ביקורת ספרותית על ציפור ישנה - ספריה לעם #448 מאת יוכבד רייזמן
ספר מעולה

---

דודה שלי משתתפת בקבוצה של נשים, ציירות בנות הדור השני לשואה.
לפני כחצי שנה, הוצגה תערוכה קבוצתית שלהן בתל אביב.
פספסתי את פתיחת התערוכה, אבל הגעתי לערב של "שיח גלריה"ואחד הדברים שבלטו לי בסיפורים של רובן היה המשפט: "חשבנו שזה נורמלי".
כי הסיפורים היו שונים זה מזה, לפעמים אפילו הפוכים: בין בית שבו הכריחו לסיים מהצלחת לבית שבו אוכל אף פעם לא היה נושא, בין בית שבו היו סיפורים קשים לשמיעה לבין בית שבו היו שתיקות. אבל אף אחד מהבתים לא היה לגמרי נורמלי, ולכל מי שגדל בהם - לקחו שנים להבין את זה.
משפחות של ניצולי שואה: משפחות שהוקמו על ידי אנשים בודדים, לרוב יתומים, שכולים, דגמי המשפחה שהכירו בעבר - היו לאפר. לא היה עם מי להתייעץ, ממי ללמוד, לא היה לאן לחזור, כל התרפקות על העבר טמנה בה גם חזרה למאורעות האיומים ביותר.
איך בכלל ממשיכים לחיות, משתקמים, בוחרים להקים משפחה?
דרושים הרבה דחפים הישרדותיים כדי להמשיך הלאה, ואלו אולי לא תמיד מהווים את המצע הטוב ביותר לגידול ילדים.

משפחה כזו עומדת במרכז הספר "ציפור ישנה".
אלמן, אב לארבעה נישא לניצולת שואה שכבר איבדה תקווה להינשא אי פעם.
לזוג נולדת ילדה משותפת אחת, חצי אחות לארבעת הילדים.
"לאיזה חצי התכוונו? האם נחצתה לאורכה או בגובה המותניים, ואולי חצי יום היא אחותו וחצי לא, חצי שעה, חצי דקה, חצי שנה, חצי שנות חיים, אולי נחלקה לגוף ולנשמה והיא אחותו בגוף או בנשמה." מתבלבל גבריאל, צעיר האחים.
ואילו מרים, האם, מתלוננת: "לכבס את הלבנים והגרביים שלהם, זה כן, ולגעת בהם באצבע הקטנה, זה לא".
משפחה-חצי משפחה. משפחה בלית ברירה. לא נדרש הרבה בכדי לפורר אותה. לדחוף את כל אחד מהגורמים ממנה היא מורכבת לכיוון שלו, ואז, בתנועת מטוטלת - להתנגשות זה בזה.

במרכז הסיפור עומדת פייגי, שחתנה בורח ביום החתונה ומאז היא שוכבת במיטתה ומעמידה פנים כאילו דעתה נטרפה ובינתה אבדה: אינה מדברת, אינה מתפקדת ואמה נידונה לטפל בה כבתינוקת.

קשה להפריד בין ספר לבין הדרך בה אתה קורא את הספר.
אם קיבלתם מכל מה שכתבתי עד כה את הרושם שהספר עוסק בדור השני - ובכן, לא יכולה להגיד אם צדקתם.
בקריאה שלי, זה היה חוט שנשזר לאורך כל הספר, אבל קוראים אחרים ימצאו בו ודאי מוקדים אחרים:

הקושי של גידול ילד בעל צרכים מיוחדים וההשפעה של זה על המשפחה, למשל.
שלוש אמהות בספר מגדלות לבדן ילדים פגועים:
גיבורת הספר פייגי, המתנהגת כמי שאבדה את דעתה, שוכבת כל היום (בדגש על ה"יום") במיטה, אינה מדברת ואמה מטפלת בה כתינוקת, מלה - שכנתה, המטופלת בבת בעלת פיגור שכלי, ופלורה - דמות משנית - המגדלת את בנה, בעל פיגור שכלי אף הוא.
מלה ומרים, חברות טובות התומכות זו בזו, מקריבות שתיהן את חייהן למען בנותיהן הבלתי מתפקדות. בעלה של מלה ברח מהבית, מרים אינה יכולה להינשא בשנית בשל בתה. שתיהן אוהבות את בנותיהן עד מאוד אבל לפעמים - קצת שונאות אותן, שכן המחיר של המסירות אליהן הוא לעיתים בלתי נסבל.

