לכבוד הוא לי להיות כותבת הביקורת הראשונה.
אתחיל בעובדה שדבורה אגרנוב ז"ל, כותבת הספר, היא סבתא של חבר טוב שלי, עמרי, שלומד איתי רפואה בבוקרשט והוא נפש מאד מיוחדת.. כזו שלוקחת את עוולות העולם על גבה.. כל כך אמיתי שלפעמים מתקשה בנימוס או ויסות עצמי.
לפני מספר חודשים נפטרה סבתו, הסופרת לעיל, ולעמרי היה חשוב שאכיר את הדמות שהלכה בדרך כל בשר וליוותה אותו 24 שנים, כך הגעתי לספר,
ששכב על שידת המיטה שלי חודשים ארוכים ולא הצלחתי אפילו ללכסן אליו מבט בגלל תירוצי תקופת מבחנים או איך אומרים בבוקרשט- "סזיונה".
כשטסתי חזרה ארצה לחופשת הקיץ, לקחתי אותו איתי ובשדה עשיתי כל מה שאפשר כדי להתחמק מלקרוא ספר. פתחתי אותו 3 דק' לפני פתיחת ה'גייט'. ומאז. עד שהגעתי לישראל, הזמן עמד מלכת ונכנסתי לעולם שכולו פתח תקווה של שנות ה-40, בובת החרסינה הקסומה, העגלון שגסות רוחו קסמה לי, וסבתא של עמרי, שאישיותה וכשרונה גרמו לי להתייחס בביטול לכיסי האוויר במהלך הטיסה שבדרך כלל גורמים לי להריץ במוחי תסריטים של מיתה דואבת. בעצם אם להיות כנה- בכיתי כל הטיסה ומזל שישב לידי איש שהיה מכונס בעצמו לחלוטין ולא שם לב אליי, זה התאים לי פיקס כי אני מאד לא אוהבת ששואלים אותי אם הכל בסדר כשאני בוכה מספר ומוציאה מהגוף נוזלים אמוציונליים אמיתיים אחרי תקופה ארוכה שהייתי צריכה לפתח עור של פיל.
הסיפור של דבורה ז"ל נחרט לי עמוק בלב, בחיים שלי לא שמעתי על ילדה בת 9 עם בגרות ותעצומת נפש בסדרי גודל כאלה, ירידה לפרטים יפהפיים, חריצות וחדוות עשייה שאני נוצרת בלב שלי לכל רגע משבר, ייאוש או עייפות החומר.
אני מאושרת שהחיים של סבתא של עמרי נקשרו בנפשי כך או אחרת, ושהסיפור על שנים בודדות ונפלאות מחייה חתם לי את שנה ב' והחזיר אותי לחופשת הקיץ בלב פתוח ויכולת לתת מקום להרבה חמלה ורגש.

אני חושבת שכבר שנתיים שרציתי לקרוא את "משהו כייפי לכאורה.." ולפני כמה ימים התחלתי וסיימתי אותו די מהר.. היה בא לי על הספר בעקבות ביקורת אדירה של אלון דה אלפרט אודותיו (מודה, כן, רק בגלל זה)
הספר היה נשמע לי איכותי ומתנשא וחכם ושנון, ממש כמו כותבו פוסטר וואלאס המנוח.. והוא אכן כזה, יש בו הרבה מידע שלא חשבתי שאני אגיע אליו מספר שכזה- כמו נגיד סיירת אינדיאנפוליס
אה ובלי קשר רגע- יומיים אחרי שסיימתי את הספר הלכתי לאכול לובסטר, וואלה זה סבבה אבל שרימפס וקלמארי בחמאה שום ויין לבן לא רואים לובסטר ממטר, יהיה עם זנב בשרני ככל שיהיה, הם עדיין מנצחים אותו.

