הסימטה ניראתה כדרך הרעה ביותר שיכולתי לבחור בה, אך המשכתי לרוץ אסור היה לי לעצור. לא עכשיו.

מרחוק נישמעו צעקותיו קרובות ביותר, קוראות לי לבוא, אומר שהוא לא יפגע בי. אך לא האמנתי למילה שיוצאת מפיו, הוא יפגע בי ובדרך הכואבת ביותר.

בהחלטה נחושה פניתי לעבר הסימטה. כתובות גרפיטי מילאו את קירות הלבנים השחורות, וחלונות עם סורגים מעופשים היו בקומות הגבוהות. פחי אשפה שניראו כאילו רוקנו ליפני זמן רב הקשו על ריצתי וכמעט ניתקלתי בחתול שחור שעבר בריצה מטורפת מלפניי.

צעדיו נישמעו קרובים יותר ויותר, ומילותיו עדיין מהדהדות בראשי, דמעות זלגו על לחיי וראיייתי היטשטשה אך המשכתי לרוץ בכל הכוח רק שלא יתפוס אותי.בין הדמעות ראיתי פנסיי מכוניות כמה קילומטרים מלפנים וזיק של הקלה עבר בי, אני תכף אנצל, אגש לעובר האורח הראשון ואבקש למחסה. רצתי בכל הכוח עכשיו , יותר משלעולם דמיינתי שאוכל. רק עוד כמה צעדים והינה, אני אהיה בטוחה.

אך המחשבות באו מוקדם מידי ואני ניתקלתי בקיר שחור וגבוה. לרגע חשבתי שמחשבתי תיעתע בי, והאורות היו פרי דמיוני, אך אז הבנתי את מבנהו של הקיר. גבוה, כתפיים רחבות , אף נשרי עור שחום. עיני הפחם שלו הביטו בי בתאווה משולבת בכעס טהור ושיערו השחור היתבדר ברוח הקרה. הכרתי את העיניים האלה, העיניים שרדפו אחריי.

"חשבת שתוכלי לברוח לנצח, אהובה?" הוא אמר בקול הזה, הקול שאתה לא יכול לסרב לו. ליבי פעם בקצב לא יאמן, אני קפאתי מפחד ודמעות זלגו מעיניי."אל תיבכי" אמר וליטף את לחיי. "את יודעת מה עשית, ואת יודעת שתצטרכי לשלם על זה, נכון? ידעת את זה גם אז" המשיך בקול מנחם, הוא ידע לשחק ברגשותיי טוב מאוד,טוב מידי. אבל הפחד גבר על כל רגש שאני אצליח להעלות על פני השטח בזמן הקרוב.

הוא הוציא את האולר האהוב עליו מכיסו, והתחיל לשחק בו בידיו."חבל שכך סיימת את זה, זה היה יכול להימשך יפה מאוד. חבל אהובה" ברגע שאמר זאת קפץ מהאולר סכין חד, ואני החנקתי צרחה. ידעתי טוב מאוד מה הולך לקרות לי , כאן ועכשיו הרי הייתי עדה לפעמים הרבות מספור בהם עשה זאת,הייתי שותפה להם. אבל ההבדל היה שלקורבנותיו הקודמים היה מה שהוא רצה. אני לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מאשר לשתוק.

הוא הביט בעייני"כל-כך יפות"לחש.

"בבקשה, אני מתחננת, תן לי ללכת" יבבתי חלושות. הוא חייך חיוך שטני, וניראה מרוצה מתמיד.

