ביקורת ספרותית על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204 מאת ג'.ד. סלינג'ר

---

בחרתי שלא לדרג את הספר כי אני לא יודע להגיד אם הוא טוב יותר או פחות. ההיכרות הראשונה שלי עם הספר עוד לפני שקראתי אותו הייתה כשאני וחברי שוחחנו על קלאסיקות ספרותיות ואז מישהו הזכיר את התפסן. "התפסן?" אמרתי. הם התפלאו שבכלל לא הכרתי את הספר. איך אתה לא יכול להכיר את התפסן, הם אמרו, זו אחת מהקלאסיקות של המאה ה-20. ההיכרות השנייה שלי עם הספר הייתה דרך פרק של סאות' פארק. כל הפרק היה מוקדש ללגלוג על הספר הזה. אפשר לספר ארוכות על מה שקורה בפרק, אבל בקיצור הילדים כוכבי הסדרה צריכים לקרוא אותו כחלק מתוכנית הלימודים ואחרי שהם מסיימים הם לא מבינים על מה כל העניין. בטענה שהם יצליחו לכתוב ספר הרבה יותר טוב הם כותבים ספר מלא בגסויות וסיטואציות גועליות. איכשהו זה מתגלגל לידי כך שהספר מתפרסם על שם ילד אחר ונהיה כהרף עין רב מכר. כולם טוענים שזה אחד הספרים החשובים במאה, ושהוא מלא במסרים חברתיים חשובים. אבל בעצם הילדים סתם כתבו ספר מלא בגסויות, והם עם הפריבילגיה בתור כותבי הספר מנסים לשכנע את כולם שאין בספר הזה שום דבר חוץ מעלילה מטופשת שכל אחד יכול לכתוב ואנשים לפעמים מחפשים בכח משמעות לספר שאין בו שום דבר מעבר לעלילה שלו. המסר העיקרי במשפט אחד הוא- לא כל יצירה ספרותית או יצירת אמנות היא אנלוגיה לחברה מסויימת או לאנושות.

אחרי שראיתי את הפרק הזה החלטתי לקרוא את הספר, אפילו שנוצר הרושם שזה יהיה בזבוז זמן. אם אלך רגע לשורה התחתונה ואגיד אם זה היה בזבוז זמן? לא. אבל אני גם לא רחוק מהמעמדה של סאות' פארק.
כל הספר הזה מצוי תחת הכותרת הנצחית- "מזיוף". זיוף היא אולי המילה הכי נפוצה בספר, למעט כל המילים היותר גסות- מחורבן, לעזאזל (god Damn…), בתחת שלי (…in my ass). העלילה מתחילה באותו הלילה האחרון של הולדן קולפילד (מספר הסיפור הדימיוני) בפנימיה בתיכון, כאשר באותו הלילה הוא מחליט לברוח מהבי"ס כשגם ככה אמורים להעיף אותו כמה ימים אחרי, כי היה תלמיד כושל, אבל הוא כבר לא יכל להישאר שם דקה אחת. כמה פרקים מוקדשים ללילה האחרון בבי"ס עצמו ואח"כ כל השאר הוא כל מה שהוא מתגלגל אליו מאותו הרגע שהוא יוצא מהבי"ס. הוא לא חוזר הבייתה כי ההורים לא יודעים עדיין שהחליטו להעיף אותו מהבי"ס והוא מתגלגל לידי כל מיני מקומות מפוקפקים. הולדן הוא נער שוודאי יגיד על עצמו שהוא אמיתי יותר מכולם וכל השאר מזוייפים, אבל גם לו יש הרבה קשיים. הוא כבר עבר בהרבה בתי ספר, וההורים שלו מאוכזבים ממנו עד מאוד. אחיו של הולדן (איני זוכר אם הקטן או הגדול) חלה בסרטן הדם ומת, אחיו הבכור מתגורר בהוליווד וכותב ספרים, והבנאדם שאולי יקר לו מכל היא אחותו הקטנה בת העשר, שלטענתו היא הבן אדם הכי אמיתי שהוא מכיר וכל מה שתגיד לה היא תבין מייד על מה אתה מדבר. חוץ ממנה ועוד כמה בודדים, כנראה, כל השאר מזוייפים.


הזיוף לפי קולפילד הוא הקאדילקים שכולם נוסעים בהן, משחקי הגולף שכולם משחקים בהם, המועדונים שכולם שם משחקים אותה "קולים", הוא מתקשה לאהוב את עולם הקולנוע בטענה שהשחקנים גם אם הם טובים, רואים שהם מזייפים את עצמם וכל העלילה הקולנועית היא מזוייפת. למרות זאת הוא עדיין הלך לקולנוע לא מעט בחייו עם אחיו. בעצם מדובר בנער מאוד מנוכר מצד אחד אבל גם מאוד כנה, שמספר את הכל, ובתחושת קריאת הספר, הכנות הזאת באה לטוב ולרע. לפעמים יש רגעים חלקם נחמדים חלקם מיותרים בהם הוא מדבר על דברים די חסרי תוכן לפחות בדרך שבה הוא מציג אותם (מזוודות זולות או יוקרתיות, כתובות בשרותים, אנשים ג'ינג'ים, כובע ציידים, קלישאות על יחסים מיניים, ברווזים), אגב למי שלא קרא את הספר ותהה על המשפט- "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא", זה מפרי עטו של סלינג'ר. בכל פעם שקולדפילד נוסע במונית הוא שואל את הנהג אם הוא יודע במקרה מה הברווזים עושים בחורף כשהאגם קפוא, האם הם עפים דרומה וכיוצ"ב.

