“לכבוד הוא לי להיות כותבת הביקורת הראשונה.
אתחיל בעובדה שדבורה אגרנוב ז"ל, כותבת הספר, היא סבתא של חבר טוב שלי, עמרי, שלומד איתי רפואה בבוקרשט והוא נפש מאד מיוחדת.. כזו שלוקחת את עוולות העולם על גבה.. כל כך אמיתי שלפעמים מתקשה בנימוס או ויסות עצמי.
לפני מספר חודשים נפטרה סבתו, הסופרת לעיל, ולעמרי היה חשוב שאכיר את הדמות שהלכה בדרך כל בשר וליוותה אותו 24 שנים, כך הגעתי לספר,
ששכב על שידת המיטה שלי חודשים ארוכים ולא הצלחתי אפילו ללכסן אליו מבט בגלל תירוצי תקופת מבחנים או איך אומרים בבוקרשט- "סזיונה".
כשטסתי חזרה ארצה לחופשת הקיץ, לקחתי אותו איתי ובשדה עשיתי כל מה שאפשר כדי להתחמק מלקרוא ספר. פתחתי אותו 3 דק' לפני פתיחת ה'גייט'. ומאז. עד שהגעתי לישראל, הזמן עמד מלכת ונכנסתי לעולם שכולו פתח תקווה של שנות ה-40, בובת החרסינה הקסומה, העגלון שגסות רוחו קסמה לי, וסבתא של עמרי, שאישיותה וכשרונה גרמו לי להתייחס בביטול לכיסי האוויר במהלך הטיסה שבדרך כלל גורמים לי להריץ במוחי תסריטים של מיתה דואבת. בעצם אם להיות כנה- בכיתי כל הטיסה ומזל שישב לידי איש שהיה מכונס בעצמו לחלוטין ולא שם לב אליי, זה התאים לי פיקס כי אני מאד לא אוהבת ששואלים אותי אם הכל בסדר כשאני בוכה מספר ומוציאה מהגוף נוזלים אמוציונליים אמיתיים אחרי תקופה ארוכה שהייתי צריכה לפתח עור של פיל.
הסיפור של דבורה ז"ל נחרט לי עמוק בלב, בחיים שלי לא שמעתי על ילדה בת 9 עם בגרות ותעצומת נפש בסדרי גודל כאלה, ירידה לפרטים יפהפיים, חריצות וחדוות עשייה שאני נוצרת בלב שלי לכל רגע משבר, ייאוש או עייפות החומר.
אני מאושרת שהחיים של סבתא של עמרי נקשרו בנפשי כך או אחרת, ושהסיפור על שנים בודדות ונפלאות מחייה חתם לי את שנה ב' והחזיר אותי לחופשת הקיץ בלב פתוח ויכולת לתת מקום להרבה חמלה ורגש.”