ביקורת ספרותית על שקופה מאת נאוה מקמל-עתיר
ספר מעולה

---

למרות שהספר פונה ל"נערים שבינינו" הוא נחת בספריה שלי רק מהסיבה היחידה שקראתי את "אות מאבשלום" ו"הנערה במרפסת ממול". שני הספרים הללו יחדיו וכל אחד לחוד הקסימו אותי בלשון הרהוטה העוטפת בקרבה תיאורים ומטפורות שלא נתקלים בהם ביום יום. נאוה פשוט כותבת יפה ויודעת לרתק את הקורא. גם את הספר הזה אהבתי מאוד.
ראשיתו של הסיפור במפגש מקרי בסופרמרקט של יעל וגלית (אמא של מיכל אורן– מלכת הכיתה). יעל "תופסת" שגלית עורכת "קניה גדולה" לקראת מסיבה שביתה מתכוונת לחגוג בביתה, אך משום מה דריה (ביתה של יעל) לא הוזמנה אליה.
המעגל החברתי של דריה לבנה בת ה-15 לא מחבק אותה. דריה ילדה שמנמנה ולא יפה. היא אינה מתמודדת ולעומת זאת, מוצאת נחמה בבדידות בחדרה, בנגינה בפסנתר, או בשעות ארוכות של רביצה במיטה ובשעות שינה מרובות.
כשיעל פונה לדריה ושואלת אותה: "את עייפה?" דריה עונה לה: "לא". יעל שואלת : "אז למה את הולכת לישון?" תשובתה של דריה: "כי ככה עוברים לי קצת החיים בלי שאני צריכה להתאמץ". (עמוד 25)
דריה מבלה בתוך עולמה שלה עם תריסים מוגפים, בכפיפה אחת ולבד, עד כדי כך שדריה מסרבת להמשיך וללכת לבית הספר. זו הדרך שדריה בחרה להתמודד עם החברים לכיתה.
בדידותה והתנהגותה של דריה מקשים וצובטים את ליבה של יעל בכל פעם שהיא נתקלת בפניה הנפולות.
יעל- האימא הקשוחה והקפדנית משתדלת ודואגת לגרום לביתה שתהיה מאושרת ושלא יחסר לה דבר, אך מאמציה לא צולחים עד ל.....
ליוני – אבא של דריה אין כאן תפקיד משמעותי כי גם הוא מתקפל מול יעל "הדיקטטורית". (יעל מבקשת מאחד האורחים של בעלה, להותיר את נעליו מחוץ לדלת בטרם יכנס לביתה לפגישה עם יוני ע"מ שלא ישאירו כתמים על המרצפות).

יש כאן סיפור של נערה בהתגברותה שמנסה לפלס דרך מול ההתעללות של החברה שלא מקבלת אותה, לעומת סיפור משפחתי ממלחמת העולם השנייה ושמלה שתלויה בחלון ראוה של סטודיו לכלות בדיזינגוף ומהווה סמל מרכזי בנובלה הנוכחית.
נאוה מצליחה לתפור את שני הסיפורים יחדיו עד להידוקם למקשה אחת.
יש בספר שימוש יפה במטפורות שאהבתי לקרוא כגון:
"דשא מטולא ערוגות"
"סקלה את עצמה ללא רחמים"
"הסיעה כפית סוכר אל כוס התה"
"הנשרים תמיד עפים לבד רק הכבשים רועות יחד"
"האושר שלנו טמון במה שיש בתוכנו ואינו תלוי באחרים".
לסיכום זהו ספר עם מוסר השכל לנוער ולמבוגרים. ספר מצויין עד כדי כך שלעיתים היתה לי לחלוחית בעיניים מלווה בכעס על "החברים לכיתה של דריה".
זהו ספר עכשווי על "בידוד חברתי" שלצערי לעיתים מוביל את הנוער לפעול בדרכים לא מקובלות עד כדי התאבדות. בספר הזה אין התאבדות אבל יש בדידות.
עם בדידות ניתן להתמודד וצריך להיאבק בה, במקרה של התאבדות לצערנו לא נשאר עם מה, או במה להתמודד.
אהבתי, ממליצה בחום.
קריאה מהנה.
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על שקופה