אני גרה בעיר שיש לה גבול עם בני ברק. כשאני עוברת ליד הגבול, בדרך לקניון או בחזרה מסרט, אני מרגישה כאילו מהעבר השני מחכה עולם שונה לגמרי. זאת לא רק העיר, שהיא עיר די מוזנחת, או הלבוש השחור משחור של הגברים והמלבושים הארוכים של הנשים. זה משהו באנרגיה. באווירה. מרגיש מאוד מנותק, כאילו העיר נעצרה אי שם בעבר והפסיקה ללכת. ואני מסתכלת, חילוניה מכף רגל ועד ראש, מתבוננת בעולם הכל כך שונה הזה, ותוהה אם אנשים שם מאושרים.
דבר ראשון שצריך להבין לפני שמתחילים לקרוא את הספר זה שהוא לא עוסק באוכלוסיה החרדית. היא בהחלט נוכחת בספר, אבל מדובר כאן על המגזר הדתי לאומי, הזרם היותר שמרני, כנראה הכי שמרני, אבל מאותו מגזר. לפני שקראתי את הספר הייתי בטוחה שהוא עוסק בחבורת בנות חרדיות, כי זה מה שמשתמע מהביקורות כאן, וכנראה שזה מה שעולה לי לראש כשמדובר בעיר בני ברק. אני חושבת שדתיים יכולים להתמודד עם קריאה בספר הזה, אבל אני מזהירה מראש, שמי שלא רוצה או מוכן להתמודד עם ביקורת, עדיף שימנע. יש כאן אנשים שאני יכולה לראות את הספר הזה מעצבן אותם, אז אולי עדיף לא להיכנס אל זה מראש.
ואכן יש כאן הרבה ביקורת. לא תקיפה אבל גם לא רכה, לעיתים חד משמעית, אולי מעט פשטנית, אבל אי אפשר להגיד שאין בה ממש. לא צריך לצפות לשאלות על דת ואמונה אלא על הדרך בה מחנכים לכך. הביקורת נוקבת וחריפה וגם מעלה נקודות רבות וטובות למחשבה. אל תטעו לחשוב שיש כאן שנאה, כי אין. אישית אני חושבת שהיה אפשר להראות תמונה קצת עגולה יותר, שלמה יותר. לבקר ובו זמנית גם למחול, להסביר. בבלאו, שגדלה וחונכה בבני ברק, אין סליחה. אני מסכימה עם רוב הביקורת ועדיין חושבת שהמציאות קצת מורכבת יותר ממה שמצטייר כאן. לא צריך להאביס אותנו בזה לאורך כל הספר.
הספר באמת מרתק ומקורי מאוד. מדובר בסיפור התבגרותן של חבורת נערות בבני ברק, שלומדות באולפנה, ועומדות לעלות הצגה על מיתוס תשעים ושלוש הקדושות, שבזמן מלחמת העולם השנייה העדיפו להתאבד ולא להיאנס על ידי חיילים גרמניים. תעלומה מסתורית אופפת את ניסיון העלאת המחזה בעבר, לפני כעשרים שנה, ועם העבודה על המחזה בהווה נחשפים סודות ושקרים נוספים. נערות למופת אין פה. כולן נשפטות בחומרה על מחשבותן הכמוסות, כולן מצטוות לצו של צניעות ומי שלא עומדת בו משלמת בחומרה.
סיפור תשעים ושלוש הקדושות הוא סיפור שהיום עומד בגדר מיתוס. אם תשאלו אותי- דבר כזה בהחלט יכול לקרות. ייתכן שתשעים ושלוש התאבדו כדי לשמור על עצמן קדושות, גם אם בכמה מהן בטוח היו חרטות או מחשבות שניות, התאבדות המונית זה משהו שקרה פעמים רבות בהיסטוריה. אני בכנות שואלת את עצמי אם הסיפור האיום הזה מסופר או סופר כמשל לאיך להיות נערה למופת. לבחור במוות על פני חיים בהם קילקלו אותך.
זיכרון השואה כאן נוכח לאורך כל הספר. חזק וקיים ומהדהד. כאן לא מוצגות לנו הפנים הרכות של השואה, כמו שנוהגים לספר לילדים קטנים, אלא הפנים האכזריות, הקשות ביותר. הדרך לזכור הרצויה לדעתה של בלאו לזיכרון מתוארת כאן לא פעם ולא פעמיים.
הסיפור מאוד אפל ומטריד. יש בו משהו מאוד מעיק, קודר ועוכר שלווה. קראתי אותו כמעט מפוחדת, כמו שקוראים ספר אימה. ואולי הוא באמת ספר אימה. האווירה בו לא פשוטה. הגיבורה היא גיבורה עם ביצים, לפעמים יותר מדי, אבל קל להעריץ אותה על הנחישות שלה לא להיכנע אל מול אי צדק, גזענות, צביעות. היא לפעמים נשמעת בת אלף. טוב שבלאו כתבה את זה מנקודת מבט של מבוגרת שחוזרת אחורה בזמן אל שנותיה כנערה, אחרת היה לי מאוד קשה לקנות את זה.
בלאו היא סופרת שכותבת טוב. היא דקדקנית ולא מרפה גם בנקודות הכואבות ואני בהחלט ארצה לקרוא עוד ספרים שלה. היא עושה רושם של אדם שיש לו הרבה מה להגיד. אנחנו צריכים כאלה אנשים גם אם אנחנו לא תמיד מסכימים איתם. אנשים שיפתחו לנו קצת את צורת המחשבה.
כי בסופו של יום, אין בנינו באמת כזה הבדל גדול. כולנו מפחדות פחד מוות ממלכת הכיתה ובאותו זמן רוצות להיות היא, ורוצות להתקרב אל מרכז המעמד החברתי ובו זמנית פוחדות להשאיר אנשים שאנחנו אוהבות מאחור. מייחלות לקרבתם של בנים וגם מפחדות להתקרב. רוצות לנגוע ולא וחוששות מעצם הנגיעה. כולנו נתחרט על משפט או מילה לא נכונה יותר זמן ממה שאנחנו צריכות. לכולנו יש את המחשבות הכמוסות שלנו, שאולי נועזות מדי כדי לחלוק, לכולנו יש תשוקות, אהבות, אכזבות, רצונות. רוצות למרוד ומפחדות לאבד. אני מתפללת שיום אחד נצליח לחיות קצת יותר ביחד מהביחד שיש לנו עכשיו. ואז אולי אני אצליח באמת, לא רק ברגל, לחצות את הגבול לבני ברק, ולמצוא תשובות לשאלות שלי.