בכל אופן, זה ספר מגניב, הוא מאד לא מפתיע או עלילתי.. הוא אשכרה נטו ביקורת על שיט תענוגות מזווית ראיה של בנאדם חכם ומצחיק בצורה יוצאת דופן, שרואה את כל העולם בצורת ביקורת, שזה קצת בעייתי מצידו.. כקוראת, זה נחמד לי להתבונן מנקודת מבט של אדם שמבחין בניואנסים מיקרוסקופיים, בחומר של השולחן עליו הוא יושב לאכול, במימיקה של הפנים של הילדה הקטנה שיושבת בשולחן בקצה האולם של חדר האוכל או בפחד של השף הראשי מפני הבוס הפוץ שלו, יש לו רגישות שהדהימה אותי ורב הזמן התחברתי אליה והתרגשתי ממנה, אבל עצבן אותי שהוא יודע כמה הוא גאון והוא צריך לנופף בזה ולהתנשא, מה גם שבאופן כללי יש לי בעיה כרגע עם חכמולוגים, מאז שהתחלתי ללמוד רפואה אני מוקפת חכמולוגים וזה מבחיל אותי כי כולנו בסוף די רגילים חוץ מהפנומנליים שהם פנומנליים אבל הם כאלה כי הם מיעוט, אז חלאס עם זה.
וגם מה הפאקינג בעיה להתפנק??? אפשר גם להתפנק וגם לדעת ליהנות מפשטות, זה מן קטע כזה של באלאנס, שלא חייבים לגנות, כי כולנו אוהבים לאכול סטייקים מדיום ריר עם מח עצם בצד וקרם כרובית קטיפתי כתוספת ולעשות מסאז' ולראות נופים יפים וקצת אולי להרגיש לפעמים שעובדים בשבילינו (אופס אמרתי את זה)

אוקיי לסיכום,
זה אחלה ספר, יש לו מה להציע, דיוויד פוסטר אדיר, וכל הרעיון מקורי לאללה. אבל אם זה גרם לי לתהות על קנקנו של סגנון החיים שלי וגרם לי לרצות להפוך לפאקיר שמנביט לעצמו את הקטניות?! Hell no!!!

אני לא מכירה את המינגוויי כל כך טוב. ורציתי. רציתי להעריך אותו ולנהור אחר ספרים שלו. ראיתי את עצמי מסיימת את "הזקן והים" תוך יומיים שועטת לרכוש את "למי צלצלו הפעמונים" ואת "איים בזרם".
אבל פתאום לא בא לי.
התרגשתי לקראת הזקן והים, בכל זאת, פרס פוליצר וכל זה..
ידעתי מבעוד מועד ששיא מפתיע לא יהיה כאן וגם לא עלילה מפותלת.
נכנסתי עם הידיעה הזו ולמען האמת אפילו שמחתי- כי מי כמוני אוהבת פשטות בשילוב עם תיאורים רגשיים ואישיותיים מדוקדקים...
אבל הם לא נגעו בי. לא הרעידו חצי מיתר, בקושי את האצבעות על האקורד הצלחתי לסדר.
הזקן לא עשה עליי רוח בכל המסע שלו עם דג החרב. כן, אני חושבת שיש בו תכונות יפות אבל לא מתחשק לי להכיר אותו הוא כאילו לא תבוסתני אבל הוא משדר כל כך הרבה תבוסה שזה מעייף אותי. הוא גם חושב בצורה קונקרטית ותמימה מהולה בניסיון כזה של דיג זקן ולפעמים זה מעורר חמלה קטנה, יותר חמלונת, אבל עדיין החשיבה שלו גרמה לי לכתוב את הביקורת הכי פחות מפרגנת שלי עד היום....

