אני גרה בעיר שיש לה גבול עם בני ברק. כשאני עוברת ליד הגבול, בדרך לקניון או בחזרה מסרט, אני מרגישה כאילו מהעבר השני מחכה עולם שונה לגמרי. זאת לא רק העיר, שהיא עיר די מוזנחת, או הלבוש השחור משחור של הגברים והמלבושים הארוכים של הנשים. זה משהו באנרגיה. באווירה. מרגיש מאוד מנותק, כאילו העיר נעצרה אי שם בעבר והפסיקה ללכת. ואני מסתכלת, חילוניה מכף רגל ועד ראש, מתבוננת בעולם הכל כך שונה הזה, ותוהה אם אנשים שם מאושרים.

דבר ראשון שצריך להבין לפני שמתחילים לקרוא את הספר זה שהוא לא עוסק באוכלוסיה החרדית. היא בהחלט נוכחת בספר, אבל מדובר כאן על המגזר הדתי לאומי, הזרם היותר שמרני, כנראה הכי שמרני, אבל מאותו מגזר. לפני שקראתי את הספר הייתי בטוחה שהוא עוסק בחבורת בנות חרדיות, כי זה מה שמשתמע מהביקורות כאן, וכנראה שזה מה שעולה לי לראש כשמדובר בעיר בני ברק. אני חושבת שדתיים יכולים להתמודד עם קריאה בספר הזה, אבל אני מזהירה מראש, שמי שלא רוצה או מוכן להתמודד עם ביקורת, עדיף שימנע. יש כאן אנשים שאני יכולה לראות את הספר הזה מעצבן אותם, אז אולי עדיף לא להיכנס אל זה מראש.

ואכן יש כאן הרבה ביקורת. לא תקיפה אבל גם לא רכה, לעיתים חד משמעית, אולי מעט פשטנית, אבל אי אפשר להגיד שאין בה ממש. לא צריך לצפות לשאלות על דת ואמונה אלא על הדרך בה מחנכים לכך. הביקורת נוקבת וחריפה וגם מעלה נקודות רבות וטובות למחשבה. אל תטעו לחשוב שיש כאן שנאה, כי אין. אישית אני חושבת שהיה אפשר להראות תמונה קצת עגולה יותר, שלמה יותר. לבקר ובו זמנית גם למחול, להסביר. בבלאו, שגדלה וחונכה בבני ברק, אין סליחה. אני מסכימה עם רוב הביקורת ועדיין חושבת שהמציאות קצת מורכבת יותר ממה שמצטייר כאן. לא צריך להאביס אותנו בזה לאורך כל הספר.

הספר באמת מרתק ומקורי מאוד. מדובר בסיפור התבגרותן של חבורת נערות בבני ברק, שלומדות באולפנה, ועומדות לעלות הצגה על מיתוס תשעים ושלוש הקדושות, שבזמן מלחמת העולם השנייה העדיפו להתאבד ולא להיאנס על ידי חיילים גרמניים. תעלומה מסתורית אופפת את ניסיון העלאת המחזה בעבר, לפני כעשרים שנה, ועם העבודה על המחזה בהווה נחשפים סודות ושקרים נוספים. נערות למופת אין פה. כולן נשפטות בחומרה על מחשבותן הכמוסות, כולן מצטוות לצו של צניעות ומי שלא עומדת בו משלמת בחומרה.

סיפור תשעים ושלוש הקדושות הוא סיפור שהיום עומד בגדר מיתוס. אם תשאלו אותי- דבר כזה בהחלט יכול לקרות. ייתכן שתשעים ושלוש התאבדו כדי לשמור על עצמן קדושות, גם אם בכמה מהן בטוח היו חרטות או מחשבות שניות, התאבדות המונית זה משהו שקרה פעמים רבות בהיסטוריה. אני בכנות שואלת את עצמי אם הסיפור האיום הזה מסופר או סופר כמשל לאיך להיות נערה למופת. לבחור במוות על פני חיים בהם קילקלו אותך.