במהלך הספר קולדפילד נפגש עם 3 דמויות שמוכיחות אותו ומעמידות אותו על הכישלון שלו בתור תלמיד ובתור בנאדם ואומרות לו שאם הוא לא יצא מהר מהבוץ הוא ידרדר למקומות רעים ואפלים. התוכחה הראשונה היא בתחילת הספר בפגישה עם מר ספנסר, המורה הזקן של קולדפילד. קולדפילד בא אליו לבקר אותו כי הוא רוצה. למרות שהמורה באמת מנסה לעזור לו, והוא מודע לזה, אחרי 5 דקות הוא כבר לא יכול לסבול את המורה הנרגן שמעמיד אותו במצב לא נוח שכזה.
אדלג לתוכחה השלישית בה קולפילד בלית ברירה מתארח אצל עוד מורה שלו כדי לישון אצלו. המורה הזה צעיר יחסית והוא יושב איתו על הספה ואומר לו שאם הוא לא ייקח את עצמו ביידים אז גורלו יהיה רע ומר.

התוכחה השנייה ולדעתי החשובה ביותר היא כשקולדפילד נפגש עם אחותו לראשונה במהלך הסיפור, מה שמעורר סקרנות לאחר שהילל אותה כל-כך הרבה. היא דווקא יודעת לתת לו את הביקורת הנוקבת והנבונה יותר כשהיא אומרת לו "שום דבר שקורה לא מוצא חן בעיניך". הוא מנסה לסתור את הטענה הזאת, אבל כשהיא אומרת לו שיעלה דבר אחד שמוצא חן בעיניו, אין לו ממש תשובה קונקרטית, הוא בעיקר ממשיך להגיד שכולם מזוייפים ועוד דבר שקשור בשם הספר. בנקודה הזאת נקבעת עובדה שאין בה כל ספק שהקורא מתלבט לגביה.

העובדה היא: קולדפילד שונא כמעט הכל ואוהב כמעט שום דבר, מה שאומר שהוא הסיבה העיקרית לכל הבעיות שנגרמו לו בחייו (חוץ ממות אחיו). מכאן אפשר לפתח כעס כלפיו, להגיד לו- למה אתה מספר לי את כל זה בעצם? אתה גרמת לצרותיך, אין סיפורך יפה ונוח כלל משום שמציאותך לא נכפת עליך אלא אתה בלגנת אותה בעצמך. אז למה אתה רוצה לספר לי על החיים ה"מחורבנים" שלך שאתה הגורם להם? העמדה השנייה של הקורא תהיה, שדווקא הגישה של קולדפילד היא זו שמעניינת אותו. דווקא משום הגישה שלו לחיים שהשפיעה על חייו הקונקרטיים בצורה כל-כך קיצונית, אז הקורא יתעניין בזה שהכל מזוייף, הוא יתעניין בבחור ובסיפורו.

אם כן אין זה סיפור על רקע מלחמת עולם, משטר אלים, בגידה, חברות קשה, תאונה, או הרג. דבר מכל אלה אינו תופס כלל נתח עיקרי בסיפור. הנתח העיקרי הוא קולדפילד עצמו, ולעומתו כל השאר בעצמם הם רקע טפל (אולי למעט אהבתו לאחותו הקטנה). זה מה שגורם לסיפור להיות מאוד חד מימדי. אין בו רבדים נוספים משמעותיים, אין משהו מעבר לסיפור עצמו, קולפילד הוא תמיד העיקר (זה חלק מהעניין כנראה), אין דמויות עיקריות נוספות או רקע קונקרטי שתורם לעלילה. השאלה היא אם זה טוב או לא, או משהו ביניהם, את התשובה כל אחד ייתן לעצמו.

לסיכום: אם מדברים על העלילה כשלעצמה לעניות דעתי מדובר בספר יפה. הספר מאוד קל לקריאה, בעיקר מבחינת השפה שלפעמים היא אפילו דלה וילדותית עד מאוד- כחלק מכוונת המחבר. מה גם שיש קטעים מעטים עם תחביר לא נכון. בסה"כ מדובר בסיפור פשוט שאין בו הרבה מעבר לו, אין דברים כתובים בין השורות, ולכן קשה לי להגיד שיש בו כל מיני מסרים חברתיים חשובים כמו שטוענים שיש לו. מהבחינה הזאת אין אני סבור שמדובר בלקאסיקה כלל וכלל, אבל גם לא מדובר בבזבוז זמן, כי לא כל ספר חייב להיות עמוק כל-כך. יש ספרים שטוב להם שיישארו פשוטים וכך אני משאיר את הספר הזה.

» ביקורות נוספות של יקירוביץ'
» ביקורות נוספות על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204