיטה לי ספר עם כריכה די פשוטה. נרתעתי. ''זה לא ספר פנטזיה או מדע בדיוני,'' חשבתי ''ואת יודעת טוב מאוד מה דעתי על ספרים כאלה.''
אבל לפני שהספקתי להגיד משהו הספר כבר היה בידי, והיא הסתלקה בחזרה לשולחן האוכל. איזה יופי!
~~~~~

כמו ששמתם לב, לא היו לי הרבה ברירות מלבד לקרוא את הספר, או להחזיר אותו אחרי 3 ימים ולומר ''וואו איזה ספר יפה!'' תוך כדי העמדת פנים שקראתי את הספר.
אז נחשו מה עשיתי!
(לא, לא פתחתי בית מחסה לגרבילים מנוקדים, אם זה מה שאתם חושבים.)
התחלתי לקרוא, לראשונה בחיי ספר שבדרך כלל הייתי נרתעת ממנו.

ההתחלה נחמדה. הסופר לא מפיל את כל הפילוסופיה והפסיכולוגיה על העמודים הראשונים, הן מגיעות רק אחר כך.
הכתיבה קלילה, וטובה וזורמת ומלווה בהומור, למרות שהספר מכיל בתוכו משמעות עמוקה, היה קל מאוד לקרוא ולהבין אותו.
הרעיונות שהסופר מביא מעניינים, אבל אני לא יכולה לומר שלא איבדתי את שאריות השפיות המועטות שלי איפשהו במהלך הקריאה.

אלוהים
אדירים
כל
כך
הרבה
פילוסופיה

הספר הזה גורם לך להרהורים פילוסופיים ומדעיים ועשוי לגרום לפסימיות זמנית תוך כדי מחשבות על מטרות הקיום שלנו ומשמעות החיים!
הכל היה טוב ויפה, הייתי סתם בן אדם תמים (בעצם.. לא. ממש לא תמים.) שחלם בהקיץ והיו לו פנטזיות פרועות, ופתאום בא איזה חיים שפירא עם המשפטים הפסימיים שלו ודפק לי את כל המצב רוח.
מצטערת, אבל זה נכון. הספר מאוד מעניין, הוא מעלה נקודות שלא העזתי לחשוב עלהן קודם, אבל עם זאת... יש בו כל כך הרבה פסימיות. זה לא שהסופר עצמו פסימי, אבל הוא מצטט כל כך הרבה משפטים פסימיים שגורמים לך לרצות לדפוק פטיש של 100 קילו על הראש של מי שהמציא אותו תוך כדי צעיקת דברים מוזרים.

~מרי מגלה את ספרי הפילוסופיה, סצנה 1~
פילוסוף אקראי כלשהו: ''כדור הארץ הוא הגהנום של כוכב אחר''
אני: " שמע, אני בן אדם פאקינג מאוהב ומאושר כרגע, זה החיים שלך היו חרא לא אומר שהחיים של כולם היו כאלה! בבקשה תפסיק להרוס לי את המצב רוח הטוב, איש ארור עם כליות מתפקדות!!!!!"
אמא שלי:"מרי, את שוב מדברת לחפצים דוממים?"

אני רוצה לראות בן אדם אחד שלא התחרפן במהלך קריאת הספר.
או בן אדם שהסכים עם כל מילה שכתובה בספר.
אומרים שאנחנו משחקים תפקידים ולובשים מסכות, שאנחנו כל כך רגילים להם, שאפילו אנחנו לא שמים לב אלהם, ואם ננסה להוריד אותן נגלה שיש לנו עוד ועוד מסכות מתחת וגם אחרי שננסה להוריד את כולן, אחרי המסכה השלישית זה נעשה מוזר מדי.
אוקיי, אז אני מודה שאני מרמה אנשים מסויימים בלי הפסקה.
אנשים אחרים אני מרמה פחות.
את עצמי עוד לא הצלחתי לרמות בצורה מושלמת. עמוק בלב, אני יודעת היטב מתי אני מרמה את עצמי.
הרי כולנו יודעים מתי אנחנו מרמים את עצמנו!
זה אבסורדי לגמרי לשקר לעצמנו. אתם לא שמים לב כשאתם מרמים את עצמכם?

אוקיי שמתי לב שזה התחיל להיות דומה יותר ויותר להרהור פילוסופי כמו בספר הארור הזה.