זיכרון השואה כאן נוכח לאורך כל הספר. חזק וקיים ומהדהד. כאן לא מוצגות לנו הפנים הרכות של השואה, כמו שנוהגים לספר לילדים קטנים, אלא הפנים האכזריות, הקשות ביותר. הדרך לזכור הרצויה לדעתה של בלאו לזיכרון מתוארת כאן לא פעם ולא פעמיים.

הסיפור מאוד אפל ומטריד. יש בו משהו מאוד מעיק, קודר ועוכר שלווה. קראתי אותו כמעט מפוחדת, כמו שקוראים ספר אימה. ואולי הוא באמת ספר אימה. האווירה בו לא פשוטה. הגיבורה היא גיבורה עם ביצים, לפעמים יותר מדי, אבל קל להעריץ אותה על הנחישות שלה לא להיכנע אל מול אי צדק, גזענות, צביעות. היא לפעמים נשמעת בת אלף. טוב שבלאו כתבה את זה מנקודת מבט של מבוגרת שחוזרת אחורה בזמן אל שנותיה כנערה, אחרת היה לי מאוד קשה לקנות את זה.
בלאו היא סופרת שכותבת טוב. היא דקדקנית ולא מרפה גם בנקודות הכואבות ואני בהחלט ארצה לקרוא עוד ספרים שלה. היא עושה רושם של אדם שיש לו הרבה מה להגיד. אנחנו צריכים כאלה אנשים גם אם אנחנו לא תמיד מסכימים איתם. אנשים שיפתחו לנו קצת את צורת המחשבה.

כי בסופו של יום, אין בנינו באמת כזה הבדל גדול. כולנו מפחדות פחד מוות ממלכת הכיתה ובאותו זמן רוצות להיות היא, ורוצות להתקרב אל מרכז המעמד החברתי ובו זמנית פוחדות להשאיר אנשים שאנחנו אוהבות מאחור. מייחלות לקרבתם של בנים וגם מפחדות להתקרב. רוצות לנגוע ולא וחוששות מעצם הנגיעה. כולנו נתחרט על משפט או מילה לא נכונה יותר זמן ממה שאנחנו צריכות. לכולנו יש את המחשבות הכמוסות שלנו, שאולי נועזות מדי כדי לחלוק, לכולנו יש תשוקות, אהבות, אכזבות, רצונות. רוצות למרוד ומפחדות לאבד. אני מתפללת שיום אחד נצליח לחיות קצת יותר ביחד מהביחד שיש לנו עכשיו. ואז אולי אני אצליח באמת, לא רק ברגל, לחצות את הגבול לבני ברק, ולמצוא תשובות לשאלות שלי.

