ביקורת ספרותית על נערות למופת מאת שהרה בלאו
ספר מעולה

---

בזמן הקריאה בספרה החדש של הסופרת שהרה בלאו 'נערות למופת' עולה ריח צחנה חזק,

עיסוק כמעט אובססיבי בהיגיינה , עיסוק בלכלוך ובמציאות של לכלוך מוחלט, אין פלא שרוב ההתרחשויות בספר מתרחשות בשירותים .

לכלוך, זיהום, טומאה המעורבבת בהקשר של קדושה דתית , תפילת בנות באולפנא , ורסיסי זיכרונות של נערה מתבגרת במסגרת חינוך דתית .

שהרה בלאו הביאה לתרבות הישראלית את טקס השואה האלטרנטיבי , בספר זה שהרה מביאה לנו את המיניות הדתית , את הטוהר הדתי, הקדושה הדתית נשית כפי שהיא משתקפת בעיני נערה ביקורתית באמצעות פירוק המרכיבים המיניים של החברה הדתית והרכבתם מחדש בספר 'נערות למופת'.

המיניות אצל הנערה הדתית היא דבר מזוהם , הסכנה לא נמצאת אצל הגבר אלא אצלה בין הרגליים, לאורך השסע של החצאית שם הסכנה , שם הסודות המלוכלכים כמו 'פה פעור החושף שיניים' ומאיים לבלוע את עצמך.

יש רק דרך אחת לחסום את המיניות – באמצעות סיכת ביטחון המחברת את החצאית אל הגוף הדומם פעולה הקרויה בפי שהרה 'מטליאה את עצמי' .

כן אם אותו הקשר אסוציאטיבי מילולי לטלאי שחובר אל הגוף היהודי בזמן השואה.

להיות נערה דתייה זה לעמוד מול מראה אטומה שעליה רשום ציטוט מתוך 'אלי אלי נפשי בכי' של י"ל ביאלר קינה מודרנית ל ט' באב : "עלי בנות אשר עולפו, רעיות בנפשן שלחו ידן, צ"ג הטהורות יחדיו נספו, ולא חולל תום כבודן"

הסירחון, ריח הזוהמה החריף , הבחילה , הדחייה מכסים את הרוח ואת הגוף הנשי הדתי, אפילו כותנת לילה לבנה, תחתונים נקיות ומכובסות עם ריח כביסה עדינה לא יכולים למחוק את הרגשת הזיהום העצמי.

בין החומרים האלו מנסה בכישרון רב לספר לנו שהרה על הילדות, הבגרות בחברת ילדות – נערות דתיות.

החל ממשחקי 'צ'רלי צ'פלין מפשק רגלים' משחקי התשעים ושלוש הסודיים של ילדותה, ועד המשחק על הבמה אותה מעלה הכותבת את סיפור הבנות הקדושות .

מציאות משחקית, עולם של משחק ודמיון, מתערבבים זה בזה אצל הבנות, הבנות חברותיה של שהרה באולפנא מתאפרות , מתלבשות להצגה, מסתירות את עצמן, משחקות את הדמויות שעירית בני ברק בחרה להם גן ציבורי משלהן 'גן התשעים ושלוש' .

זהו המרחב הציבורי של ילדות דתיות 'גן וארשה' 'וגן התשעים ושלוש' , כמה נורא שגן משחקים יכול להיות מורכב ממתקנים של השואה ומספסלים של נערות מתות קדושות.

כמה פלא זה שלמרות הכול יכולה להעיד על עצמה שהרה 'כמה אלפי שעות אושר ילדות עברו עלי שם' ואולי אי אפשר לשרוד את המציאות הזו אלא רק דרך משחק.

ספרה של שהרה 'נערות למופת' הוא עדות של דור שני של ניצולי שואה, דור שגדל במגרש המשחקים הדתי והמעוות שרק עכשיו ניתן לקרוא לצחנה בשמה.

» ביקורות נוספות של סימניה
» ביקורות נוספות על נערות למופת