אם מילא איבדתם את שפיותכם- אין לכם מה להפסיד, אתם מוזמנים לקרוא את הספר הזה!
אם שפיותכם (או שאריותיה) עדיין איתכם והיא יקרה לכם, תברחו בצרחות בכל פעם שתראו את הספר הזה ברדיוס של 3 ק''מ.

אני הלכתי להחזיר את שפיותי באמצעות כמות סיטונאית של ספרי פנטזיה ומדע בדיוני.

יש הרבה דרכים לאבד את השפיות. דרכים רבות ומוזרות מאוד. התסמין הראשון לאיבוד השפיות הוא דיבור לחפצים דוממים. התסמין השני הוא כשהחפצים הדוממים עונים לך בחזרה. ככה מצאתי את עצמי מאבדת את השפיות, באשמתו של ספר מזורגג (אין לי מושג מה המילה הזאת אומרת, אבל אני די בטוחה שהיא מקבילה ל'ארור' ול'מקולל')ומעולה לגמרי.
ישבתי לי לתומי בחדרי, וקיללתי בשקט כל מורה ומורה שהחליטה שכיתות מדעיות לא צריכות להנות מהטבה הקרויה ''חופשת פסח'' ולכן המציאה עבודות יצירתיות במיוחד שאפשר להצליח לעשות אותן באמצעות הרבה כישרון וערמומיות, וכמובן המרכיב הסודי-מנה נדיבה של קללות בשפה זרה.
באותו הזמן הספר הלבן המפתה נח בשקט על שולחני, שולח לי מסרים תת-הכרתיים ברוב חוצפתו. כשהשיטות הזדוניות שלו עבדו והצליחו להסיח את דעתי מעבודה מוזרה בספרות ופניתי להסתכל אליו, הוא השתתק. משכתי בכתפיי והמשכתי לקרוא סיפור על ילדה שחוותה ''השפלות'' בילדותה, והן היו קטנות מכדי שתהיה להן חשיבות. אחר כך הספר התחיל לדבר.
''מרי....''
''שקט, אני מנסה לעבוד פה!''
''אני יותר מעניין מסיפור על ילדה חדשה בכיתה שהכריחו ילד אחר מהכיתה שלה להזמין אותה למשחק מחניים וזה השפיל אותה נורא רק כי כולם הסתכלו עליה. תעזבי את הסיפור הזה, אז מה אם את צריכה להגיש עליו עבודה בעוד יומיים. תקראי אותי, תקראי אותי. תקראי אותי!!''
''לא תצליח להפיל אותי בפח, ספר!!''
אבל הו, הספר הארור הצליח. תלשתי דף פוליו מקלסר ביולוגיה, כתבתי עליו כמה תשובות, וכמובן שבשאלה הארורה מכל, זאת שמבקשת להביא מקרה אישי של משהו שקרה לך, כתבתי משהו דיכאוני ביותר (משהו על חברה דיכאונית שחותכת עם תוכניות התאבדות). לא חשבתי שזה ישפיע לי על הציון בצורה כלשהי, פשוט תיארתי לעצמי שיהיה משעשע לראות את הבעת הפנים של המורה כשהיא תקרא את זה.
אחרי שסיימתי לחרטט משהו דיכאוני ועמוק על דף פוליו שדחפתי לתוך שקית ניילון, לקחתי את הספר המפתה, שעכשיו שכב בתמימות מעושה, מחכה שאפתח אותו.

אז פתחתי אותו, בתחושה שאני עושה טעות איומה ואצטער על כך אחר כך, כשאאלץ להכין את כל העבודות בדקה התשעים. אבל, אוי, זה ספר כזה טוב! בדרך כלל, זה טבעי שהספר הראשון יותר טוב. מדהים כמה קל להדרדר בכתיבת ספרי המשך לסדרה, כמה קל להרוס סדרה שלמה בגלל ספר המשך לא מוצלח, כמה קל לאבד את זה. לעיתים נדירות ספרי ההמשך טובים מקודמהם. אבל הוכחה חיה, זה יכול לקרות! לספר הקודם בסדרה נתתי 4 כוכבים. לספר הזה, אני חושבת שמגיע לפחות 6. (אם רק היה ציון כזה)
הדבר שהכי הפריע לי בספר הקודם הוא התרככות האישיות של אלי, והעובדה שתמיד צריך להציל אותה ולהגן עליה. בספר הזה, אלי אחרת לגמרי בקטע הזה, היא יכולה להגן על עצמה, להלחם, והיא לא זקוקה לחבורת חתיכים שיילחמו בשבילה.
