ביקורת ספרותית על שקופה מאת נאוה מקמל-עתיר
ספר מעולה

---

אתם יודעים איך זה להרגיש דחוי?
אני מקווה שלא.

להיות דחוי זה קשה, בהתחלה. אחרי שמתרגלים לזה, הדחייה הופכת להיות חלק ממך, ואתה שוקע בתוכה ומתמסר לחלוטין לדבר אחד, שיכול להיות מוזיקה, קריאה או כתיבה.
זה מפסיק להפריע לך.
אתה מתרגל למבטים שכאילו רואים דרכך, לקריאות המלגלגות והמשפילות, ולומד לחיות לצידן. אתה לומד לדעת שלא משנה איך תנהג ומה תעשה, תמיד יהיה מישהו שיעמוד בצד, יצביע עלייך, יצחק בקול רם ויגיד:"תראו את האידיוט הזה!", או משהו אחר, מעליב לא פחות.
אתם יודעים כמה קל לברוח?
הרבה יותר קל לברוח, להשתופף בצד, בפינה בטוחה ומוגנת, ולהשקיע את עצמך בכלי שייעזור לך לברוח לגמרי- ספר טוב, מוזיקה,כתיבה, שינה, מאשר להתמודד עם כל הבעיות שלך.
העליזות הולכת ודועכת.
אני עליזה רק בבית.
בבית-הספר אין לי שום סיבה להיות עליזה.
אז, כן, גם אני שקופה.
וכואב לי לדעת, שגם הרבה-הרבה אחרים- שקופים.

דריה ליבנה היא בדיוק המקרה הזה.
היא צריכה מרפקים חדים כדי לפלס לעצמה דרך, וציפורניים כדי לשרוט בחזרה את מי שפוגע בה. אבל אין לה אותם.
עדיף כבר להיות בחרם.
אז לפחות לא ישתעשעו בך כשמשעמם להם, למקובלים הנפוחים, שאתה בשבילהם רק כלי במשחק שחמט, שאפשר להקריב אותו, למען המטרה הכוללת-
הניצחון שלהם.

אני לא רוצה להיות כלי במשחק שחמט, שאפשר להקריב, ושום דמעה או חרטה יזלגו המורד הפנים.
אולי בעתיד אני אצליח לשנות את זה.

אני לא חושבת שאני צריכה להמשיך לתאר את הספר.
התיאור הטוב ביותר והעצוב ביותר שלו הוא; ספר שנוגע לבעיה, שלי, שלכם, ובעצם של כולנו.

» ביקורות נוספות של סקיי
» ביקורות נוספות על שקופה