מי לא חולם בשעת משבר להיכנס למיטה, להתכסות עד מעל הראש ולישון עד אין קץ כדי לא להרגיש דבר ולא להתמודד?
ציפורה-פייגה של רייזמן מממשת את החלום הזה ומותחת אותו עד לגבול האבסורד. פייגה, כלה שננטשה ביום חתונתה, בוחרת לקעקע את כנפיה וללכת לישון, פשוטו כמשמעו. היא מעמידה פנים שהיא במצב קטטוני, ילדה סיעודית בת שלושים ותשע, שאמה צריכה להאכיל ולרחוץ ולטפל במסירות, בתקווה ההולכת וכלה אחרי עשרים שנה שיום אחד היא תתעורר לחיים. רק בלילות יורדת פייגה ממיטתה "והולכת לחדר האמבטיה ומתקלחת שעה ארוכה בחשיכה כדי לשטוף מעלי את העמדת הפנים המייגעת שלי."
אלא שפייגה אינה היפיפיה הנרדמת, ולא מחכה לה שום נסיך שיעיר אותה בנשיקה, צעירה ויפה כביום שנפלה לשינה. היא מזדקנת ומתעבה, קרסוליה צבים, פניה חיוורים ונפוחים, ורשת קמטוטים משתרגת עליהם. גם הבית שהיא חיה בו אינו ארמונה של נסיכה, אלא דירת שיכון צנועה של משפחה שאמצעיה הכלכליים מוגבלים ביותר. ובכל זאת דומה שחייהם של הסובבים את פייגה עומדים מלכת, כאילו הם המתים והיא החיה. מתוך מיטת חוליה המדומה מושכת פייגה בקורים בלתי נראים, שולטת ביד רמה בחייהם של בני משפחתה, וכלל אינה "סחבה חסרת התנגדות" כפי שהם מאמינים. הם אלו שכנפיהם קצוצות, ואילו היא מיטיבה לעוף.
פייגה, רואה ולא נראית, היא כומר הוידויים של האנשים הבאים לסעוד אותה ומגלים לה את סודותיהם הכמוסים, תוך שהם מתנהגים אליה כאילו הייתה רהיט. כך נפרש לקורא שלב אחר שלב סיפורה המורכב של המשפחה, על כל צדדיו, מנקודות מבט שונות.
למרות שהסיפור לכאורה אבסורדי וגרוטסקי היה נדמה לי שאני מכירה את הדמויות היכרות של ממש, שעל משפחתי שלי אני קוראת, על סבתי ואחיותיה ומריבותיהן וקנאותיהן ויחסיהן המורכבים.
כל אחת מהדמויות רואה עצמה כקורבן מרצון ומכורח, תרנגול כפרות, למען המשפחה. מי הקורבן האמיתי במתיחה הזו? מי המקריב? ואולי כל אחד הוא קורבן של עצמו ולמען עצמו? אולי לעיתים קל יותר להקריב לכאורה כדי לא להתחיל לחיות?
הכתיבה של רייזמן מרהיבה, לא פחות. היא רהוטה ודוקרת ועוכרת שלווה, וגם חומלת ואוהבת וסולחת לגיבוריה על חולשותיהם. ובנוסף לכל אלה מצחיקה בטירוף. כל פיסקה דחוסה ולכל מילה יש תפקיד, עד שצריך לחזור ולקרוא כמה פעמים כדי להבין את כל הדקויות. השילוב של כתיבה בגוף ראשון מפיה של פייגה עם גוף שלישי מפיהן של הדמויות האחרות מוסיף ומחדד את הסיפור.
מזמן לא קראתי ספר מעולה כל כך. חמישה כוכבים עושה עמו עוול. זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם. אחרי שסיימתי לקרוא אותו חשבתי שאין לי טעם אפילו לנסות לכתוב, כל דבר יצא דלוח בהשוואה לרייזמן.
תודה לאתר הזה, ובפרט לשין שין ואנקה שבזכות הביקורות שלהן הכרתי את היצירה הקסומה הזו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