אם כבר מדברים על חתיכים. בטח שמתם לב בביקורות קודמות שהדבר שהכי מחרפן בספר הזה הוא הפרידה של קרטר ואלי.
אוףף, כל כך מבאס!!!

למההה אלייייייייייייייייי!! למההה!! למה לא יכולת לסמוך על החבר שלך?!?!?!? הוא פאקינגג אהב אותך, מטומטמת!!!!!!!! אבל לאאאא, היית חייבת לשקר לו!!!
אם רק היית מדברת איתו, ולא עם סילבןן!! אוף, אלי, למה את כזה בן אדם מטומטם!!!!!!!
אוףףףףףףףף!!!
רלחיעחלריחהקינרכטצוחהעטקירכטוהעקריגכעורקעקורעכה $^&%^%@#^$Y%T$^E%&$#^#%$%@$%#&^)(_)&^%$^&)&^%$%^&

וכמו ששמתם לב, הפרידה בין אלי וקרטר לא השפיעה הרבה על הקוראים מבחינה רגשית. אגב, מה שאני הכי לא מבינה, זה למה אלי כל הזמן מחליפה בין קרטר לסילבן. בהתחלה היא הייתה עם סילבן. אחר כך היא זרקה אותו, ולמה? כי הוא ניסה לאנוס אותה. אני באמת היחידה שרואה שהוא לא ניסה לאנוס אותה? הוא רק נישק אותה בצורה חושנית. הוא לא ניסה להפשיט אותה, או להשכיב אותה, או משהו בסגנון. רק אני רואה את זה ככה?!
אחר כך, אחרי שאלי כמעט נאנסה, היא ישר עברה לקרטר. ואז, בספר השני, היא שוב עוברת לסילבן. אז הוא התנצל והוא ממש השתנה ופתאום הוא נהיה חמוד, ואלי ישר נופלת ברשת שלו. ואחר כך, כנראה היא וסילבן שוב ייפרדו, והיא תהיה שוב עם קרטר. זה מחרפן! למה שהיא לא תבחר אחד, את זה שהיא אוהבת באמת, ותהיה איתו ורק איתו? משולש האהבה הזה שונה קצת מהאחרים, בדרך כלל במשולשי אהבה אפשר לדעת כמעט בוודאות את מי הדמות תבחר. (קליירי בחרה בג'ייס, בלה בחרה באדוארד, קטניס בחרה בפיטה. וואוו, איזו הפתעה!! אנשים ממש לא צפויים!!!) אבל בתיכון לילה זה לא ככה. כל אחד מהבנים חמוד וטוב בדרכו שלו, אין העדפות ברורות. זה ממש נחמד וזה מוסיף, אבל זה טוב כל עוד אלי לא יוצאת עם אף אחד מהם ולא מחליפה בנים כמו גרביים. (ציפור קטנה לחשה לי שעומדים להיות 5 ספרים בסדרה, במקום שזו תהיה טרילוגיה. אם במשך 5 ספרים שלמים אלי עומדת להחליף בין קרטר וסילבן, אני עלולה לאבד את שאריות השפיות המועטות שנותרו לי.)
היא אומרת שקרטר חונק אותה, לא נותן לה לנשום, וסילבן אנס אותה (למרות שלדעתי, הוא סך הכל נישק אותה בחושניות רבה מדיי. אבל נעזוב את זה עכשיו) אבל כל אחד מהם טוב, ומושלם, וחתיך, וחכם בדרך הייחודית לו. מצד אחד, אפשר להבין למה אלי לא בוחרת באחד מהם. אבל מצד שני, הפרידות האלה הן משהו קשה לכל הקוראים!

כמעט שחכתי לדבר על העלילה והכתיבה, שהיו מצויינות. אף רגע משעמם. אף מילה מיותרת. בלי תיאוריים משעממים ומייגעים שגורמים לך לרצות לדלג עלהם. המתח נשמר לאורך כל הספר, והספר מצליח לרתק אותך בצורה שזה פשוט מדהים. קראתי כל הזמן 'רק עוד פרק אחד ואני ממשיכה את שיעורי הבית\הולכת לישון, אני פשוט חייבת לדעת מה קרה' בין העבודות ושיעורי הבית, ולפני השינה בשירותים בשעת לילה מוזרה. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו.