קראקוב, פולין 1942.
העבר, בני ברק.
הווה אחד, בני ברק כעבור כעשרים שנה.
הווה, בני ברק, כעבור שנים.
תשעים ושלוש (צ"ג) בנות יהודיות נטלו את חייהן כדי שלא להיטמא בידי קלגסים נאציים. מאז הן נחשבות קדושות וטהורות (יצויין שיש ספקות באמיתות המקרה מה שלא גורע מעוצמתו ובכמה ערים יש רחוב על שמן) .
אחת מהן היתה חיה פלדמן שהשאירה מכתב שהוא צוואה על ההחלטה הכואבת.
עשורים לאחר מכן רוצות בנות אולפנה חרדיות בבני ברק להעלות הצגה טראגית על הנושא.
חוה קלר, המספרת, היא אחת מהן השואפת לגלם את חיה. ולא רק היא. מי לא רוצה להיות הנערה הטהורה ההיא.
חוה גדלה בצל מות אמה הלוט בערפל שנים קודם ותעלומה אופפת העלמות מסתורית אחרת בעבר. היא גרה בבית דודה ודודתה אליהם היא פונה בשמותיהם הפרטיים, מרים ואבנר.
ה'נמסיס' שלה לתפקיד הנכסף ובכלל היא מיכל לוין היפה, המושלמת כמעט, מלכת הכיתה.
גברת לוריא הנוקשה הינה סגנית המנהלת, שמגן דוד מוזהב הצמוד לחולצתה וסגנון הליכתה מקנים לה חזות של שריף. חסרים רק כובע הבוקרים ואקדח חגור למותנה להשלים את ההופעה...
מינדה היא מנהלת גנזך השואה המקומי. אישה לא צעירה למודת צער ואבדן.
אבל הספר הוא הרבה יותר מזה. הוא פותח צוהר לעולם ה'בני בּרָקי' ממש ליד תל אביב החילונית בה מותר הכל. כאילו נחתת בפלנטה אחרת. קודים וכללים נוקשים של אסור ומותר. אורך החצאית והשסע, שמירת נגיעה, בנים ובנות בנפרד והכל בצד תשוקה של מתבגרים ומתבגרות. עבדקני וערפדות צניעות. החצאית קצרה בחמש סנטימטר! הוי, נערה סוררת שכמוך! היזהרי מיצר הרע!
עולם בו כדי להיחשב מוצלחת, לקבל ציונים טובים, להיות חביבת המורה ולמצוא שידוך טוב עלייך בפשטות להיוולד למשפחה הנכונה. ללמוד בבית הספר הנכון כמו 'בית יעקב' החרדי לעומת תלמידות 'הפועל המזרחי' בעלות שרוולים קצרים, מושא לקנאת החרדיות הצעירות בשל לבושן המוקפד. לא ייאמר מפורשות ואין צורך. צבע העור ושם המשפחה המזרחי לעומת האשכנזי. ריקי פרץ היא חברתה של חוה ולא נמנית על בנות המזל. למיכל וחברותיה המיוחסות היה המזל להיוולד נכון. בלי מאמץ יש להן 'פוֹר' בחיים. גם לבנים כמו גלעד גרוס בעל עבר מיוסר.
אמה של חוה למדה ב'הפועל' וספגה כמו חברותיה את קריאות 'מזרחי- לזרוק לפָּחי!' ובתגובה הגתה את 'בית יעקב- לזרוק לרחוב'! (ולא יכולתי להימנע מזיכרון נוסטלגי כילד באר שבעי על היריבות בין הצופים לשומר הצעיר...כשאחרונים הם 'פח הזבל של העיר!')
אירועים תמוהים יתרחשו תוך ההכנות להצגה הגדולה וחוה תתוודע לאמת מפתיעה ולא קלה על העבר.
ותספר את סיפורה כאישה בוגרת ואם לתינוקת.
המחברת שוזרת יפה את העבר וההווה עם סיפור מעניין, החיים בחברה אדוקה והתבגרות בצל קודים נוקשים.

"קשה להאמין איזו מלחמה איומה, אם גם שקטה, מתנהלת בין היצורים החיים ביערות השלווים ובשדות המחוייכים" דארווין כתב זאת ביומנו ב 1839. הוא התכוון כפשוטו. אבל הציטוט הזה ניקר בי כל עת שקראתי את הספר עוכר השלווה הזה, שהעסיק אותי רבות גם כשלא קראתי אותו.

הסיפור הוא סיפור התבגרות של נערות דתיות בנות 17, שהתבגרותן כוללת - כמו התבגרות בנות לא דתיות - מלחמה רוויית יצרים על דימוי, זהות ומעמד. המיוחד לבנות הדתיות הם האיסורים, בעיקר איסורי צניעות, הנאכפים על ידי הורים, מורים ואפילו סתם עוברי אורח ברחוב. הסנקצייה האולטימטיבית היא "שיידעו": אם האחרות יידעו משהו מבייש עלייך, (כמעט) טוב מותך מחייך.
הנערות מעלות מחזה על תשעים ושלוש נערות שהתאבדו התאבדות קולקטיבית כדי שלא ייאנסו על ידי חיילים גרמנים בתקופת השואה. השואה - האמיתית והמדומיינת - נוכחת בחייהן באופן מוחשי. והסיפור על מה שגלום בו מהווה השראה לנערות, מודל התנהגות ראוי, טוב מוות מ"גורל מר ממוות". תוך החזרות על המחזה הן משננות את ההתנהגות "הנכונה": נערות טובות הולכות למותן בשמחה, כי המוות מבטיח להן כבוד. החיים אחרי אונס, נניח, הם חיים מלוכלכים, המביאים איתם קלון.

