כאשר נרשמתי לאתר, שמתי לב שיש לא מעט ביקורות של שתיים שלוש מילים בנוסח "ספר מדהיםםםםם", ומצד שני המון ביקורות ארוכות ומפורטות ומאוד יסודיות ומושקעות. מה שהיה חסר לי מעט זה ביקורות קצרות שייתנו התרשמות שהיא מצד אחד תמציתית ומצד שני מנומקת. החלטתי לקחת על עצמי את המשימה ולעמוד בכך בביקורות שלי ולהביא אותם בצורה אחידה: מה אהבתי, מה לא אהבתי והשורה התחתונה של הביקורת. למה אני מספר לכם את זה? כי על הספר הבא אפשר לכתוב ביקורת ארוכה במיוחד וזה ממש מדגדג לי לעשות את זה, אבל החלטתי להישאר נאמן להחלטה שלי. אז יאללה לעבודה..
מה אהבתי?
• אתחיל דווקא מהסוף: סוף של בום-טראח, כמו שאני אוהב – חזק,מטלטל, מדהים, סוף שהוא סוג של אגרוף בבטן של הקורא.
• חוש ההומור – פרוע מאוד, שנון, שחור מאוד, בדרך כלל עצוב......בולט לאורך כל הספר. אהבתי אותו מאוד.
• הגיבורה הראשית – הספר הזה הוא ספר של גיבורה אחת ומסביבה הרבה דמויות משנה בעיקר מקרב המשפחה. הדמות של פייגי כבשה אותי לחלוטין באנושיות שלה וברגישות שלה ואפילו במופרעות שלה (עשרים שנה במיטה, ראבק...).
• המבנה של הספר – מאוד מקורי. כל פרק מוקדש לדמות אחרת שהשם שלה מופיע בראשו. הפרקים של פייגי באים בגוף ראשון מפיה , והפרקים האחרים מובאים בגוף שלישי מפיו של המספר הכל יודע. זה יוצר פסיפס רב גוני מאוד של תיאורים.
• השפה. עושר לשוני מדהים. שימוש נהדר בשפה העברית. שימו לב למשפט הפתיחה של הספר : פעם הייתי ציפור, עכשיו אני פוחלץ מקורקע, עטופה בפקעת קשה להתרה של עשרים שנות התפרקדות במיטה. משפט פשוט מדהים בעיניי. ויחד עם כל המשלב הלשוני הגבוה נמצא גם שפה עממית ונמוכה במקומות המתאימים בדיוק,וזה מעניק הרבה אותנטיות לספר: "גיברת, הכל פה, חשבון גמרתי." וגם- "זה כל הרוסיות גנבות".
• הטראומה שהשואה השאירה אצל הדמויות. זה לא ספר שואה, אבל השואה כל הזמן ברקע, נוכחת, לא מרפה והסופרת מתארת יפה מאוד את הצלקות שהיא מותירה בנפשות של הגיבורות. מזכיר לי קצת את ספרי הדור השני של ליזי דורון.
• בגב הספר כתוב "ספורה של אישה בת למשפחה חרדית". לא מסכים כל כך כי הנוכחות החרדית בספר היא ממש ברקע. זה לא ספר על חרדים- זה ספר על אנשים.
מה לא אהבתי?
• כלום.
בשורה התחתונה: ספר מהשורה הראשונה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