והעלילה נותרה פתוחה. עוד לא יודעים מי המרגל של נתניאל. כמה מתוחכם מצידה של הסופרת! הרי ברור שנקנה את הספר הבא בסדה על השניה שגומרים להדפיס את העותק הראשון כדי לדעת מה יקרה לאלי וקרטר, וכדי לגלות מי המרגל. אני אישית חושדת שזה קרטר או סילבן. או אולי אלי! אולי בעצם אלי היא סוכנת של נתניאל שעברה שטיפת מח ונשלחה לקימריה תוך כדי שהיא חושבת שהיא רק ילדה תמימה, ובעצם היא נשלחה לשם כדי לאסוף מידע, ואחר כך הם יאספו אותה, יחזירו לה את הזיכרון והיא תספר להם הכל על קימריה? לא, בעצם, המרגל מספר לנתניאל הכל על אלי, אז אין מצב שאלי בעצמה עושה את זה.. או שאולי כן?
אבל בעצם, יותר הגיוני שזה יהיה קרטר או סילבן.

אבל אוייש, הספר הזה פשוט טוב! באחת הביקורות אמרתי שהעלילה, הכתיבה, הרעיון והדמויות הם כמו סריג ביחד, קשורים אחד בשני ויחד יוצרים ספר. אם אחד מהם גרוע- זה הורס את כל הספר! אבל כאן זה בדיוק הפוך. הכל מושלם כל כך, נהניתי מכל רגע של קריאה. הספר מדהים. פשוט מדהים. חובה קריאה.

אגב, אנג'ל צדקה. אי אפשר לקרוא את הספר בלי לאכול שוקולד בכמות סיטונאית ולרסן בכל הכח את הרצון לבכות.
בווווהווו!!!

אבל, באמת שזה ספר מדהים. מגיע לו 6 כוכבים מתוך 5. אולי אפילו 7.
אני לא ממליצה לכם לקרוא אותו, אני אומרת שאתם פשוט חייבים לקרוא אותו. עכשיו! חייבים!!
יום אחד אני אשתלט על העולם, ואכריח את כולם לקרוא את תיכון לילה, ומי שלא יעשה את זה יגורש. עד אז אני פשוט אקווה שהביקורת שלי שיכנעה אותכם שזה ספר טוב.

אני לא יודעת מה להגיד. אני לא יודעת כמה כוכבים לתת. מכירים את זה שקראתם סדרה שהייתה די טובה, והספר האחרון קצת איבד את זה, ואתם פשוט לא רוצים להאמין שהספר האחרון טוב מקודמיו, אז אתם מנסים לשכנע את עצמכם שהוא טוב בדיוק כמו השאר כדי לא להרוס לעצמכם את הסדרה?
ציפיתי לתשובה ברורה בנוגע למה שהופך את הזאבים לזאבים. התשובה הייתה די מעורפלת, ''אנדרנלין, וכמה מחבריו'' באמת לא אומר לי הרבה. זה היה גם די צפוי, ולא הבנתי מה זה קשור לחום או לקור. לא הגיוני, ולא מספק. וזה הספר האחרון בסדרה, ככה שכנראה לעולם לא אקבל תשובה על השאלה הזאת. כאילו שהסופרת בעצמה לא הצליחה לחשוב על תשובה נורמאלית שתספק את הקוראים ותגרום להם להלם, אז היא נתנה תשובה מעורפלת ומוזרה שדי ברורה מאליה. חבל, מגי יכלה לחשוב על משהו אדיר שהופך את הזאבים לזאבים ולשחק אותה בקטע הזה. ממש בזבוז של כישרון.
לסופרים יש קטע כזה, להמציא עולם, ואז להפריך את מה שיודעים על העולם. למשל, במשחקי הרעב- מחוז 13 קיים. בשבע הממלכות- לק הוא לא מלך שוחר שלום, אלא מחונן מרושע. מגי סטיווטר ניסתה לעשות אותו דבר, רק שזה פשוט הרס את הספר במקום להוסיף לו. הרעיון של זאבים שמשתנים בחורף היה ממש טוב ומקורי, וברגע שהיא שינתה אותו זה פשוט הרס את הכל. חבל. כל כך חבל!! אוף, סופרת ארורה!!! למה הרסת רעיון טוב כל כך?!!?!
