במדינות רבות בעולם, אדם שנולד לתוך מעמד חברתי מסוים, נגזר עליו גם לסיים את חייו כשהוא בן אותו מעמד. אם הוא נולד אל אחד המעמדות הגבוהים, אין כמובן רע בכך אך השאלה היא מה נגזר על אלו שנולדו אל תוך המעמד הנמוך. המדינה בה המעמדות מוגדרים וידועים יותר מכל מדינה אחרת היא הודו: יש שם 5 קאסטות ובלתי אפשרי לעבור מקאסטה אחת לשנייה. אך לא רק בהודו: גם בשנים הקשות של תקופת האפרטהייד בדרום אפריקה היו קאסטות, ב

נתקעתי למחסום. כמו שלכותבים יש "מחסום כתיבה", לקוראים מיומנים יש "מחסום קריאה", ולי יש בכלל "מחסום כתיבת ביקורות" (פטנט רשום). סיימתי את הספר, ושאלתי את עצמי "יופי,ומה כותבים על זה?". חשבתי מה הספר גרם לי להרגיש, איזה זיכרון ממעמקי חיי הלא-כאלו-עמוקים אני יכול להשתמש כדי לגרום לכולם לקרוא את הביקורת שלי ולשבח אותי ואני ארגיש אהוב ומקובל (אגוצנטרי במיוחד מצדי). וכלום. נאדה. התחלתי לעבור על תמונות י

בעיניי, ספר טוב הוא ספר שלאחר סיום קריאתו מתחשק לך לפתוח את האינטרנט ולחקור אודות הנושא סביבו הספר חג. ספר טוב הוא כזה שגורם לך לחשוב בזמן הקריאה ולאחריה. ספר טוב הוא ספר שנשאר איתך ימים שלמים, גם אחרי שסיימת אותו. ספר טוב הוא ספר שנוגע בעצבים רגישים, בפצעים פתוחים. ספר טוב הוא ספר שגורם לך לרצות לקום ולעשות מעשה.

ספרה של <mark>ג'ניפר קלמנט</mark>, לטעמי, הוא לא ספר טוב. הוא לא ספר רע, אבל ספר טוב בוודאי שה

ספר מקסים חזק ומעניין. סיפורן של נשים ונערות באזורים הכפריים של מקסיקו. מדינה בה ברוני סמים שולטים ועושים ככל העולה על רוחם. השוטרים והשלטון משוחדים. והאוכלוסייה סובלת מהמצב. במקום זה אין חוק וצדק אבל יש בריונות שבין השאר חוטפת נערות צעירות יפות מביתן, מעלימה אותן מאמותיהן, ולוקחת אותן לשמש שפחות מין ולנצלן. על רקע המצב (האמיתי) הקשה הזה בחרה <mark>ג'ניפר קלמנט</mark> לספר סיפור מקסים על 4 נערות חברות מילדות,

הכרתי פעם מישהי, שכל פעם שהיינו נפגשות היינו מדברות על כל מיני ספרים שקראנו. והיא, ד' נקרא לה, היתה פריקית של ספרי ניו אייג', ותמיד העשירה אותי בתובנות מעולמות אלו. יום אחד היא סיפרה לי שעוד בהיותנו עוברים, אנחנו בוחרים לאיזה הורים להיוולד. כלומר הנשמה היא שבוחרת. עזבו, איך שלא הופכים את זה מסובך. אבל זה דבר שלאורך כל השנים נשאר לי לשבת בראש, ולא אחת יצא לי לחזור ולחשוב על זה. אני לא ממש נוטה להאמ

בהרי מקסיקו, בכפר קטן, נולדים רק בנים, איזו הקלה.
כשה'בנים' האלו מגיעים לגיל בו כבר מקבלים מחזור וצומחות בליטות על החזה, נאסר עליהן לצאת מהבית בשעות האור, האמהות שלהן (האבות ברחו מזמן לארה"ב) מנסות לכער אותן ככל האפשר- כולל מריחת השיניים שלהם בפחם, וגירוד הפנים שלהן בצ'ילי ליצירת פריחה, והן לומדות להתחבא בבורות אותן חפרו עבורן - 'מחילות ארנבות' שכאלו.
למה? כי סוחרי האדם, רואים בכל ילדה מספיק

כשקוראים את הספר הזה חושבים, כשמסיימים את הספר הזה חושבים. חושבים על עצם הקריאה בו, על הנושא המחריד ובעיקר על איך מביאים את מחשבותינו שלנו לכתב בנוגע לספר הזה...
את 'תפילות לחטופות' מסיימים בכמה שעות, הוא כתוב בצורה סוחפת ומהירה שלא בדיוק נותנת לך זמן מנוחה, אמנם הספר מחולק לפרקים ואף לשלושה חלקים (לא היה ברור לי בדיוק למה) אבל אין שם מנוחה. מי אנו שננוח כשעל בנות מקסיקו עובר מה שעובר?

גיבורת

ספר מקסים! מעניין, זורם וקל לקריאה למרות הנושא הלא קל לעיכול ואפילו מצמרר.

מסופר על ילדה בשם ליידי די (שנקראה כך ע"ש הנסיכה דיאנה) שנולדה לעולם שמסוכן בו להיות נערה.

היא נולדה בהרי גררו שבמקסיקו שבה שולטים ברוני הסמים. הגברים בעיירה נוטשים את נשותיהם

ויוצאים לחפש הזדמנויות פרנסה במקומות אחרים.

האימהות שנשארות לבדן, רוצות להגן על בנותיהן מחטיפה ע"י ברוני הסמים ולכן הן מכערות אותן כדי שי

לרגע נתקלתי במחסום, ולא ידעתי מה לרשום כשאתה מסיים את הספר. החלטתי לזרום עם תחושותיי ולתת להן דרור.
כשסיימתי לקרוא את הספר, הציפה אותי שמחה , מדוע? כי סיימתי את המרה השחורה. הנה יצא המרצע מהשק. הספר הזה הוא מרה שחורה מתחילתו ועד סופו. נקודת האור בספר: סגנון הכתיבה של הסופרת , המתארת את תחושותיה בסגנון פיוטי ציורי.
הספר מתאר את חייהן של נשים ונערות עניות במקסיקו, לצד ארגוני הפשיעה (קרטל הסמים). ב