הספר כתוב מצויין. אמין מאד. עם כל השונות ההתנהגות הנערות הדתיות אינה שונה באופן מהותי מהתנהגות נערות חילוניות. ההתלהבות, הטוטאליות, ההתנהגות החברתית, הניסיון להגדרה עצמית והכמיהה לעלייה במידרג החברתי נראים בדיוק כמו בכל קבוצה של מתבגרות, מה שמוסיף הרבה לאמינות הספר.
והמחזה? מסתבר שהסיפור נחשב היום כ"לא קרה" וההתייחסות אליו כאל מיתוס. הוא נע בין אמונה שלמה (של הבנות, לדורותיהן) בסיפור, לבין התחלה חשאית של ספקות - המפליאה לתאר את תהליך ההתבגרות עצמו.
הספר חידד לי שהבדלים חיצוניים מחפים, לפעמים, על דמיון בתחפושת.

אני באה מרקע חילוני. "חילוני קיצוני" אפילו אפשר לקרוא לזה. ואני חושבת שדווקא בגלל זה החברה החרדית מאוד מרתקת אותי. היא מעוררת בי את יצר המציצנות. אני מאוד אוהבת סדרות/ סרטים/ ספרים על החברה החרדית. אני לומדת אותם בצורה אנתרופולוגית ממש. זה מרתק אותי, חברה כל כך סגורה, כל כך כך קרובה ורחוקה בו זמנית.

הספר הזה, חד משמעית, לא סיפק את היצר. אולי זה מקרה קלאסי של "כגודל הציפייה גודל האכזבה", אולי. הביקורות עליו די טובות בסך הכל, אולי פספסתי משהו. אין לי מושג. במהלך הקריאה הבנתי שהסיפור פשוט לא ממריא. וזה לא שאין כאן פוטנציאל! בטח שיש! סיפור התבגרות באולפנא, נערה יתומה בת 17 במרכז. סיפור מסתורי שמסעיר את הדמויות, בעיקר כי חוזר על עצמו, כמעט במדוייק, לאחר בערך 20 שנה... אבל במקום לצלול לתוך סיפור שיכל להיות טוב באמת אנחנו חגים סחור סחור סביב 93 הנערות הקדושות, כנראה סיפור שלא קרה בכלל. 93 נערות שהפכו למיתוס (מספר טיפולוגי?). ואנחנו קוראים את הדבר הזה, את המיתוס הזה שוב ושוב. ושוב. ושוב.

לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, קראתי את הערך בויקיפדיה על 93 הנערות. זה צילצל לי מוכר, אבל לא באמת זכרתי (או ידעתי) על מה כל המהומה. במהלך קריאת הספר הרגשתי שאני קוראת את אותו הערך בויקיפדיה שוב ושוב. ושוב. העלילה עצמה היתה כל כך שטחית, למרות שבאמת שהיה לה מקום לגדול.

למה בכל זאת 2 כוכבים ולא אחד? כי קשה לי מאוד לתת כוכב אחד לספר. אז החלטתי לתת 2, כי הקריאה זרמה לי בסך הכל. הספר לא ריתק אותי, אבל הוא קריא. אז כנראה שעל זה הכוכב הנוסף.

אין לי מה להוסיף על כמה מהביקורת האחרות שנכתבו לספר. ספר נפלא, עוכר שלווה ומטריד, מותח, מקורי, שנון, מלא באירוניה ובחיצים נסתרים שנשלחים לכל עבר והופכים את הקריאה למהנה גם בחלקים העצובים והקשים יותר. החלוקה בין הפרקים בהווה לבין אלו בשואה, הקפיצות בזמנים בחייה של חוה הגיבורה, השפה והתקדמות העלילה- כולם מעידים על סופרת מעולה שכתבה יצירה שלמה ועמוקה, מתוכננת ובנויה היטב.