חוץ מזה, הספר מלא במתח. אבל לא מתח מסוג המתח שמרגישים בקריאת ספרים כמו ''תיכון לילה'' או ''מחסה'', המתח הבלתי נסבל הזה שמדרבן אותכם להמשיך ולהמשיך לקרוא ולגלות עוד ועוד פרטים, המתח בספר הזה הוא לא מתח מהנה כזה. הוא יותר מתח משעמם, היו הרבה קטעים, שפשוט השתוקקתי לדעת מה יקרה בהמשך, אבל הקטעים עצמם היו די משעממים ומלאים בתיאורים מייגעים שלא מביאים אותך לשום מקום.
ספרים הם כמו אלכוהול, או סמים, אבל בצורה חיובית (תסלחו לי על ההשוואה המטורפת קצת). הם פתח לעולם אחר שהוא טוב יותר. אני נזכרת בספרים אחרים, שריתקו אותי ולא נתנו לי להניח אותם מידי, בלי אף תיאור משעמם או רגע מיותר. לפעמים אני קוראת כדי לא לחשוב על החיים שלי. אני זוכרת את עצמי בגיל קטן יותר, נשכבת במיטה, ועל הרגע שהדלת נסגרת אני מוציאה ספר ומתחילה לקרוא, מהר, לפני שאני אתחיל לחשוב על משהו מהחיים האמיתיים והמטורפים שלי. אם הספר לא מרתק אותך לגמרי, בשלב מסויים מתחילים לחשוב על דברים אחרים והמחשבות נודדות הרחק מהעלילה. זה קרה לי הרבה פעמים בספר הזה.. הוא לא יהיה הספר שאני אקרא כשארצה הסחת דעת.
אבל עם זה, הפרקים האחרונים היו יפים כל כך. מותחים בצורה הכי טובה שאפשר. היה שווה לקרוא כמה מהתיאורים המייגעים שבאמצע כדי להגיע לסוף המותח, היפה (והקיטשי).
הדמויות טובות. רואים שיש בהם עומק, אישיות, כל דמות שונה מהאחרות. איזבל וקול דומים בצורה מוזרה מעט, שנהם חריפים, לא אכפת להם ממה שחושבים עלהם והם אומרים את כל מה שהם חושבים בפרצוף, ושנהם קשורים לרפואה ולמדעים בצורה עקיפה. זה די מוזר שכוכב רוק לשעבר כמו קול יהיה חכם בצורה יוצאת דופן ויתחיל לעשות מחקרים, אבל בעצם זה הופך את הדמות של קול מדמות-סטריאוטיפית-נדושה-של-כוכב-רוק לדמות שונה עם עומק שיש לה כמה צדדים באישיות.

אני גם לא יודעת אם להמליץ או לא. מצד אחד, רעד היה יותר מעניין. מצד שני, גם נצח היה טוב לא פחות מבחינת העלילה, והעלילה היא העיקר, לא? בעצם, העלילה, הדמויות, הכתיבה והרעיון קשורים אחד בשני, כמו סריג, והיו חלקים משעממים ביותר בכתיבה. למה אני כל כך לא החלטית? זה לא הגיוני, אני עוד לא במחזור..

תחליטו אתם אם לקרוא או לא. אני הולכת לגנוב שוקו קר מהמקרר.

איזה יום ארור. הרגע הרגתי שני יתושים בגודל טרנטולה, אבל אז החברים הענקיים שלהם החליטו להתנקם בי (או שהם סתם החליטו שאני טעימה) ועכשיו הלכה התוכנית שלי להראות במקומות ציבוריים בחופש.
אז מה אני עושה בדרך כלל כשמשהו מעצבן קורה? קוראת ספר! (ספרים- הפיתרון האולטימטיבי להכל, קנו ספרים עכשיו בחנויות הספרים! זה לא פרסומת סמויה, אבל החנויות שלנו פתוחות משמונה עד עשר.^^ )
למרות ששמתי לב שלא כולם יסכימו איתי שהספר הזה מרגיע או משחרר או שכיף לקרוא אותו ביום חורפי קר עם פוך ושוקו חם, או בתקופה הזאת של השנה עם מזגן ושוקו קר. (זה כל כך יותר טעים משוקו חם)
והסיבה לזה? האהבה בין סם לגרייס, שהיא אחד האלמנטים הבולטים בספר, ואנשים מסויימים חושבים שזה מתוק וחמוד, והאנשים האחרים חושבים שזה קיטשי יותר מדי ולא מציאותי, כי הרי אהבה כזאת, דביקה וקטשית ומתוקה להחריד (אבל בצורה טובה), יש רק בספרים. פשוט יש יותר מדיי ספרים שמתארים אהבות חזקות כאלה, אבל כשזה מגיע למציאות, זה קשה לדמיין שמתישהו איכשהו תמשך למישהו באותה רמה שסם נמשך לגרייס. רמות הקיטשיות הגבוההות בספר, הן בדרך כלל הסיבה העיקרית לחוסר הזדההות עם הספר.
