~היזהרו מספויילרים~
כשפתחתי את הספר, לא ידעתי למה לצפות. לא ידעתי להחליט אם הספר יהיה טוב או גרוע, בהתחשב בעובדה שהוא לא ממש מקורי והתקציר לא מוסר יותר מדי חוץ מהפרטים על סיפור האהבה. מה קורה מחוץ למשולש של קאסיה, זאנדר וקי? מה העולם הזה דורש מהדמות הראשית, ומה קורה מחוץ לקהילה?
האמת שאפילו עכשיו אני לא בטוחה לחלוטין.
~ הרושם הראשון הגיע מהכתיבה- היא הייתה פשוטה וקלילה, בלי יותר מדי פרטים לא הכרחיים ובכל זאת עם תובנות (גם אם לא תמיד הצליחו להשתלב במהלך הספר). הכתיבה הייתה... מתוקה. אי אפשר להגיד שהיא נוראית, אבל היה חסר בה משהו שיהפוך אותה לפחות קלילה וליותר ריאלית, עם הרגשה יותר... כואבת.
ובכל זאת, הסופרת יודעת איך ליצור אווירה טובה.
~ ועכשיו מגיעים לרגע שבו קי מופיע. התגובה של קאסיה הייתה מאוד דרמטית ודי קיצונית, למען האמת. היא אמרה שהיא מכירה את הפנים שהופיעו על המסך, והאמירה הזאת גרמה לי לחשוב שזה כנראה משהו מאוד קריטי או לא צפוי.
אבל לא.
הוא סתם מישהו שהיא מכירה.
זאת הייתה אכזבה די גדולה.
הממ.
~ המשחקיה.
...
אה... מה? O_o
אוקיי, מה שתגידו.
~ במהלך הפרקים הראשונים חשבתי לעצמי שהדמות של קאסיה עלתה על הציפיות שלי ממנה (עד שהגעתי לעמודים יותר מתקדמים והתחלתי להשתעמם. אבל עדיין!). היא הייתה חלק מהחברה, מהאנשים הטיפשים שעושים את מה שאומרים להם וחיים באשליה שהמציאות היא מקום חסר כאב. הבועה שלה אפילו לא ממש "התפוצצה". זה נראה כאילו היא מקלפת את השכבות של העולם האידיאלי, לאט לאט, בלי לקחת שום צעד גדול מדי.
~ כשמתחילים לקרוא את הספר יש הרגשה שהסופרת מתאמצת להפוך אותו לעמוק ואינטליגנטי כשהיא מכניסה כל מיני משפטים חסרי כל הקשר כל כמה פסקאות. טוב, זה לא ממש מצליח. אבל ככל שממשיכים בקריאת הספר, צורת הכתיבה נעשית משהו יותר נוח ומוכר אפשר להקשיב לאחד מהתקפי החוכמה הבאים והולכים של קאסיה וליהנות מהם. כמו, למשל, ביום המוות של סבא שלה. זה נראה שגרתי להחריד וקצת משונה, אבל כשסבא שלה ביקש שיסובבו אותו לחלון והתחיל לדבר על השמיים לא יכולתי שלא לחייך. זה היה רגע כמעט מושלם, למען האמת.
~ אז, ספר, מה שאתה אומר זה שהקהילה רוצחת קשישים אבל משמרת אותם כדי להחיות אותם?
מה לעזאזל?
~ לקהילה שלהם קוראים "קהילה".
האנשים המרושעים יכלו לפחות להשקיע בשם.
~ הו, ותנחשו מה? קאסיה היא לא מרכז העולם של כל הדמויות בספר. זה חידוש די גדול בקרב דמויות ראשיות, לא? אני חייבת לשבח את אלי קונדי לגבי זה. היא באמת נתנה יחס לכל דמות שהופיעה, גם אם לא יחס רב ולמרות שהכל הסתכם בקאסיה ובקי בסופו של דבר.
~ "מוות לא נראה ככה".
וואו.