כאשר הייתי בכיתה ט' חברותיי החליטו שכדאי שנלמד בבית הספר הדתי או פנימייה ברכסים/ כפר חסידים (לא זוכרת בדיוק איפה, עברו הרבה שנים מאז הייתי בכיתה ט'...). התפלאתי, מה לנו בנות חילוניות לחלוטין לבית ספר לבנות. לא זוכרת אילו נימוקים קיבלתי, אך הלכתי איתן ליום הפתוח. חברות של החברות אירחו אותנו בבית ספר, הראו לנו את המיתקנים השונים ובסוף היום ליוו אותנו להסעות. ההסעה הגיעה לתחנה המרכזית בחיפה (אם זכרוני אינו מהתל בי) והחברות של החברות רצו אל חדר השירותים בתחנה. הטרנספורמציה הייתה מדהימה. החצאיות הארוכות נארזו בתרמילי הגב והפנו את מקומן לטייץ צבעוני המתבקש של שנות התשעים המוקדמות וחולצות פרוט אוף דה לום גזורות הצווארון ואיפור נוצץ. גם ההסעה של בנים הגיעה מבית ספר אחר ושם אמנם הטרנספורמציה הייתה פחות דרמטית, אבל גם הם לא ממש שמרו נגיעה.
אז נכון שהנערות הללו כנראה לא באו מבתים דתיים ומסיבה כלשהי התגלגלו לבי"ס דתי, אבל עליהן חשבתי כשקראתי את הספר "נערות למופת".

חוה קלר היא נערה מתבגרת הלומדת באולפנה בבני ברק. היא יתומה, המתגוררת אצל דודיה הנוקשים והאפרפרים. חלומה של חוה הוא להשתתף בהצגה על צ"ג הקדושות, שעתידה להעלות בבית הספר. הסיפורים על צ"ג הצדיקות, 93 נערות מקרקוב שבלעו רעל על מנת לשמור על תומתן, מלווים את חוה מגיל הילדות ומשפיעים על חייה בשל נסיבות מותה של אמה.
העלמות מסתורית משבשת את התכניות של חוה והיא מגלה כמה אמיתות על עצמה ועל הסובבים אותה.

במקביל לגלגול פרשת הצ"ג, הספר בוחן את ההתלבטויות של נערות מתבגרות שנאלצות להלך על חבל דק בנסיון לשמור על צניעות וטהרה לבין החשק להיות מקובלות, התשוקות שבלב, הרצון לגעת והפחד להפסיק להיות ילדות טובות. הספר עוסק בצביעות, נוגע בגזענות, בקליקות של מקובלים ועשירים מול אלה הלובשים חיקויים, מרדנות, מיניות וטירוף דעת.

הספר זורם וקולח וכמעט בלתי אפשרי להניחו מהיד. הסופרת מכניסה את הקורא לתוך ראשה של הנערה המתבגרת וחושפת נפש רגישה ופגועה.

סיפור 93 הקדושות סיקרן אותי מאוד ומעניין לציין, כי על אף שהסיפור ככל הנראה מיתוס בלבד, בכמה ערים בישראל קיימים רחובות על שם צ"ג בנות ואף רחוב 93 בחיפה, בו עברתי לא פעם ולא פעמיים ללא מושג קלוש על פירוש השם.

תמונה מן העבר. קיץ. חם. קרובי משפחה חרדים מארה"ב באים להתארח אצלנו, אם ובתה בת השבע. אני בת שתיים עשרה. האם בוחנת אותי בעיניים מצומצמות, סוקרת את קו המחשוף, את הצללית המצטיירת מבעד לבגדים. "ילדה טובה" היא אומרת, "נשארת ילדה טובה". אני בסדר. כפתור החולצה שלי סגור עד למרומי צווארי. אמנם אני לובשת מכנסיים אך הם רחבי גיזרה. פני עגולות ותמימות. אין מה לומר אני ילדה טובה. ואז נכנסת לחדר אחותי. היא בת תשע. בגופייה עם כתפיות ספגטי וחצאית מכנסיים קצרה. היא ילדה. המבט המצומצם ממצמץ ונוסף לו עיקול קטן של הפה. למרות שלא נאמרת אף מילה השקט זועק. היא לא ילדה למופת.
הטפת המוסר לאמי לא מאחרת לבוא. "איך את מרשה לה ללכת ככה?" לכאורה לטובתה של אחותי, "את לא מפחדת שיקרה לה משהו?" אני ממששת את צווארון חולצתי. אני מפחדת. מה יכול לקרות לילדה שהולכת ככה? ולנערה?