אבל מה אם אני אגיד לכם, שאהבות כאלה כן קיימות במציאות? שמצאתי מישהו עכשיו שאני מאוהבת בו עד מעל לאוזניים, באותה צורה קטשית ומפחידה טיפה שבה גרייס אוהבת את סם? עכשיו כבר לא תוכלו להשתמש בתירוץ הזה ולהגיד שהספר לא מציאותי.
אחרי שהוכחתי את זה בצורה מדעית על עצמי, אני יכולה לומר לכם בביטחון שאהבות כאלה אפשריות. הרגע נתתי לכם סיבה אחת פחות לשנוא ספרים בגלל שהם קיטשיים! (חוץ מ'לנצח' (לא לבלבל אותו עם 'נצח') ושאר ספרי בני האלמוות. הם כבר קיטשיים בצורה מטומטמת)

הספר הזה היה מותח יותר ומעניין יותר מהספר הראשון, הוא פשוט גורם לך להשאב לתוכו. באמצע הקריאה, לא יכולתי שלא לתהות ביחד עם הדמויות לגבי הגורם שהופך אנשים לאנשי-זאב, ובסוף קיבלתי רק תשובה חלקית ומעורפלת. זה חכם מצידה של הסופרת לתת תשובה כזאת, כדי להבטיח שנרצה לקרוא את הספר השלישי כדי לגלות מה גורם לזאבים להחליף צורה, ולמה הם מגיבים בצורה שונה.
אבל, אם אני לא מקבלת לזה תשובה בספר השלישי, אני הולכת עם נבוט הישר אל הבית של הסופרת. אגב, ידעתם שנבוט זה סוג של מקל בייסבול קדמוני עם קוצים?

היה משהו קטן שדי הפריע לי בספר, והוא שגרייס פשוט מושלמת מדי. אין לה אויבים, שמתם לב? היא מוצאת חן בעיני כל אדם שהיא פוגשת.
איזבל הייתה סנובית ושטחית בתחילת הספר הראשון, אבל היא מתנהגת טוב אל גרייס והיא השתנתה אחרי שהיא התחברה יותר עם גרייס ואחרי שהיא גילתה את הזאבים.
קול הוא זמר להקת רוק מטורף, מכור לאלכוהול ולסמים וחותך את עצמו ולא שם על כל העולם ואישתו ואחותו ודודתו החורגת צובטת הלחיים, אבל פתאום כשהוא פוגש את גרייס היא ישר מוצאת חן בעיניו והוא נהיה פחות מגעיל כדי להתיידד איתה.
כאילו גישת הלא-אכפת-לי-ממך נעלמת אצל כל אדם ברגע שהוא רואה את גרייס.
זה לגיטימי שלכל דמות יהיו אנשים שמחבבים אותה וכאלה שמחבבים אותה פחות, ואם זה לא ככה וכל העולם אוהב אותה, זה די מפריע להתחבר איתה ולהזדההות איתה.
אבל ביחד עם זה, אני לא יכולה לומר ששנאתי אותה או שלא יכולתי להתחבר אליה בכלל. אבל מצד שני, הייתי מתחברת אליה אפילו יותר אם היא לא הייתה כזאת מושלמת.

העלילה הייתה מעניינת. זה מוזר שקראתי את הספר תוך שבועיים, פי 10 בערך מהזמן שלוקח לי לקרוא ספרים (בעצם אולי זה לא כזה מוזר, מי בכלל מספיק לקרוא משהו עם כל עומסי הלימודים האלה?) כי העלילה הייתה לגמרי מותחת ומורטת עצבים. קשה לעזוב את הספר מהיד.
אה, ויש גם דמויות חדשות בסיפור! (שחצי מהן מתות בסוף. טוב, חצי זה לא כזה הרבה אם המספר של הדמויות החדשות היה 2, ורק דמות אחת מתה.)
זה די מפריע שלא היה הרבה מידע או רקע על ויקטור, וכל מה שאנחנו ידענו עליו היה מנקודת המבט של קול. הסופרת יכלה לפרט עליו קצת יותר ולא רק להגיד שהוא היה בלהקת נרקוטיקה ושהוא אח של אנג'י.
