תמונה מן העבר. קיץ. חם. קרובי משפחה חרדים מארה"ב באים להתארח אצלנו, אם ובתה בת השבע. אני בת שתיים עשרה. האם בוחנת אותי בעיניים מצומצמות, סוקרת את קו המחשוף, את הצללית המצטיירת מבעד לבגדים. "ילדה טובה" היא אומרת, "נשארת ילדה טובה". אני בסדר. כפתור החולצה שלי סגור עד למרומי צווארי. אמנם אני לובשת מכנסיים אך הם רחבי גיזרה. פני עגולות ותמימות. אין מה לומר אני ילדה טובה. ואז נכנסת לחדר אחותי. היא בת תשע. בגופייה עם כתפיות ספגטי וחצאית מכנסיים קצרה. היא ילדה. המבט המצומצם ממצמץ ונוסף לו עיקול קטן של הפה. למרות שלא נאמרת אף מילה השקט זועק. היא לא ילדה למופת.
הטפת המוסר לאמי לא מאחרת לבוא. "איך את מרשה לה ללכת ככה?" לכאורה לטובתה של אחותי, "את לא מפחדת שיקרה לה משהו?" אני ממששת את צווארון חולצתי. אני מפחדת. מה יכול לקרות לילדה שהולכת ככה? ולנערה?
"נערות למופת" עוסק בהתבגרותן של חבורת בנות דתיות בבני ברק. התבגרות מינית אפופת סודות, קודים מוסריים של לבוש והתנהגות המועברים בעל פה, מחייבים יותר מחוקים כתובים. אורך החצאית ועומק השסע שלה, התרועעות עם "בנים", שמירת נגיעה. היצרים התוססים למרות, ואולי דווקא בגלל כל האיסורים. בבסיס העלילה נשזר סיפורן של התשעים ושלוש, קבוצה של תשעים ושלוש תלמידות מקראקוב, שהתאבדו יחדיו כדי שלא "יטומאו" על ידי החיילים הנאצים. האמנם עדיף למות ולהישאר "טהורות" מאשר לחיות? האם על נערות באשר הן נגזר למות כדי להיות נערות למופת?
קשה לי להתייחס לספר הזה ללא השוואה ל"גחליליות". שני הספרים עוסקים בהתבגרותן של חבורת נערות בבני ברק, מסופרים מפיה של אחת הבנות לאחר שהתבגרה. שתי הבנות המספרות הן יתומות וחיות אצל דודיהן. אצל שתיהן סוד אופף את סיפור יתמותן.
בעוד ש"גחליליות" הוא עדין וקסום ומרפרף, "נערות למופת" הוא פשטני, בוטה, כמעט גס, אם כי קריא יותר. חומסקי ב"גחליליות" חומלת, הרבה פחות שופטת, נותנת תמונה מורכבת ובוגרת, ובעיקר נותנת לקורא את המרחב להגיע למסקנות בעצמו. בלאו ב"נערות למופת" מציעה פרשנות אחת בלבד. היא מתארת בביקורת קשה את חיי הבנות בבני ברק, את העריצות שבה נשפטות הבנות על תשוקותיהן המוסוות ולבושן. דינה של מי שאינה נערה למופת הוא אחד – מוות. העיר המצטיירת מתיאורה של בלאו היא איומה, ללא שום ריכוך או סליחה מבעד לשנים שעברו.
אני מסכימה עם הרבה מהביקורת של בלאו, אבל אני לא אוהבת שמאביסים אותי במוסר השכל. גם לא שאותו רעיון עולה שוב ושוב. המציאות פנים רבות לה ואין אמת מוחלטת. יותר מורכבות וחמלה היו רק מטיבות עם הספר.
נקודה נוספת למחשבה – סיפורן של אותן בנות שבחרו להתאבד עובר בספר כחוט השני. (בעצם כחבל סנפלינג עבה...) מה שמתואר כמובן מאליו ,למרות שכלל אינו כזה, הוא חשיבות השואה בעיני החרדים, שהיא גדולה הרבה יותר ממה שקורה בחינוך החילוני. אפרתי כתבה על זה פעם והיא כל כך צודקת. יש הרבה טוב בחינוך החרדי. המציאות מורכבת, כבר אמרתי.
בכל מקרה, ספר טוב שקשה להניח מהיד.

