טוב. להכביר במילים אין צורך, כיוון שנכתבו על הספר יחסית הרבה ביקורות וכולן מושקעות כאלו כי לא מתאים לכתוב ביקורת קצרצרה על ספר כמו קיצור תולדות האנושות.. זה כאילו לא נעים מהספר, כי הוא מקנה לך כל כך הרבה, שאתה מרגיש צורך לפנק בביקורת משובחת.
הספר הפך, בשנתיים האחרונות, למצוי במדפיהם של הקוראים השונים כפטריות אחרי הגשם.. ולא בכדי. הוא באמת אדיר. ואני לא אוהבת להגיד על משהו שהוא חובה כי זה מתנשא בעייני ומה שחובה לאחד הוא לא חובה לאחר- אבל אני חייבת לחרוג ולומר שהוא סוג של חובה לכל מי שאפילו קצת מתעניין בהיסטוריית המין האנושי הרחוקה וההרבה פחות רחוקה.
בפעם הראשונה סופר לוקח נושא ומקיף אותו בצורה כל כך יסודית, מובנת, ממצה, איכותית, אבל עם זאת מצליח להישאר מעניין..ואולי גם סוחף, עד כמה שאפשר לענות על ההגדרה "סוחף" בגבולות הגזרה שלקחו לי 3 חודשים לקרוא אותו מרוב שהוא מכיל הרבה פרטים וכל פעם אתה קורא קצת ומשתהה יומיים נוכח האינפורמציה המפתיעה- מה היו עוד זנים של בני אדם פזורים עלי כדה"א אבל רק אנחנו שרדנו?? סך הכסף בעולם עומד על בערך 470 טריליון דולר אבל רק לעשירית ממנו יש כיסוי???? כל האמונות הן מציאות מדומיינת כדי שנצליח לשרוד???? וכך כל פרק או מהפכה- מגיעה תגלית חדשה שגמרה לי לתהות על קנקנו של הקיום של העולם הזה... ושלנו בתוכו.... וזה לא קל... ללא ספק יש צורך בהרבה שלוות נפש כשקוראים את הספר. או שזו רק אני(?)

אה וגם המלצה לשר החינוך שי פירון- אולי כדאי להתייעץ עם יובל נח הררי בנוגע לשינוי בתכנית הכללית ובמערך לימודי ההיסטוריה בבתי הספר הממלכתיים. יש מצב שככה דברים יתחילו להתחבר ולתפוס קצת הגיון כי כרגע זה נראה כמו קטסטרופה. תודה.

אמביוולנטית בנוגע לספר.
"הנזיר שמכר את הפרארי שלו" לא סתם עורר הד כשיצא אל המדפים,
המשל שכבר מכריכתו של הספר ניתן להבין את תוכנו הכללי,
מגולל את תורת חכמי שיוואנה שלמדו את גיבור הספר (אך לא המספר), ג'וליאן,
עוה"ד המוצלח שפותח את ליבו ומפרט בסיפור מהול בתיאורים קסומים ומעוררי דמיון את כל שלמד מהחכמים
בתרבות המזרח העתיקה והמופלאה (זן, בודהיזם, ועוד..) שגרמה לחייו להשתנות מן הקצה אל הקצה.

מיחד, הסיפור ללא ספק נשמע בדיוני למדי, ההומור המשתרג בו קלוקל, סיפור המסגרת בנאלי
ובאופן כללי הספר מעביר מידע על גבי מידע ולרוב אין צורך להפעיל את הראש,
ולטעמי יש בספר חסך בתחכום וברובד של מעבר למילים.
מאידך, האלמנטים המרכזיים בספר מהימנים ומקדשים את עקרונות הבודהיזם על קצה המזלג אך
על ידי דוגמאות ותרגולים נכונים, הפרקים מעוררי השראה ונוסכים בקורא תחושת כל יכול ואופטימיות.
שפת הספר נעימה וניתן בלב שלם להגדירו תחת ז'אנר מדריך לאומנות החיים.

בגדול- ממליצה.