קול הוא דמות מוזרה. מצד אחד, די קל להתחבר אליו ולהבין אותו, ומצד שני קל מדי לחשוב ''וואו, איזה חולה נפש!'' ואז לראות שיש לך לא מעט דברים משותפים איתו ולתהות מה זה בעצם אומר עליך ועל מצב בריאות הנפש שלך.
לא הבנתי את הקטע בין קול לאיזבל. היא אוהבת אותו? הוא אוהב אותה? זה סתם תשוקה מינית מה שיש בנהם, או שהם סתם ידידים וזהו? אני מצפה לתשובות בספר השלישי!

לסיכום-
הספר מעניין, הרעיון עם הזאבים פשוט מדהים ומקורי ושוקו קר זה יותר טעים משוקו חם.

מומלץ (עם שוקו) !

מסקנות מהחיים:
*אל תשאיל את המעיל שלך לזרים, גם אם הם לא בדיוק זרים ולומדים איתך בשכבה כבר יותר מחצי שנה.
*אל תשים בננה בתיק לטיול שנתי של יומיים, זה יימרח לך על כל הספר, הכובע והאוכל.(מזל שהיו מגבונים בסביבה)
*אל תדפקו בעצים עם הראש. נסו לא להדפק בעצים, בו זמנית לא למעוד על סלעים ולא לדרוך על חרא נוזלי כשאתם מטפסים על הר.
*פחד גבהים זה דבר דפוק. זה פשוט לא הגיוני שאין לי בעיה עם שבילים צרים בלי מעקה על הרים בגובה 500 מטר, אבל אני מקבלת התקף נוראי של פחד גבהים על מיטת קומתיים חורקת ומעצבנת.

אז, כדי לשכוח שאני על מיטה מעצבנת ולא יציבה במיוחד באיזו אכסניה נידחת שמכינה פנקייקים מעולים, אני מוציאה את רעד וממשיכה לקרוא.
הספר הזה פשוט טוב. אבל לפני שאני מספרת לכם על הספר, אני חייבת להוציא את זה. מכירים את האנשים האלה שמוציאים בביקורות כל דבר קטן שמפריע ושלא מפריע להם בספר? אז אני כזאת.

לפי הכריכה, הספר הזה נראה כמו ספר אימה. יער כחול, המילה רעד כתובה בשחור, ויש נקודה של דם. אה ויש גם זאב בכחול בהיר יותר, שתוקע בך מבט שגורם לך להשתין.
הכרתי אותו הרבה זמן, אבל לא חשבתי לקרוא אותו אף פעם. אני לא אוהבת ספרי אימה, חוסר העלילה שלהם מחרפן אותי. במקרה הספציפי הזה (אני אוהבת להגיד ספציפי) עדיף כבר סרטי אימה.
לא חשבתי אפילו לנסות את הספר הזה, (וכאן מגיע המשפט של 'אל תשפטו ספר לפי הכריכה או שג'ף הרוצח יאכל את הפרצוף שלכם בלילה') עד שראיתי שכל עמודי הספרים בפייסבוק משתפים שיצא ספר שלישי של הסדרה. כאן התחלתי לחשוד שאולי שפטתי את הספר לא נכון בגלל הכריכה.
ואז במקרה מצאתי את שני הספרים הראשונים בטרילוגיה למכירה פה בסימניה במחיר קטן פי 3 לפחות ממה שהספר הזה עולה בחנויות הספרים. ואני חייבת לציין ששנהם הגיעו במצב מעולה.
אז עכשיו יש לי שני ספרים במצב מעולה ומחיר נדיר, אני יכולה להתחיל לקרוא!
הספר הזה פשוט מפתיע. ציפיתי בהתחלה שסם יהיה יותר בסגנון של בונז, או רת' או אולי ניק... אולי אפילו פור. כאילו, קשוח ומפחיד עם כלי נשק מוסתרים. אבל לא, סם הוא קצת יותר רגיש, ולא, אין לו כלי נשק מוסתרים מתחת לבגדים.
זה היה מפתיע, סם היה די שונה ממה שציפיתי (בצורה חיובית) אבל אי אפשר שלא להתאהב בו.