~ בערך בנקודה הזאת הספר התחיל להימאס עליי. התייחסתי יותר לחסרונות שלו מאשר ליתרונות, עד שהגעתי לפרקים האחרונים. אני חושבת שהבעיה העיקרית הייתה שהחיים של קאסיה היו כל כך... יומיומיים ולא עניינו אותי יותר מדי. כל יום אותו הדבר קרה- היא התעוררה, הלכה לטפס על הגבעה, הלכה לבית הספר, נקרעה בין זאנדר לקי, לא הפסיקה לדבר על קי והעיניים שלו והסיפור שובר הלב שלו ועד כמה שהוא שונה מכל השאר (מה שלקח בערך חצי מהפרק, סביר להניח שיותר) ובלה בלה בלה.
כלומר, ספר לא מחייב אקשן כדי להיות מרגש, אבל צריך להיות בו יותר מ... טוב, זה.
~ העולם של קאסיה נראה כל כך קטן ומעצבן. קיימים בו המשפחה שלה, קי וזאנדר. וזהו. יש לה חברות נוספות אבל אפילו לא יצא לנו להכיר אותן או לראות יחס כלשהו של קאסיה כלפיהן. אחרי הכל, הן מכירות כבר די הרבה זמן, לא? בטח יש להן מה להגיד אחת על השנייה.
~ אאחחחחחחח. הגענו למצב שאפשר להשוות את הספר לדמדומים (כלומר, לא קראתי דמדומים, אבל כולם יודעים את הקווים הכללים של הקיטשיות). נראה שלקאסיה לא היו חיים לפני שהתאהבה בקיי, בגלל שכל מה שהיא מדברת עליו זה עד כמה הוא עמוק ויפה, וכמה שהחיים שלו היו טרגיים, כמה שהעיניים שלו יפות- ושצבען כל הזמן שונה- ועל זה שהיא רוצה להיות איתו אבל לא יכולה, ושוב עיניים, ושוב סיפור טרגי, ובחזרה למילים שהן "רק שלהם". כלומר, באמת, אין לך משהו אחר בחיים חוץ ממנו? עד לפני כמה זמן זאנדר היה החבר הכי טוב שלך, ועשיתם... אני לא יודעת מה בדיוק אפשר לעשות בעולם כל כך משעמם, אבל בטח עשיתם משהו.
~ ההערה הקודמת הוכיחה לי שקאסיה חסרת אישיות.
~ למה הסופרת מנסה לגרום לקי להישמע מסכן? זה לא תורם לדעה שלי כלפיו בתור דמות שאין בה יותר מדי... אישיות. הוא מספר את הסיפור שלו לקאסיה כמעט מייד, רק בגלל ש... אני אפילו לא יודעת. עד עכשיו הוא לא סיפר לאף אחד. למה העובדה שסיפרו לו על זה שהם מתאימים משנה את זה? זה לא שהוא באמת מכיר אותה אחרי זה.
בכל מקרה, זה גרם לו להיראות פשוט... מעורר רחמים ונואש למדי.
~ ועכשיו, הסוף. הסוף המדהים והיפהפה שציפיתי ולא ציפיתי לו. פתאום העולם גדל קצת, פתאום ראינו קצת יותר, ידענו קצת יותר. פתאום העולם המוכר התחיל להתמוטט באיטיות, וקאסיה נותרה לבדה. זאנדר לא היה מי שהיא הכירה כל כך הרבה זמן, וקי נשלח להילחם. היא עצמה עמדה לעבור עיר בגלל שאמה החליטה להיות כנה. הכל השתנה, והתחיל להיבנות מחדש באותה צורה עדינה מדי שהקהילה תמיד מקפידה עליה. ואנחנו גילינו עד כמה המערכת אכזרית מבפנים, מה שיכולנו לצפות מראש, אבל לא בצורה הזאת. לא. לא בהרעלת קשישים או שליחת סטיות לחזית, מחיקת הזיכרון של כל מי שאי פעם ראה, הניסויי שעשו על קאסיה וקי. לא חיפשתי הגיון בעולם ההוא, בגלל שידעתי שתמיד אוכל למצוא חורים קטנים, אז האמנתי לו. והוא אולי לא משחקי הרעב, אבל אפשר לראות מידה של אכזריות.
וחיכיתי למשהו כזה.
ולסיכומה של הביקורת- זה ספר נחמד. לא מדהים, וקצת משעמם, אבל אפשר לאהוב אותו.
~הסוף~