כמה נחמד לקרוא שגם לפסיכולוג מוצלח יש תגובות אנושיות, מגננות, אינסטינקטים שמוכרים לנו מעצמינו- מול הנרקסיסט שמאדיר את עצמו, ירגיש המטפל עקצוץ בליבו וימהר להשוות בין הרפרטוארים. לאחר הפגישה עם הפרנואיד יקלע לתחושות חיל ורעדה לנוכח החושך המאפיל, או הרעש המבהיל מבעד לחלון.. והכל לגיטימי והכל מתנגן אל החוץ מעיניהם של חנוך דאום ואריאל הרטמן בחן ובהכלה עצמית.. ״בשביל הנפש״ הוא שי רב ערך לחובבי הפסיכולוגיה, הספר מחולק ל25 פרקים. כל פרק מספר על ״הפרעה״ נפשית כזו או אחרת של אופיר או של קרני או של הדר או של רבים, טובים ואחרים.. כל פרק הוא עולם ומלואו. הפרקים מחולקים ל3 חלקים, כאשר החלק הראשון מספר מעיינים אובייקטיביות (וקצת סובייקטיביות) על אופי המטופל, לעיתים על מראהו, על מערכת היחסים בין המטופל לאריאל (הפסיכולוג), על סיפור החיים של המטופל מפיו, על התפתחות ההפרעה, על הבחירה להפוך למתרפא, על השיקום האיטי, הסיזיפי לפעמים, על מורכבותה של הנפש, החשיבות לקבלה כמות שהיא, על היכולת לשנות מבנה אישיותי, על כל מה שקורה בחדר הטיפולים בהצצה גשמית ומופשטת לעולם שמעבר ל5 החושים.. בו הכל קורה. החלק השני של הפרק מגולל את התהליך שעבר המטפל במהלך הטיפול, את התחושות וההרהורים, ההתמודדות, הקבלות מעולמו האישי.. החלק האחרון מפרט באופן עיוני על ההפרעה הנפשית לסוגה. בעייני, החלק הראשון הוא המרתק ביותר באופן חד משמעי. לאורך כל הספר ציפיתי לפרק השני, להרגיש איך אריאל עבר את מה שעברתי אני במהלך חלק מס׳ 1 של הפרק, אך הציפיה לא נחלה סיפוק.. והפרק השני תמיד הרגיש לי מפוספס, לא הצלחתי לרדת לעומקה של חווית המטפל בשונה מבפרק הראשון, בה הרגשות מובאים ליידי ביטוי באופן חד יותר, לטעמי. הפרק ה3 מסביר היטב את ההפרעה, לעיתים הכרחי להבנה הסופית של התהליך וחותם את הפרק בבהירות, אבל הוא מאד דידקטי, וכמה כבר אפשר להתחבר לקטע עיוני?? אסיים ואומר שהספר מכיל הרבה משפטים שממלאים סוגים שונים של תהיות בהבנה וקבלה.. הסולידריות שמבליחה מחדש עם כל הפרעה, תורמת להתבוננות מחודשות, סובלנות כלפי עצמינו, כלפי הסובבים אותנו ומזמינה אותנו לצלול אל נהרות מוכרים ולא מוכרים דרך שאלות מפתח אל האדם שאנחנו נוהגים לקרוא לו ״אני״.

