ביקורת ספרותית על ציפור ישנה - ספריה לעם #448 מאת יוכבד רייזמן
ספר מעולה

---

וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים
הוֹלֶכֶת וּנְמוֹגָה עַל לֶחְיָם.
וְרֵיחַ חַרְצִיּוֹת עָלָה מִן הַבְּקָעוֹת
עִם רֵיחַ שִׁטָּה רַעֲנָן.
וּמֵי נְחָלִים הִתְנַפְּצוּ עַל אֲבָנִים
בְּגַל שֶׁל שִׂמְחָה לְחִנָּם.
וְעַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת הָיוּ מִתְרַחֲצִים
וְרוּחַ לֹא נָשַׁב עַל הַיָּם.
וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיֵּלֵךְ עַל הַגַּלִּים
רַק הָמוֹן סִירוֹת וּמִשְׂחָקִים.
וְרָאִיתִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים.

מִי שֶׁיִּרְצֶה לָקַחַת מִן הָאוֹר הָאוֹר
הוּא נַחֲלָתוֹ.
וְכָל אִישׁ יִהְיֶה חָפְשִׁי כְּמוֹ עָגוּר
לָלֶכֶת וְלָבוֹא,
מִלְּבַד אֶחָד
שֶׁהוּא שֶׁלִּי.
וְטוֹב לָעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר
וּמֵי הַנָּהָר כֹּה חָמִים וּמְתוּקִים
וְדִמְעַת הָעֲשׁוּקִים
מָרָה.

כולנו אגואיסטים, כולנו קרבנות. כולנו אלטרואיסטים, כולנו סדוקים מבפנים, מלאי פגמים. ואם יבוא מישהו ויבחן אותנו מול האור הבוהק, המערטל, חסר הרחמים, מה יראה מלבד חסרונות?
יש סופרים - מעטים - שניחנו בכישרון לצייר את כל המכוער והקטנוני שבדמויות שלהם, בלי להפחית מההזדהות הטבעית של הקורא איתן.
חסר רחמים, אמרתי? רחמים יש כאן ועוד איך; והדמויות, גם אלה שהבחירות שלהן, המחשבות שלהן, המעשים שלהן מעוררים בך חלחלה, יש בהן צד מואר וכן וטוב.

התווכחתי לאחרונה עם חברה על ספר שאהבתי, ספר קודר משהו שכל גיבוריו מונעים מאינטרסים אישיים. החברה שלי אמרה שהיא לא אוהבת ספרים שגורמים לה להרגשה רעה. היא אוהבת ספרים קלים, שמצחיקים אותה ומעלים בה דמעות, "ללכת בדרכך" או "המפתח של שרה", ולמה לו לאדם לקרוא ספרים שגורמים לו לראות את הרע באנושות?
ואני חשבתי, ועדיין חושבת, שספרים נועדו לא רק להנעים את הזמן, אלא למלא אותו. ספר טוב הוא ספר שאני חושבת עליו באובססיביות שבועיים רצופים, שמטריד אותי, שגורם לי להתפרע בעשרות ניחושים על הסיבות הלא נראות, שמעורר בי רצון לשאול את המספר למה לעזאזל הוא מתכוון כאן (מזל שזה גם אפשרי לפעמים).
וספר טוב באמת יכול מבחינתי להיות גם מר ואכזרי ושונא אדם. אם הוא גורם לי לחשוב ולהרגיש ולאהוב ולשנוא, התחושה שאיתה אני נשארת בסופו לא חשובה בכלל. אני יכולה לסיים אותו בחיוך דבילי פרוש על פניי, או בדמעות וקללות כבושות ואיחולים חביבים לסופר הזה, יימח שמו, או בהבעה מהורהרת ומחשבות מתערבלות בעלות כיוון לא מוגדר.
ובכלל, אמרתי לה, הרי גם אני כזאת, אגואיסטית. כל הצדדים המכוערים האלה לקוחים מהמציאות - הרבה יותר מהדמויות המושלמות שאת נהנית לקרוא עליהן. והספרים האלה, באיזשהו אופן, מקבלים אותי אל חיק הנורמליות. וזה טוב.
היא הסתכלה עליי כאילו אני משוגעת והלכה לקרוא את "המתיקות שבשכחה".

את "ציפור ישנה" סיימתי לפני שבוע, ואני חושבת עליו מאז. על כל מה שבלתי אפשרי בו, ואיך ולמה, על פייגי והחרם שגזרה על העולם, על אליהו ועל הסוד שגילה, על יוחנן שכמו כולם כאן הוא הצד הפוגע וגם הקרבן, על מרים ומלה על מסירותן על מרירותן על האמת שבכל זה, על גבריאל ועל אשמה, על מנוחה ששמה לא מתאים לה, על אסתי ועל הזדקקות לאהבה ועל קוצים שמכסים על בכי, על הטוב והרע והמכוער שבדמויות הבדיוניות ובמקבילות שלהן על פני האדמה.
בשעה אחת של קריאה עברתי מכעס לעצב לשנאה לפחד לאשמה לדמעות להערצה שקטה ושוב לכעס, משתוקקת לטלטל את הדמויות, לחבק אותן, לצעוק עליהן, לבכות איתן, להצדיע להן. שנאתי אותן ואהבתי אותן באותה נשימה.

ובסופו?
את הספר הזה סיימתי בעיניים פעורות, נושכת קלות את השפה התחתונה (אני נראית זוועה כשאני מרוכזת בספר) - מדפדפת קדימה ואחורה בניסיון נואש למצוא את ההמשך למנגינה המופלאה, האיומה, הטראגית הזאת, שנקטעה באקורד פתאומי.
ואין המשך. יוכבד רייזמן כבר קמה, הניחה את התווים על הפסנתר, או אולי ליד הצ'לו, וקמה וקדה לקהל.
כפיים, רבותי.





* כשאני כותבת על ספר ישראלי, אני לוקחת בחשבון את האפשרות שהמחבר יקרא את הביקורת. לכן אני נזהרת בקטילות. המחמאות שלי, לעומת זאת, כנות תמיד.

** הביקורת הזאת מוקדשת לשניים: ליוכבד רייזמן, על ספר מופלא ועל שבוע של מחשבות טורדות מנוחה.
ולדן, על הספר ועל טוב לבך, תודה רבה רבה.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על ציפור ישנה - ספריה לעם #448