"נערות למופת" עוסק בהתבגרותן של חבורת בנות דתיות בבני ברק. התבגרות מינית אפופת סודות, קודים מוסריים של לבוש והתנהגות המועברים בעל פה, מחייבים יותר מחוקים כתובים. אורך החצאית ועומק השסע שלה, התרועעות עם "בנים", שמירת נגיעה. היצרים התוססים למרות, ואולי דווקא בגלל כל האיסורים. בבסיס העלילה נשזר סיפורן של התשעים ושלוש, קבוצה של תשעים ושלוש תלמידות מקראקוב, שהתאבדו יחדיו כדי שלא "יטומאו" על ידי החיילים הנאצים. האמנם עדיף למות ולהישאר "טהורות" מאשר לחיות? האם על נערות באשר הן נגזר למות כדי להיות נערות למופת?

קשה לי להתייחס לספר הזה ללא השוואה ל"גחליליות". שני הספרים עוסקים בהתבגרותן של חבורת נערות בבני ברק, מסופרים מפיה של אחת הבנות לאחר שהתבגרה. שתי הבנות המספרות הן יתומות וחיות אצל דודיהן. אצל שתיהן סוד אופף את סיפור יתמותן.
בעוד ש"גחליליות" הוא עדין וקסום ומרפרף, "נערות למופת" הוא פשטני, בוטה, כמעט גס, אם כי קריא יותר. חומסקי ב"גחליליות" חומלת, הרבה פחות שופטת, נותנת תמונה מורכבת ובוגרת, ובעיקר נותנת לקורא את המרחב להגיע למסקנות בעצמו. בלאו ב"נערות למופת" מציעה פרשנות אחת בלבד. היא מתארת בביקורת קשה את חיי הבנות בבני ברק, את העריצות שבה נשפטות הבנות על תשוקותיהן המוסוות ולבושן. דינה של מי שאינה נערה למופת הוא אחד – מוות. העיר המצטיירת מתיאורה של בלאו היא איומה, ללא שום ריכוך או סליחה מבעד לשנים שעברו.

אני מסכימה עם הרבה מהביקורת של בלאו, אבל אני לא אוהבת שמאביסים אותי במוסר השכל. גם לא שאותו רעיון עולה שוב ושוב. המציאות פנים רבות לה ואין אמת מוחלטת. יותר מורכבות וחמלה היו רק מטיבות עם הספר.
נקודה נוספת למחשבה – סיפורן של אותן בנות שבחרו להתאבד עובר בספר כחוט השני. (בעצם כחבל סנפלינג עבה...) מה שמתואר כמובן מאליו ,למרות שכלל אינו כזה, הוא חשיבות השואה בעיני החרדים, שהיא גדולה הרבה יותר ממה שקורה בחינוך החילוני. אפרתי כתבה על זה פעם והיא כל כך צודקת. יש הרבה טוב בחינוך החרדי. המציאות מורכבת, כבר אמרתי.

בכל מקרה, ספר טוב שקשה להניח מהיד.

בזמן הקריאה בספרה החדש של הסופרת שהרה בלאו 'נערות למופת' עולה ריח צחנה חזק,

עיסוק כמעט אובססיבי בהיגיינה , עיסוק בלכלוך ובמציאות של לכלוך מוחלט, אין פלא שרוב ההתרחשויות בספר מתרחשות בשירותים .

לכלוך, זיהום, טומאה המעורבבת בהקשר של קדושה דתית , תפילת בנות באולפנא , ורסיסי זיכרונות של נערה מתבגרת במסגרת חינוך דתית .

שהרה בלאו הביאה לתרבות הישראלית את טקס השואה האלטרנטיבי , בספר זה שהרה מביאה לנו את המיניות הדתית , את הטוהר הדתי, הקדושה הדתית נשית כפי שהיא משתקפת בעיני נערה ביקורתית באמצעות פירוק המרכיבים המיניים של החברה הדתית והרכבתם מחדש בספר 'נערות למופת'.

