אוף. כן, אוף. פער בלתי נסבל בין האקרובטיקה המרהיבה של השפה לבין עלילה דלה ולפרקים אף מטופשת. ספר ששום אישה לא אמורה לקרוא בלי לחרוק שיניים ולנופף באגרוף. אבל אני לא רוצה לדבר על הספר, אני רוצה לדבר על רותה.
לרותה יש אופי, כלומר תכונות שמאפיינות אותה, היא מה שקוראים 'טיפוס' (במלעיל) - כלומר יש לה התנהגות שטיפוסית לה. אבל לרותה, צר לי לקבוע, אין בכלל עולם פנימי. שום זכר לקונפליקטים, אף לא בדל הירהור אחד לעומק על עצמה ועל חייה, על מקומה בעולם, רק עובדות, עובדות ועוד קצת עובדות. זה מפתיע, בעיקר משום שרותה ננטשה על ידי אמא שלה בגיל צעיר, וחוץ מזה היא גם יתומה מאב. האם יש איזה הד לביוגרפיה הזו בטקסט? נאדה. לכל המטען הזה אין שום ביטוי בספר. רותה מתארת את חייה רק דרך ערוץ אחד, הזיקה שלה לאיתן. איך כתבה רביקוביץ'?
"אהבתי אותו כמו שחמנית אוהבת את השמש
וכמו שהיא נוטה אליו"
רותה היא דמות נשית שנכתבה על ידי סופר ממין גבר. האם פה הבעייה, אולי? לא ולא. גם איתן מתואר ככה, חסר קונפליקטים ומורכבויות. הוא פוסע במסלול אחד, ואז מתרחשת טרגדיה והופס, איתן מוסט למסלול אחר, ואחר כך קורה עוד משהו והופס, שוב מחשב מסלול מחדש.זה כמו בממלכת הטבע, אין זכר לעולם נפשי.
ואיזה מין גיבור הוא איתן? איתן מתואר כמעין אל.
רותה אוהבת אותו, שלא לומר מעריצה, שלא לומר סוגדת. פחחחח? לגמרי!
לפנינו רומן נטול קונפליקטים, אז מה בכל זאת מניע את העלילה? מהו המנוע הפנימי של הספר הזה? התירוץ של רותה לכך שהיא פורשת את סיפורה הוא המחקר המגדרי. אין ספק שתחום המיגדר חביב במיוחד על מאיר שלו, הסימפטיה לדמות של ורדה מתפרצת ממנו, הוא פשוט לא מסוגל להתאפק מלהרעיף עליה שבחים וליטופים. איפה היינו? אה, כן - "סוגיות מגדריות במושבות הברון."
הספר מעמיד במרכזו את השאלה המגדרית, וכל הסיפור הוא מעין תשובה מורחבת לשאלה הזו. ומהי התשובה?
ובכן, אם נשרטט את התבנית הבין-דורית, הרב-משפחתית, נגלה מהר מאד שהסוגיה המגדרית מקבלת מענה פשוט, שלא לומר פשטני: תפקידה של האישה בעולם הוא לשמש כעדה לנפלאותיו של הגבר. ההערצה של רותה מזינה את איתן ואת הספר. לעיתים האישה מתבקשת למלא תפקיד פחות סימפטי, של עדה לכישלון, כפי שעשתה סבתא רות בליל כלולותיה. אבל שוב - עדה פסיבית. היא לא מניעה אירועים, רק לגבר יש זכות להניע אירועים.
העמדה השמרנית, שלא לומר מיושנת הזו, מקבלת חיזוקים באמצעות סטראוטיפים נשיים חבוטים, נוטפי מיזוגניה -
למשל, שנשים הן פטפטניות
למשל, שנשים לא מפרגנות זו לזו - רותה מגיע בשמלה לבנה לחתונת אחיה כדי לעצבן את הכלה. אם הכלה יוצאת משם במופגן תלויה על גברבר צעיר, כדי לעצבן את הכלה. המספר בונה את דמותה של רותה כשהוא מנקה אותה מכל רשת תמיכה נשית אפשרית - היא יתומה מאם, סבתה שמגדלת אותה מוגדרת כ'לא בסדר', אין לרותה חברות, והיא לא מפספסת אף הזדמנות שיש כדי להעליב את דליה.
שני אירועים בספר יכלו לשמש כפתח אפשרי לתיקון-
הראשונה, הקירבה בין רותה לבין בנות אחיה. סולידריות נשית, כיאה וכיאות. אבל איך דליה מגיבה? שולחת את בנותיה לפנימיה! ככה לפחות טוענת רותה, שהן נשלחו לפנימיה כי אמא שלהן קינאה בקירבה בינן לבין דודתן. נו.
השניה, גישושי הקירבה בין רותה לבין האם השכולה המטיילת. לכאורה, יש להן בסיס משותף, אבל במפגש ביניהן רותה עסוקה בשאלה 'למי מהן יש יותר גדול', מי נחשבת יותר שכולה. כלומר לא רק שנשים מתוארות לאורך כל הדרך רע דרך סטרואטיפיזציה מגוחכת ומעליבה, הן גם מאמצות מהלך גברי סטראוטיפי ושוב הקשר מתפספס.
בהמשך לשאלה המגדרית, יש כל מיני ניסיונות של שלו הסופר לעצב דווקא את האחווה הגברית באמצעות סממנים נשיים - הפעם חיוביים משום מה, אולי כי הם מולבשים על גברים - זאב רוחץ את איתן ברכות אימהית, או כל התיאורים של החברותא הגברית בשעת התגודדות סביב התבשיל בפויקה, הוויה נשית מוכרת שאפשר לכנותה בשם הקוד - בוררות העדשים.
הספר, מצד אחד, שולל את האישה כסובייקט פעיל בעולם, מסיג אותה לאחור כעדה בלבד. לכל היותר - מושא לתשוקה.
למה רותה לא הצליחה להציל את איתן? מדוע נדרש רצח האב הסימבולי כדי שאיתן יקום שוב על רגליו? כי אישה לא יכולה להיות סובייקט פעיל בעולם. רק עדה.
--------------------מצד שני------------------
מצד שני, התפלקה למאיר שלו בכל זאת חשיבה פמיניסטית, אולי אפילו כנגד רצונו ונטיות ליבו. עצם הניסיון להגדיר מהו גבר, מהי גבריות, שאלה שהספר עסוק בה לא מעט, היא מהלך מחשבתי די חדש. בעבר לא היה צורך להגדיר את המהות הגברית, כי זו נתפשה ונקבעה כמהות האוניברסלית - הגבר הוא המקרה הכללי, נקודה. האישה היא לא-גבר, כלומר יצור בעל פגם מהותי, עם זיקה משונה לגופני, לחייתי. אבל משהו בתפיסה הזו התערער, וזו הנקודה הרכה של הספר בעיניי - גם אם ההגדרה שמאיר שלו מדביק לגבריות היא הגדרה מטופשת להחריד, אבל עצם החיפוש אחר הגדרה פוזיטיבית מהו גבר, ועצם האימוץ של התנהגויות שנחשבות נשיות ע"י גברים - גם אם המהלך הזה מגושם נורא, וחיצוני, זה עדיין מהלך בכיוון הנכון, שחותר תחת המיזוגניות המעצבנת של הספר הזה.
במשפט אחד - קניתי את הספר וזו הקניה הכי מיותרת שלי מהזמן האחרון. אפשר לוותר בשקט על הספר הזה.