אני שוכבת על ערסל בבוליביה ולא מצליחה לעשות דבר, לתקשר עם עוברים ושבים, לתכנן תכניות או להתנתק מהמחשבות על החיים הרב גוניים, על הטיפוס האקסצנטרי שאת השפעתו על תחומיו הפורמלים- עיתונות ופוליטיקה, כבר הכרנו בגדול (רק בגדול), אבל את הקסם בכל הנישות האחרות בחיים של טומי לפיד- זוגיות מעוררת קנאה עם שולה, חברות אמת עם אולמרט/קישון/פורז/ועוד ועוד ועוד, הומור סרקסטי וקולח, מוח קודח, חמלה, אנושיות, ציונות, אמונה ואי אמונה, היכולת להיות גם וגם, הכל באותו מימד ובאותו אדם קולוסלי, יבין רק האדם שיבחר לעלעל בין השורות שנכתבו באופן מופתי על ידי יאיר לפיד, שרק תיתן לו קולמוס והוא כבר יעשה את העבודה.. הספר מציע הרבה מעבר לביוגרפיה, אך על הקורא להצטייד בסבלנות כשל קורא ביוגרפיה בשל כל הדקויות שנכתבות בפרוטרוט בכל פרק בחייו של הגיבור (שגם הן בחיים כמו בחיים, לא תמיד מעוררות עניין רב). הכרך מכיל קטעים עוצרי נשימה, חלקם פורסמו בעבר, חלקם נגלים רק בספר. בכל מספר עמודים אתה מוצא עצמך שוב, מבולבל ונזכר שיאיר הוא הכותב ולא טומי על עצמו בגוף ראשון, הבינה והיידע הכללי מוסיפים הרבה אינפורמציה לראש וההשתפכות הבלתי מרוסנת של כל התחושות חיברה אותי מאד לספר וגרמה לי להבין דבר מה על העולם שלי. בכל פעם שחלף עובר אורח כזה או אחר וביקש להחליף עימי את הספר, כמקובל בטיול- מחליפים ספרים לצמיתות, שקלתי את הבקשה בכובד ראש ואיכשהו שום ספר לא הגיע לרמה של ״זכרונות אחרי מותי״, חרף כל ההצעות, ההחלטה שלי הייתה לדחות את כולן כדי לקרוא את הספר שוב..

מה אנחנו מחפשים בספר???
אני מניחה ששאלה שכזו תגרור מנעד תשובות שאיננו משתנה הרבה באופן יחסי מאדם אחר לאחר..
שיהיה סוחף, שירתק, שילמד, שירחיב אופקים רגשיים וקונטיביים, מחפשים הזדהות, צורת כתיבה מרעננת..
אצל נעמי רגן, ב-"ואל אשך תשוקתך"- כל התשובות נכונות!
סיפורת מדהימה, כתיבה עשירה ורב- גונית ויכולת מהפנטת להפתיע את הקורא וללמד אותו על עולם חדש שיש בתוך העולם שלו.. ממש כמה ק"מ מהעולם בו הוא חי, מסתתר עולם זר, עם בני אדם שמתנהגים, חושבים ותופשים את היומיום באופן שונה, ספר מומלץ ביותר לסקרנים שבינינו ולחובבי פיתוח צורות חשיבה..
העלילה הרחבה נראית יחסית ברורה, דתייה שעברה על חטא הניאוף וההתמודדות בתוך הקהילה החרדית הרדיקלית בלשון המעטה של מאה שערים, נדמה שאין מה לחדש מלבד הפרטים הקטנים.. ואילו ההפך הוא הנכון.. קורא סבלני שיצלח ויעבור את הפסקאות הראשונות שלעיתים נמרחות, יגיע לאמצע הספר ויזכה לטעום מהוירטואוזיות, היכולת ליצור עלילה בלתי צפויה, להתרגש עד דמעות שליש ולהרחיב את אופקיו..

שאפו לנעמי רגן! התחנה הבאה- יוכי ברנדס.

אם חשבנו ש200 שנים תחת השמש יכולים להשפיע על פסיכולוגיה אבולוציונית, על תרבות, על תפישה, בני-אדם טועים אנחנו.
הספר שכולו מונולוג מפיו של אדם שלכעורה כל שעולל הוא להתחתן אם האישה שחשב לפרקים שאהב, עובר מסע מנטלי מחריד משובץ הגיגים שרק לשמם שווה לקרוא את הקלאסיקה הזו (האישה בראי החברה, מוסד הנישואין שמייצר רק סבל ועוון לבני התמותה, חשיבותה ואי חשובה של תאוות הבשרים) שכפי שידוע מתחילת הספר, בסופה רוצח את אשתו כשהוא שרוי במערבולת של טירוף שכנראה במאה ה-19 לא ידעו באיזה כלים ניגשים לדבר הזה.. ספק אם היום מישהו היה יודע לאזן את פוזדנישב, הדמות אותה "יצר" (וכנראה לא כ-"יש מאין") טולסטוי..