ביקורת ספרותית על שקופה מאת נאוה מקמל-עתיר
ספר מעולה

---

להסתגר בחדר, להגיף את התריסים, לסגור חלונות, לנעול את הדלת, ולברוח.
אתם יודעים עד כמה זה יכול להיות קל לפעמים? להיעלם מכל העולם ולהעמיד פנים שרק אתם שם?
יש הרבה דרכים לברוח, דרך מוזיקה, דרך כתיבה, דרך ספר טוב, דרך שינה, אבל בסופו של דבר חייבים להפסיק לברוח.
כי אם תמשיכו לברוח, אתם תתמוטטו מהעולם הדמיוני שאתם בונים לכם.

הייתי שם, ואני עדיין שם, אני חייבת לציין את זה.
הדמות של דריה עוררה כל כך הרבה הזדהות מצידי שהייתי על סף דמעות בערך בסוף הפרק הרביעי, העלילה הזכירה לי דברים שאני רוצה לשכוח, אבל הם קיימים ואינני יכולה להתעלם מהם.
ההתעלמות מהמציאות היא דבר שאני שיש אנשים שעוברים את התהליך על בסיס יום יומי, התעלמות מהמציאות האכזרית היא זאת ששומרת אותם חזקים.
לפחות אותי.
אני בורחת, ככה אני קיימת.

בספר ראיתי עוד מישהו כמוני, עוד אחד שמתעלמים ממנו ופונים אליו רק שצריכים ממנו משהו, זה מובן לחלוטין מצידי.
לא לבטוח בבני אדם, זה כבר היה נושא שהעמקתי בו אלפי פעמים לפני כן, צוין שדריה לא בטחה באף אחד, היא היססה פעמם רבות לפני שהסיקה מסקנות.

די התבלבלתי שקראתי על זה שדריה מסתגרת ולובשת בגדים שגדולים עליה באיזה חמישים ומשהו מידות, לובשת טרנינג גם בשלושים וחמש מעלות, אני מוכנה להעיד שזה אמיתי לחלוטין, אני בדיוק אותו דבר, וזה כאב לי לראות שיכול להיות שיש עוד כמוני, כי אם יש עוד, הם לבד.

עם ההסתגרות כבר השלמתי מזמן, התרגלתי ללכת כפופה, ומרוב שאני עושה את זה ככה אני מתחילה ללכת בצורה סימטרית עם הרגליים שלי בהשוואה למרצפות על המדרכה, או שזה מעורר רחמים, או שזה פתטי לחלוטין, עדיין לא החלטתי.
אנשים יכולים לבקר אותי, לכעוס עלי, לצעוק עלי, לנסות להזדהות, אבל ככה אני, ואני לא מתכוונת להשתנות, לפחות לא בזמן הקרוב.
דריה לא השלימה עם ההסתגרות שלה, את זה הבנתי שנתנה למיכל, הילדה המקובלת ביותר, להוליך אותה שולל ולא הקשיבה לקול ההגיון, לאחר מכן התעוררה אצלה המודעות לכך שאי אפשר להאמין לבני אדם, עדיין לא הבנתי אם זאת מודעות או שזאת אשליה.

מעולם לא קראתי ספר שנגע לי אישית, שנגע לבעיה שלי, להסתגרות שלי, והדברים שהדמות עברה היו כל כך דומים למקרים שאני עברתי עד שדמיינתי שאני היא והרגשתי כאילו אני צופה מהצד, והאמת, שזה גרם לי להבין כמה דברים, על התייחסות לאנשים קרובים שצריך לכפר עליה, כי היא כל כך הרסנית ופוגעת עד שאני הייתי מתמוטטת רק מלשמוע מישהו אומר את זה עלי.

היה רק דבר אחד שלא השלמתי איתו, שלא קרה לי, ואני גם לא בטוחה שיקרה לי.
וזה סוף טוב.
בחיים אין סופים טובים, ככה למדתי, כולנו מתים בסוף, זה הסוף הטוב שלנו? להיעלם ושישכחו אותנו? אנחנו, האזרחים הקטנים, נישכח וניעלם לעולם.
יש בעיה קטנה עם הסוף, אני לפחות, מעולם לא הרבתי לנקוט בצעדים שעלולים להשפיע, למדתי לשמור על הפה שלי, לסתום ולהיות בשקט, ומה שהפתיע אותי בסוף הוא שדריה נקטה בצעד ענקי ומשפיע במיוחד, שאני לא בטוחה שאם היא הייתה אמיתית היא הייתה נוקטת בצעד כזה.

לסיכום, זה ספר מדהים ומעורר הזדהות, אני ממליצה עליו בחום.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על שקופה