ביקורת ספרותית על אלגנטיות של קיפוד מאת מוריאל ברברי

---

לא סיימתי את הספר

זה כבר אומר משהו, לספר יש יומרות לא מעטות שזה כבר לא רע. חטעמי, הוא לא ממש אות. הספר נקרא בתור מסמך אנטי בורגני, אנטי חומרני, אנטי מערבי- תרבות יפן מוצגת בתור איזה שהוא סוג של מופת רוחני.
הבעיה היא שהדמויות העיקריות, השוערת והילדה אינן כלל דמויות אלא קולבים עליהן מעמיסה הכותבת את דעותיה, כדמויות הן שטחיות ויש בהן כמעט רק צד אינטלקטואלי (שנחבא מפני המציאות החומרנית הגסה והשטחית) אין בדמויות שום דבר אנושי במובן העמוק של המידה. סתירות, ספקות, שאלות ורגשות- פרט לבוז לכמעט כל מה שסובב אותן.
הספר הוא בדיוק הספר שבורגני צריך לקרוא כדי להרגיש כמה אני לא בורגני, כמה אני שונה, אחר, רוחני, אלגנטי, אנטלקטואלי וכו...
הספר זכה להצלחה ניכרת וגם לביקורות נלהבות, מה שמראה שהוא בוודאי עונה לצורך עמוק של הקהל, גם רם אורן עונה לצורך עמוק של הקהל אבל חוששתני שלא זה מה שעושה ספר לספר טוב.
כמובן שהספר נכתב עבור הבורגנות ויכול כמובן היה להכתב רק בחברה בורגנית ומה שהוא מציע בתור אלטרנטיבה אינו באמת אלטרנטיבה, לא רוחנית לא תרבותית ולא מוסרית. הרוחניות והאינטלקטואליות שהוא מציע היא דווקא הפרי המובהק של הבורגנות אותה הוא מבקר.
ההתרפסות מול התרבות היפנית (האהובה עלי מאוד- אני חובב הייקו מאוד) מעידה על חוסהכרה של החברה היפנית שהינה חומרנית לא פחות ואולי אף יותר מהתרבות המערבית.

» ביקורות נוספות של דוידי
» ביקורות נוספות על אלגנטיות של קיפוד