המיניות אצל הנערה הדתית היא דבר מזוהם , הסכנה לא נמצאת אצל הגבר אלא אצלה בין הרגליים, לאורך השסע של החצאית שם הסכנה , שם הסודות המלוכלכים כמו 'פה פעור החושף שיניים' ומאיים לבלוע את עצמך.

יש רק דרך אחת לחסום את המיניות – באמצעות סיכת ביטחון המחברת את החצאית אל הגוף הדומם פעולה הקרויה בפי שהרה 'מטליאה את עצמי' .

כן אם אותו הקשר אסוציאטיבי מילולי לטלאי שחובר אל הגוף היהודי בזמן השואה.

להיות נערה דתייה זה לעמוד מול מראה אטומה שעליה רשום ציטוט מתוך 'אלי אלי נפשי בכי' של י"ל ביאלר קינה מודרנית ל ט' באב : "עלי בנות אשר עולפו, רעיות בנפשן שלחו ידן, צ"ג הטהורות יחדיו נספו, ולא חולל תום כבודן"

הסירחון, ריח הזוהמה החריף , הבחילה , הדחייה מכסים את הרוח ואת הגוף הנשי הדתי, אפילו כותנת לילה לבנה, תחתונים נקיות ומכובסות עם ריח כביסה עדינה לא יכולים למחוק את הרגשת הזיהום העצמי.

בין החומרים האלו מנסה בכישרון רב לספר לנו שהרה על הילדות, הבגרות בחברת ילדות – נערות דתיות.

החל ממשחקי 'צ'רלי צ'פלין מפשק רגלים' משחקי התשעים ושלוש הסודיים של ילדותה, ועד המשחק על הבמה אותה מעלה הכותבת את סיפור הבנות הקדושות .

מציאות משחקית, עולם של משחק ודמיון, מתערבבים זה בזה אצל הבנות, הבנות חברותיה של שהרה באולפנא מתאפרות , מתלבשות להצגה, מסתירות את עצמן, משחקות את הדמויות שעירית בני ברק בחרה להם גן ציבורי משלהן 'גן התשעים ושלוש' .

זהו המרחב הציבורי של ילדות דתיות 'גן וארשה' 'וגן התשעים ושלוש' , כמה נורא שגן משחקים יכול להיות מורכב ממתקנים של השואה ומספסלים של נערות מתות קדושות.

כמה פלא זה שלמרות הכול יכולה להעיד על עצמה שהרה 'כמה אלפי שעות אושר ילדות עברו עלי שם' ואולי אי אפשר לשרוד את המציאות הזו אלא רק דרך משחק.

ספרה של שהרה 'נערות למופת' הוא עדות של דור שני של ניצולי שואה, דור שגדל במגרש המשחקים הדתי והמעוות שרק עכשיו ניתן לקרוא לצחנה בשמה.

וואו! אין לי מילה אחרת לומר לאחר שבלעתי את כל הספר בשקיקה.
הסופרת המוצלחת שהרה בלאו גרמה ללבי לפעום בעוצמה בדיוק במקומות הנכונים וגרמה ללחיי לסמוק באודם עז יחד עם לחייה של גיבורת הסיפור.
בתחילת הסיפור הרגשתי כה מזוהה, תחושה שבהמשך התחלפה בקטנות, בחוסר וודאות ובסקרנות מהולה בבהלה. בהלה לגמור כבר את הספר. בהלה לגלות כבר את הסוד האפל שרובץ על חייה של חוה מאז מעולם.
יאמר לזכותה של הסופרת שהיא אינה השאירה אותי מתנשפת ועם הלשון בחוץ, והרגיעה ולו במעט את הרצון האובססיבי לגלות עוד, באמצעות מילים פתלתלות ומתחמקות. דבר שכמובן לא מוריד מהתקווה לספר נוסף ומהרושם הכה מוצלח שהספר השאיר בי.
ספר שהוא חובה! אל תפספסו ורוצו לקרוא.