או נושא ההסתרה, העמדת הפנים. חברה שבה את הכביסה המלוכלכת אף פעם אסור לכבס בחוץ, פן הכתמים שחשפת יעמדו נגדך ביום הדין, כלומר - כשתחפוץ לשדך את ילדיך.

או הקושי של משפחה מורכבת, נישואים שניים, אימוץ ויתמות - כל אלה ודאי קיימים בספר גם בלי קשר לשואה המשמשת כרקע, אלא שלטעמי - היא מעצימה אותם מאוד.
האם למרים, ניצולת שואה בודדה, יכולים להיות המשאבים הרגשיים הנדרשים לארבעה ילדים ש"רק" איבדו את אמם? האם למישהו בעולם בו הם גדלים, בתקופה ההיא, כל כך קרוב לשואה, יכולים להיות המשאבים, ההבנה?
ובאמת, אחד הדברים המאפיינים כמעט את כל הדמויות בספר הוא הרעב הרגשי הנורא, המאכל, שלעולם אינו בא על סיפוקו, לא משנה כיצד מנסים להשביעו.
מרים - ניצולת שואה שחולמת לשוא להיות נאהבת כשם שהיתה אשתו הראשונה של בעלה.
אסתי - המתנכרת למרים, ומזה עשרים שנה שאינה מדברת איתה, כשבעצם כל מה שהיא באמת רוצה הוא לקבל ממנה אהבה אמהית ללא תנאי.
פייגי - שאף היא לא דיברה עם אמה מזה עשרים שנה, שכן היא מתחזה לחולה נטולת דעת והבנה, ובכך סוחטת מאמה כל טיפת מסירות ואהבה כשהיא מחייבת אותה לבנות את חייה סביבה ולטפל בה.
אליהו - הרוצה נואשות כסף שיפצה על חסכיו.
גבריאל - שאינו מסוגל להתגבר על גמגומו.
מנוחה - המנסה להשביע את רעבונה הרגשי על ידי עוד ועוד אוכל המעבה את גופה אך אינו משביע את נשמתה.
קולט - חברתה של מרים, יתומה כפליים מאחר ואינה מסוגלת אף לזכור את פניהם של הוריה. כמו מנוחה - אף היא תופחת והולכת והרעב איננו נגמר.
האוכל הוא מוטיב מרכזי בספר: תיאורי מאכלים נשזרים לכל אורכו, תיאורי האוכל שהכינה מרים כשעבדה כמבשלת, תיאורי האוכל מחתונתה המבוטלת של פייגי, תיאורי האוכל בחנות המכולת. המשותף לכולם: כולם מתוארים להפליא ואינם מעוררי תיאבון כלל, להפך. דחייה מתעוררת למקרא התיאורים האלו. האוכל הזה אינו יכול להשביע את הרעב המפעפע בגיבורי הספר.

פרקי הספר מתמקדים כל פעם בגיבור אחר, ומסופרים כולם על ידי מספר יודע כל, חוץ מאשר הפרקים של פייגי המסופרים בלשונה שלה.
פייגי היא גיבורה חידתית. עד סוף הספר - נדע מדוע נטש אותה חתנה, אך לא נבין מדוע בחרה להגיב בדרך בה בחרה, דרך אכזרית מעל לכל היגיון כלפי אמה וכלפיה עצמה.
כמה אירוני הוא שמה: פייגי, ציפורה - מתקשר בדמיוננו עם חופש ותעופה, כשלמעשה היא מקורקעת, כבולה, וכובלת אף את אמה ומשמידה את שארית חלומותיה.

הספר כולו כתוב בשפה עשירה, קולחת, תיאורית, מלאת דימויים נהדרים ועשירי דמיון.
הדמויות עגולות, חיות, מאופיינות בחדות, חמלה ובהומור, המלווה את כל הספר, וטוב שכך, אחרת היה קשה לשאת את הכאב.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על ציפור ישנה - ספריה לעם #448