מה שהיה קצת מוזר, הוא היכולת של סם להמציא שירים על המקום. הוא הולך, הולך, הולך, הולך, הולך ופתאום...פוווף! שניצל. אה רגע זה לא הסיפור הזה. אופס.. סם הולך הולך הולך, פתאום מתחשק לו להמציא שיר ועל המקום יש לו שיר עמוק ומרגש. לא ככה כותבים שירים! על שירים חושבים הרבה, יושבים וחושבים על הדימויים ועל איך להכניס לתוכם את הרגשות שלך ואז עורכים אותם, שירים לא נופלים עליך מהשמיים כמו שניצלים. ואני מוכנה להתערב שגם לסופרת לקח זמן לכתוב את השירים האלה, היא בטח ערכה ושינתה אותם כמה פעמים לפני שהכניסה אותם לספר.

גרייס היא דמות נחמדה. אין לי הרבה מה לפרט עליה, אבל אפשר להתחבר אליה, להבין אותה, לדאוג יחד איתה לגבי מה שג'ק עשה לסם.

האהבה בין גרייס וסם, שמאוהבים לגמרי אחד בשני (אפשר אפילו לומר אובססיביים) תורמת הרבה לספר, הופכת אותו לרומן קיטשי ודביק אבל בצורה ממש חיובית, כזאת שגורמת לך להגיד 'אווווו' במקום לגרום לך להקיא.
אבל עם זה, עדיין יש עלילה בספר, ככה שאי אפשר לומר שכל שלד העלילה זה רק האהבה בין גרייס וסם.

עכשיו אני תוהה אם לסם יש קשר משפחתי כלשהו לורוניקה רות, או שסתם יש להם אותו שם משפחה.

**זהירות ספויילר****
מה שהיה ממש מבאס, היה המוות של ג'ק. מצד אחד, זה לא היה אמור לבאס אותי יותר מדי כי הוא היה רע, מצד שני.. אוף. הוא היה אחת הדמויות האהובות עליי.
***סוף הספויילר*****

אז בקיצור..
הכתיבה- קלילה, קולחת, זורמת, מתאימה לבני נוער.
העלילה- די מעניינת, מעורבת בקטשיות מתוקה ודביקה, אבל היי, זה טוב כל עוד הקטשיות לא הופכת לקטשית מדי. (אין לי מושג מה אמרתי הרגע)
הדמויות- ממש טובות, אפשר לראות שלכל דמות יש אישיות ועומק. ממש יפה.
הרעיון- די טוב. הרעיון עצמו מיוחד, מקורי ושונה, לא שמעתי עוד על זאבים שמחליפים צורה רק כשקר, בחורף. למרות שאני חושבת שזה בטח ממש מבאס בשביל אותם זאבים.

הספר הזה טוב, ואם הוא הצליח להשכיח ממני את העובדה שהמיטה שלי והמעקה שלה חורקים ועומדים להתמוטט, סימן שיש בו משהו מיוחד.

ממליצה! לכו לקנות אותו עכשיו! יש מבצע בצומת ספרים עליו P;
ולא, לא שילמו לי בשביל הפרסומת הסמויה. או שזה מה שאני רוצה שתחשבו. חעחחעחעחעחעחעע.

אז אין מה לומר, מצחיק, קליל ולא מעיק ועם זאת מותח, סוחף ומעניין.
נהניתי מאוד מהקריאה.
אבל, הנה מה שלא הבנתי: העכבראשים, שאמורים להיות מפלצות הם כאלה.. חמודים! (בעיקר מלוויל, כשהוא היה קטן, אבל גם עכשיו). העכבראשים אמורים להיות מפלצות, משהו מפחיד כזה עם קרניים ושיניים.. אה, בעצם יש להם קרניים ושיניים, אבל זה לא הופך אותם למפחידים.הם הרבה יותר מדי מתוקים בגלל כל הפרוותיות שלהם והעיניים הגדולות האלה! הסופר יכל לעשות אותם פחות מתוקים ויותר מפלצתיים, ככה שלקוראים לא יהיה הרבה חשק לקחת אחד מהם ולאמץ אותו בתור חיית מחמד.
אבל בכל זאת, אני לא יכולה להוריד כוכב לספר קומיקס כזה טוב רק בגלל שהמפלצות שם חמודות, נכון?

אז, בדיוק כמו הספרים הקודמים שקראתי בסדרה והתעלמתי מהסדר הכרנולוגי שבו הייתי אמורה לקרוא אותם-ממליצה בחום!

הלכתי לאמץ עכבראש.