"אוי, אהובה, הרי זאת הסיבה שבגלל זה אני הגעתי הנה, לא אוכל לתת לזה לקרות שוב" ליטף את פניי, ומחה את דמעותיי. אחרי שניות אחדות הוא החזיק בגרוני וספק זרק ספק הניח אותי על ריצפת הבטון הקפואה, והתיישב מעלי. הסכין החליק לעורך לחי ימין שלי, קר חד ומתכתי, וידעתי מה הולך לקרות. הסכין החל ליד עיניי, חתך חתך והרגשתי את טיפות הדם הראשונות יוצאות. המשיכה הסכין לאורך עצם הלחי ומשם לכיוון הפה. צרחתי צרחות קצרות וחסרות משמעות בעיניו וברגע שהוא חתך את פי צרחתי צרחה עמוקה -והוא הפסיק. לאחר רגעים שניראו חשבתי שהוא הולך להניח את הסכין ולהפסיק, אך ידעתי , ידעתי שהוא לעולם לא יעשה זאת.

הוא סתר לי בעוצמה בלחי הפצועה שלי ,"תישתקי!" צעק "עוד הצגה כזאת תעלה בעוד חלק בגוף, שמעת?" הינהתי קלות. החתך כאב יותר מכל דבר שעברתי בחיי, ודם זלג במורד ידי וטיפטף על הריצפה.

הוא המשיך , עכשיו בלחי השנייה, בדיוק באותו מסלול ובכל מאמץ שהצלחתי לגייס מנעתי מעצמי לצרוח את נישמתי.

ריצפת הבטון הייתה קפואה כנד גופי, ומשקלו היה כבד ולחץ אותי בכוח רב לריצפה.

ישבתי משותקת, בזמן שהוא השחיט את פניי, לאחר כמה דק' של ייסורים קשים מנשוא, ראייתי היטשטה ולא בגלל הבכי. הדם שזלג היה רב כל-כך ,ואני לא יכולתי להחזיק את ראשי מולו והוא נפל כחפץ כבד על המדרכה . שמעתי אותו צועק ,אבל לא יכולתי להחזיק עוד ונכנעתי לחשכה שתיקח אותי.

-

"אהובה.."המילים הידהדו בראשי כמו חלום רחוק."היתעוררי" הקול נישמע שוב. מיצמצתי ומצאתי את עצמי בסימטה חשוכה,הוא ישב עלי, ועורי היה ספוג בחומר משונה.

לקח למוחי כמה שניות להבין מה קרה ואיפה אני נמצאת, וגופי כאב, בעיקר פני, כאבים לא אפשריים. חיתוך וחריכה, פני התעוותו בכאב, ונשמתי נשימות עמוקות וחדות.

"אהובה שלי, אני מקווה שהבנת משמע הרעיון של בריחה ממני. אני מקווה שלאחר התקרית הקטנה שלנו, תיזכרי- שלעולם לא תוכלי להתחבא ולעולם לא תוכלי לברוח. את תמיד תהיי שלי" קולו שוב היה מנחם.

הוא התרומם מגופי וניקה את חולצתו ומכנסיו, ואני נשארתי שכובה על הריצפה הקרה כשגופי בהלם, ומנסה בכל כוחו לחזור לתרדמת.

"הבנת אהובתי?" הוא שאל, והיה ברור שהוא הולך להיעלם ואני הולכת להישאר פה, ולדמם.

בשנייה אחת של הסחת דעת מצדו נישמט הרובה האהוב עליו מהכיס. וכאילו בהילןך איטי הכל עבר לי בראש, איך רצח את אימי ואחי מול עיני, איך הכריח אותי לתפוס את הקורבנות שלו.

ואז, בדיוק כמו שלימד אותי- פעלתי מהר. ליפני שהספיק להבין מה קרה הרובה היה בידי, דם נוטף מפני בכמויות ואני נאבקת בחשכה, אבל לא יכולתי לתת לו את הסיפוק.

חייכתי, ובלי שום חרטות יריתי את הכדור לעבר החזה שלו ,ובנשימותיו האחרונות אמרתי לו את שתי המילים שכל כך רצה לשמוע:

"כן, אבא"

והוא נפל לרגליי עם החיוך הזה, החיוך הזה שיכול להרוג אותך.